הן נמצאות בכל מקום – בעיתון, בטלפון הנייד, על האוטובוסים ובשלטי החוצות, בטלוויזיה ובאינטרנט. הן מוגשות לנו בצבעים ובצלילים, מושכות יותר או מושכות פחות, מתוחכמות או פשוטות, משעשעות או רציניות. הפרסומות מסתערות אלינו מכל עבר, ולכולן תכלית אחת: לגרום לנו, הצרכנים, לפתוח את הארנק ולשלם. יחד עם זאת, השטף הפרסומי שאנו נתונים בו בעת דפדוף בעיתון, צפייה בטלוויזיה או קריאת כתבה באינטרנט, כמעט אינו מאפשר לנו לעצור ולבחון את הרובד הסמוי בפרסומת – להבין מה היא מייצגת, באילו אמצעים היא משתמשת; להתבונן בה לעומק, ולראות יותר מאשר ניסיון למכור לנו מכונת כביסה, טיסה לחו"ל או נקניקיות.
"כשיש פרסומות בטלוויזיה, אני לא קמה להכין קפה", מספרת ד"ר עירית זאבי, ראש החוג ללשון עברית במכללת אורנים ומרצה בכירה בחוג לתקשורת במכללה. "מבחינתי זה מעניין וחשוב: אני יושבת וצופה, מנתחת את מה שאני רואה על המסך, מנסה להבין מה עומד מאחורי הפרסומת. אפשר ללמוד מזה לא מעט. פרסום הוא תחום מעניין ויצירתי, שמושקעות בו הרבה אנרגיות. מרתק בעיניי לראות מה הפרסומות מלמדות אותנו על עצמנו".
היא אישה נמרצת, דיבורה רהוט, ואוזנה רגישה לטעויות דקדוק ותחביר. "אפשר ללמוד הרבה על מישהו מהקשבה לסגנון הדיבור שלו". היא אומרת ומחווה דעה על תקינות הלשון שלי. ההקשבה המדוקדקת מאפיינת גם את מחקרה על הפרסום בישראל לאורך השנים. ספרה החדש, "דבר המפרסם: שפת הפרסומות הישראלית כראי החברה" (הוצאת כתר), מבוסס על ניתוח של אלפי מודעות וסרטונים שנוצרו מקום המדינה ועד היום. זאבי מציגה בו את השינויים שחלו בעולם הפרסום הישראלי – מהנאיביות, הפטריוטיות והצניעות של הפרסומות בעשורים הראשונים למדינה, ועד לתחכום, הנהנתנות והפרובוקטיביות של שנות האלפיים.
"בפרסומות הראשונות לשמן, למשל, היה ברוב המקרים טקסט שמדבר על שמן, וציור קטן של בקבוק. לא יותר מזה", אומרת זאבי. "עם הזמן היצירתיות גברה, והיום אפשר למצוא בתוך הטקסט המון דו־משמעות, אפילו חידתיות. התמונה גדלה, והתפתח משחק מעניין מאוד בינה לבין הטקסט. היצירתיות הזו נועדה לגרום לנו לעצור לרגע ולנסות לפענח מה אנחנו רואים, כמו בחידה. אנחנו הרי רוצים שיאתגרו אותנו. יש במוח מרכז עונג שגורם לנו להנאה כשאנחנו מבינים בדיחה או פותרים חידה. כשנפגוש אחר כך את המוצר מהפרסומת, יכול להתקיים קשר תת־מודע בינו לבין העונג שהרגשנו כשפתרנו את החידה. זה לא אומר שנרכוש אותו, אבל בהחלט נחשוב עליו".
הייתי חושב שפרסומת דווקא אמורה להיות קלה, נגישה, אינטואיטיבית. לא משהו שצריך להתעכב בגללו.
"נכון, ויש כאן קו דק שמנסים להלך עליו. אנחנו נתונים בים של טקסטים ותמונות, שפע של מסרים, והפרסומאים חייבים לתפוס אותך לשנייה אחת, לגרום לך לשים לב. לכאורה הפרסומת באמת צריכה להיות ברורה מאוד, אבל מצד שני, אם היא תהיה פשוטה מדי, אתה לא תתעכב עליה. צריך למצוא איזון בין המובן והנגיש לבין המעניין. אגב, התחכום של הפרסומות משתנה גם מעיתון לעיתון. ב'הארץ', למשל, תמצא יותר מודעות מתוחכמות וחידתיות מאשר ב'ידיעות אחרונות' או 'מעריב'. הפרסומאים מתאימים את הפרסומות לקהל היעד שקורא את העיתון".
מצנע לשפע
זאבי מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיה בנופית, יישוב קהילתי סמוך לקריית־טבעון ("מעל נחל ציפורי"). את שפת הפרסומות החלה לחקור בדוקטורט שלה, שנכתב במסגרת החוג לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית ועסק בפרסום בעשור הראשון למדינה. לאחר מכן המשיכה אל השנים המאוחרות יותר, ועמדה על השינויים שחלו בשפה השיווקית. "מלכתחילה רציתי לקחת את השפה ולראות איך אפשר ללמוד דרכה על החברה ועל השינויים שהיא עוברת", אומרת זאבי. "הפרסומות הן נקודת חיבור מעניינת. יש בהן משקל מאוד משמעותי לשפה, והן יכולות ללמד על החברה".
אנחנו נפגשים בתל־אביב, בעיצומו של כנס שעוסק בהוראת העברית. לאחרונה פתחה זאבי במכללת אורנים התמחות ב"הוראת עברית כשפה שנייה", עבור מורים שמלמדים סטודנטים בתפוצות. "הוראת עברית כשפה נוספת לשפת האם מחייבת פחות התמקדות בדקדוק ובמבנה, ויותר בשפה כאמצעי תקשורת בין בני אדם", היא מסבירה את ההבדל.
העברית כשפה שנייה מאפיינת גם את ראשיתו של עולם הפרסום הישראלי. בספרה חוזרת זאבי אל הוריו־מולידיו של התחום בארץ – עולים ממרכז אירופה שהגיעו לכאן בשנות השלושים והארבעים, והביאו איתם ידע מקצועי ומיומנויות פרסום שרכשו בארצות מוצאם. בישראל הצעירה פעלו מעט מאוד משרדי פרסום, ותוכן המודעות התבסס פעמים רבות על אינטואיציה, ולאו דווקא על צוות מומחים מקצועי. הפרסומאי, כך מספרים ותיקי התחום, היה זה שהגה את הרעיון לפרסומת, עיצב אותה וגם ניסח את הטקסט. לעיתים הסתייעו אנשי הפרסום במשוררים, ובהם אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, שכהשלמת הכנסה כתבו מפעם לפעם טקסטים פרסומיים בחרוזים.
"הפרסומות באותן שנים היו מאוד אינפורמטיביות: 'הסבון מנקה את ידייך בעדינות, משקלו כך וכך', וכן הלאה", אומרת זאבי. "לא הייתה בהן הרבה יצירתיות. היו פחות גירויים מסביב, ואנשים נטו לקרוא את המלל, וכך גם למדו עברית. לפעמים הייתה בקצה המודעה תמונה קטנה של המוצר, אבל לא תמיד.
"מעניין לראות שחלק מהפרסומות לא רק תיארו את המוצר, אלא גם סיפקו סיבות פטריוטיות שבגללן כדאי לרכוש אותו: קנו זאת למען העם, למען המדינה, למען המולדת. בפרסומת ליין של חברת עסיס נכתב: 'כוס ראשונה לשלום המדינה, כוס שנייה לחיי נשיאה, כוס שלישית לאומה העברית, וכוס רביעית – לך'. הפרסומאי לא מדבר רק על היין, ממה הוא מורכב ומה הייחוד שלו, אלא גם משתמש בערכים החשובים של התקופה כדי למכור אותו".
זאבי מצביעה גם על השפה התקנית והגבוהה־יחסית שאפיינה את הפרסומות המוקדמות. "בעשרים השנים הראשונות למדינה, לא היה נהוג להכניס סלנג בטקסטים כתובים. העברית תמיד הייתה שפה חיה, וגם בשנות החמישים והשישים היה סלנג, אבל לא בפרסומות. ככלל, הפרסומות הולכות יד ביד עם החברה הישראלית: כשהחברה הייתה סולידרית וצנועה, והקפידה על לשון תקנית, כך היו גם הן. כשהחברה הופכת למגוונת יותר מבחינה תרבותית, והדגש עובר לשפע ולצריכה, הפרסומות נראות בהתאם".
המעבר מצנע לשפע התחולל בעיקר בשנות השבעים והשמונים. אז החלו להופיע פרסומות שמשלבות יותר ויותר סלנג, לעז וצבע; ובהיבט התוכני, נהנתנות ויוקרה החליפו את הצמצום והפשטות. "בהתחלה הסלנג עדיין נכתב בתוך מירכאות, כביכול כדי להדגיש שאלה מילים 'אחרות'. בפרסומת לגז, למשל, נכתב: הבלון ב'פול גז'. משנות התשעים, וביתר שאת בשני העשורים האחרונים, יש ממש התפרעות לשונית ותרבותית. במקום משבצת קטנה בתחתית העמוד, המודעה התחילה לתפוס שני עמודים, עם תמונה ענקית וטקסט קצר מאוד, כשלשון הדיבור תופסת מקום מרכזי. גם התכנים השתנו: המון כוח, המון כסף, המון מתנות. דרך הפרסומות אפשר להרגיש את החומרנות, את הריצה אחרי העושר, אחרי מכשירים, אחרי קנייה של עוד ועוד.
"שינוי מעניין נוסף קשור לתוחלת החיים של המוצר שמופיע בפרסומת. תחשוב למשל על מכשירים אלקטרוניים מהדור של סבא וסבתא שלך. המקרר אז היה מחזיק מעמד במשך שלושים שנה, וזה התבטא גם בפרסומות: עד לשנות השבעים, הפרסומאים התחייבו שהמוצר ישרוד אצלך זמן רב. היה כבוד לחיסכון: צריך לקנות במידה, לא להיות בזבזנים, אין עידוד לזרוק מוצרים ישנים ולקנות חדשים. לעומת זאת, משנות התשעים אנחנו מוצאים פרסומות שמעודדות צרכנות חומרית במלוא מובן המילה. עוד לא מיצית את המוצר הקודם, וכבר מפתים אותך לרכוש אחד חדש. ואם אתה לא יכול לשלם – קח הלוואה. הערכים המוצגים תואמים לכך: אל תקנה כי אתה צריך, אלא כדי שתהיה כמו כולם, כי מגיע לך, כי החיים קצרים, כי החיים טובים. זו גם הרוח שקיימת בחברה הישראלית, במעבר לחברת שפע".
ערך מוחלט
עולם הפרסום, אומרת זאבי, מנסה תמיד לאתר את "הערכים המוֹכְרִים". "פרסום מקצועי בודק מה חשוב לקבוצה מסוימת – צעירים, ילדים, חרדים, נשים. מפלחים את הערכים שמשמעותיים עבורם, ומשתמשים בהם בפרסומת. יש אנשי מקצוע, פסיכולוגים וסוציולוגים, שעוזרים לפרסומאים להבין מה הערכים שמאפיינים את הקבוצה הרלוונטית. יש כמובן גם ערכים שחשובים באופן גורף לחברה הישראלית כולה. משפחה, למשל, היא ערך שמוכֵר בתים, מכוניות ועוד. בפרסומת למטבח או בפרסומת לשניצלים אתה רואה את המשפחה מתכנסת, ומכיוון שאתה רוצה משפחה כזו, תקנה את השניצלים או את המטבח. מובן שאנחנו לא תמימים, וזה לא שאנחנו חושבים שהשניצלים ייתנו לנו את המשפחה, אבל בתת־מודע זה פועל. או פרסומת לנעלי ספורט – מראים לנו אב ובן הולכים לטייל, ומשהו בערך הזה של יחסים טובים בין הורים לילדים פועל עלינו.
"פרסומאי לא יכול להיות מישהו שלא מכיר את החברה. כדי למכור לה מוצרים, הוא צריך להתעניין במה שמתחולל בה. בעבר, כאמור, זה היה אינטואיטיבי. כשראיינתי פרסומאים שעבדו כאן בשנות הארבעים, הם אמרו שפשוט ידעו מה חשוב לאנשים. החברה הייתה קטנה יותר, היא נתפסה כאחידה, והיה קל יותר לאתר את הערכים המשותפים. היום יש מערכים שלמים שמנתחים מה אנחנו רוצים ומה חשוב לנו. כל פרסומת שתראה היום, אם תנסה קצת לצלול לתוכה, תוכל להבין על איזו תפיסת עולם היא יושבת. רוב האנשים מסתכלים על פרסומת ואומרים 'מעניין', 'משעשע', 'מרגיז', אבל הם לא רואים מה היא באמת מייצגת".
כדוגמה מציינת זאבי את סדרת הסרטונים של רכבת ישראל שבהם מככב טל פרידמן. "מיליון גולשים ביוטיוב נכנסו במיוחד כדי לצפות בהן. פרידמן משחק שם איש בטרנינג אדום שמרעיש או מתנהג בגסות ברכבת, ואיש בחליפה ירוקה שנוזף בו. זו פרסומת מתוחכמת מאוד, כי היא נותנת ביטוי לשני קולות באוכלוסייה. אם אתה משתייך לאנשים שרוצים לעשות ברכבת ככל העולה על רוחם, אתה תראה את טל פרידמן ותרגיש שהוא מייצג אותך. ואם, לעומת זאת, אתה מאלה שמתקוממים כשמישהו מניח רגליים על המושב או כשמישהו מדבר ברכבת בקולי קולות, גם אתה תרגיש מיוצג בסרטון".
הפרסומות מלמדות על מה שמתרחש בחברה הישראלית גם בעיתות מלחמה. אז, אומרת זאבי, הן הופכות לפטריוטיות וממלכתיות מהרגיל. "במלחמה אנחנו כאילו חוזרים לערכים שהיו פעם. כולנו נאחזים בחוזקה בסולידריות החברתית, בממלכתיות. אנשים פותחים את הלב, פותחים את הבית, חברות גדולות מוכנות לתרום מכספן, בנקים מוכנים לאשר תשלום משכנתא באיחור ללא ריבית, גופים מסחריים שולחים את הנציגים שלהם למקומות מצוקה ומביאים אמנים למקלטים. האם זה אופורטוניזם וניצול ציני של המצב, או שמדובר בניסיון כן לסייע בשעת מצוקה לאומית? נכון שהפרסומות הללו או ההירתמות לעזרה משווקות בסופו של דבר את החברה המפרסמת, אבל חלק מאנשי המקצוע שראיינתי טוענים שהם באמת ובתמים רוצים לעזור בשעה קשה. הם מעוניינים להיות שם בשביל הלקוח, לטעת בו תחושה שהחברה או המותג מלווים אותו בעת צרה – גם אם אין ספק שתוך כדי כך הם יוצרים פרסום. ושוב, הפרסומות הן השתקפות של מה שקורה בחברה, של אווירת הסולידריות שנוצרת".
גם מבחינה לשונית אפשר לראות שינוי בפרסומות בזמן מלחמה? הכול הופך פתאום לתקני יותר?
"כן. אני קוראת לזה 'פטריוטיזם לשוני'. התפיסה הממלכתית והמהוגנת יותר מתבטאת גם בשפה, שצריך לכבד אותה כי היא נכס לאומי. בפרסומות בימים כאלה אין סלנג, אפילו לא במירכאות. יש חזרה לעברית תקנית, שמנפה כמעט לחלוטין את כל הלעז. אני רואה את זה כניסיון להציג חזות מכובדת יותר, רצינית, כאילו זה לא הזמן להשתעשע.
"תופעה נוספת היא התרפקות על הישגי המלחמה ורתימתם לטובת שיווק המוצר. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה פרסומת של סיגריות 'מיראז", כשמו של מטוס הקרב הצרפתי שחיל האוויר השתמש בו, ובה ציור של סיגריות ומטוסי קרב בשמיים. היום זה פחות נפוץ, כמו שההתרפקות הציבורית על הישגי המלחמה פחות נפוצה. הפרסומת תמיד מתאימה את עצמה לערכים ולאמונות של החברה, לתפיסות הרווחות בציבור".
דבר דומה קרה בתקופת המחאה החברתית של 2011. הפרסומות הפכו פתאום ל"חברתיות" יותר, אף שהמחאה כוונה בין השאר כלפי החברות המסחריות הגדולות.
"נכון. החברות הגדולות התלבטו אז אם לרדת למחתרת ולהשעות את הפרסום, או להמשיך ולפרסם. רובן החליטו ליישר קו עם המחאה, כי הן רוצות למכור. זו הייתה מחאה גדולה – מיליון בני אדם צעדו – והפרסומת הלכה עם זה יד ביד. מהיוקרה והנהנתנות הפרסומות חזרו לעממיות, לצניעות. החברות התחרו ביניהן מי זולה יותר, כאילו אנחנו שוב בשנות השישים. פתאום ההסתפקות במועט הפכה לערך מוכֵר. אבל זה היה זמני: כמו שהמחאה התפוגגה, כך גם הפרסומות חזרו לערכים המוכְרים הרגילים".
גבולות נמתחים
עם התפתחות ענף הפרסום, למדו העוסקים בו להתאים את התכנים לקהלים שונים בתוך הציבור הישראלי. זאבי, שחקרה בין השאר את הפרסום בעיתונות החרדית, מצביעה על ערכים מוכְרים ייחודיים. "בשנים הראשונות הפרסומות האלה היו הרבה פחות שמרניות", היא מספרת. "באחד העיתונים החרדיים הופיעה מודעה של נוזל הכלים 'אמה', עם ציור של נערה בחצאית קצרה. זה נעלם עם השנים, ומצד שני הפרסומות החרדיות שימרו משהו שבעיתונות הכללית השתנה. גם כשבפרסומת הפונה לציבור הכללי היה פחות טקסט ויותר לעז, המקבילה החרדית עדיין התאפיינה בהרבה מלל, לשון תקנית, תמונה קטנה וציטוטים מטקסטים קאנוניים.
"אפשר לראות כאן את הערכים שמעניינים את החברה החרדית: למשל פרסומת שמציעה לגור ביישוב מסוים כי יש בו ישיבה נחשבת, או כי הוא במרחק קצר מירושלים ומבני־ברק; או פרסומת שמציעה לקנות מוצר כי הרבנים אישרו אותו. בשנים האחרונות קורה גם כאן תהליך מרתק של שינוי. חצי מהפרסומות נשארו כמו פעם, בעוד החצי השני, בעיקר במגזינים, מתאפיין בתמונה גדולה, מעט טקסט, וגם הערכים חילוניים יותר. בית ספר למנהל עסקים המיועד לנשים חרדיות, פונה אליהן כך: 'מה תרצי לבחור, משפחה או פרנסה?'. והתשובה: 'לכי על שתיהן'. השפה של 'לכי על זה', 'תזרמי על זה', 'תעופי על זה', משקפת משהו חדש".
גם ה"מוצרים" עצמם הם כאלה שפחות חלחלו בעבר למגזר החרדי: "יש היום בעיתונות החרדית פרסומות למכללות, למכוני כושר, לשפתונים אדומים, לטיולים בחו"ל ולמכוניות מפוארות. יש מודעוּת לכך שגם לחרדים מותר לחיות טוב, שלאישה מגיע להתפנק, ושהיא צריכה לעבוד במקום שהוא טוב לה. גם אם עדיין אסור להציג את דמותה של האישה, היא משתקפת באופן סמוי. היום אישה חרדית עובדת בחברת היי־טק בסביבה חילונית, היא רואה דברים שלא ראתה קודם לכן, היא בעלת הבית במובנים רבים, והפרסומות החרדיות מודעות לשינויים האלה ומתאימות את עצמן אליהם. כשמוכרים בית, כבר לא מדגישים רק שיש מרפסת סוכה ומחסן לעגלות ושני כיורים, אלא גם את המרחבים הירוקים, הדשא. הערכים החילוניים זולגים פנימה. מתנהל על זה מאבק בחברה החרדית: יש אנשים שרוצים להחזיר את הגלגל אחורה, ומצד שני יש מי שמנסים למתוח את הגבולות עוד יותר. ראיתי לאחרונה באתר אינטרנט חרדי פרסומת לקופת חולים שהופיעה בה תמונה של אישה. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר כזה".
כמרצה ללשון, זאבי מוטרדת ממעמדה ההולך ופוחת של העברית. היא לא רואה בעין יפה את הנטייה הרווחת לשלב מילים באנגלית בשפת הדיבור היומיומית – מגמה שבאה לידי ביטוי גם בשמות החברות והמותגים הישראליים. "הרבה משמות המותגים הראשונים היו תנ"כיים: 'מגד', 'יצהר', 'עסיס', 'תנובה'. היה בהם שורש ומשקל, דרך המלך של השפה העברית, והרבה פעמים נבחר שם 'טהור' שלקוח מן המקרא. בשלב הבא, בשנות השמונים והתשעים, השתמשו בהלחם של שתי מילים, כמו 'פלדלת' או 'תנועוף'. היום השמות לועזיים לגמרי. או קח למשל את יום המכירות הפופולרי 'בלאק פריידי'; אף אחד לא יחשוב לכנות אותו 'יום שישי השחור'. פונים מיד ללעז.
"לך היום ברחוב בתל־אביב ותראה: חלק גדול מהשלטים הם בלועזית, לא בעברית. זה קשור כמובן לחברת השפע, לצרכנות ולרצון להידמות לאמריקה. אלה דברים שאני מבינה, הם טבעיים וברורים, ואני לא חושבת שאנחנו צריכים לחזור אחורה מהבחינה הזו. אנחנו חברה עשירה וחזקה, אנחנו רוצים להתפתח, ויש כאן המחשה לדינמיות של השפה. מצד שני, זה צריך להיעשות במידה. עברנו את גבול הטעם הטוב בכל מה שקשור בשמות לועזיים. אם יש פרסומת לתמי 4, למה צריך לכתוב 'פאמילי בר'? יש מילה יפה בעברית, 'משפחתי'. למה 'פאמילי'? כי יש לזה ניחוח של חו"ל, וזה עושה לנו משהו".
שינוי המגמה, לדעתה, אמור לצמוח מתוך מערכת החינוך. "הייתי רוצה לשמוע את שר החינוך אומר שצריך להשקיע ולהעצים את הידע בשפה, ולא רק במתמטיקה ובאנגלית. אגב, מחקרים מוכיחים שאם לא שולטים היטב בשפת האם, אי אפשר לשלוט בצורה טובה בשפה נוספת. אבל גם בלי קשר לכך, העברית חשובה בפני עצמה. המצב היום הוא שהלעז נכנס למקומות שהוא לא צריך להיכנס אליהם, ואין אמירה שצריך לטפח את שפת האם. בקרב הצרפתים והספרדים, למשל, יש אמירה כזאת.
"תלמידים חושבים שסלנג יכול להיכנס לחיבורים שהם כותבים, ושזה סבבה לכתוב 'סבבה'. אני גם לא נגד סלנג: הוא טוב, הוא מעיד על חיוניות של השפה, אבל יש לו מקום. הוא לא יכול להיות נוכח בעבודות שמוגשות בבית הספר או באוניברסיטה. התלמיד צריך לדעת שמה שמתאים לשיחה עם חברים, לא בהכרח מתאים לכתיבה.
"צריך לזכור שהבנת הנקרא יכולה לשרת אותך בכל התחומים – גם כמשפטן או כמתמטיקאי. שליטה מצוינת בשפת האם היא כלי להבנה, והיא נכס תרבותי. הפנייה אל האנגלית מתרחשת כי בעינינו השפה הזו מייצגת את הדוברים שאנחנו מעריכים. אנשים כאן מוכנים להגיד 'פליז' במקום 'בבקשה', כי אנחנו רוצים להיות כמו אמריקה. זה משהו שקיים, והפרסומאים מעלים אותו על נס. אם זה לא היה קיים בחברה, זה לא היה עובד בפרסומת".
מה צופן העתיד לפרסומות הישראליות? האם לדעתך המגמות הנוכחיות יימשכו, או שנראה דווקא חזרה לערכים ולסגנון של הפרסומות הראשונות?
"בבית ספר ידוע לתקשורת ביקשו לא מזמן מהתלמידים ליצור קמפיין פרסומי ליין. רציתי לראות איך סטודנטים צעירים, דור העתיד של הפרסומאים, משווקים יין לצעירים כמותם. אני חייבת להודות שדי הזדעזעתי. הם הציגו ערכים של שחרור, פורקן ואלימות מינית, ואני חוששת שהפרסומות ילכו יותר ויותר לכיוון הזה. בסופו של דבר, גם זה תלוי במה שיקרה בחברה הישראלית. אם המדינה תמצא את עצמה חס ושלום במצוקה גדולה בעקבות המצב באזורנו, ייתכן שבפרסומות תסתמן דווקא חזרה לסגנון פטריוטי וסולידרי, ולמשלב שפה גבוה יותר. אבל ככלל, אני צופה שהסגנון הנוכחי ימשיך להתקיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
