איש לא זיהה את הקשיש עם הכובע הרחב, מגפי הבוקרים החומים, המעיל הירוק הארוך ומקל ההליכה, שצלע בדרכו אל עצרת התמיכה בטראמפ בלב מנהטן. השיער הארוך והדליל שגלש מתחת לכובע היה רחוק משנות הזוהר שלו. גם המשקפיים העגולים, שהיו סימן ההיכר המובהק, כבר פינו מזמן את מקומם לטובת זוג משקפי פלסטיק מוארכים שנקנו במבצע אחד פלוס אחד בחנות טריידר ג'ו בין רחוב 53 לרחוב אמסטרדם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בעזה מאותתים לישראל: השקט עומד להסתיים
– חמישה דברים שלא ידעתם על שימפנזים
– האיחוד האירופי אישר העברת כספים לארגונים תומכי טרור
"לנון? יכול להיות שאתה ג'ון לנון?", שאל תומך טראמפ רחב כתפיים, שהחזיק דגל אדום ענק ועליו סיסמת הבחירות המפורסמת של הנשיא הצבעוני: השיבו את אמריקה לגדולתה. "סיגריה יש לך?", שאל בחזרה האיש עם הכובע והמגפיים. הבחור הניח מיד את הדגל על ברז הכיבוי ושלף ברעידה קלה קופסת ניוטון ירוקה. "אל תשכח, אנחנו בניו־יורק. תיזהר עם העשן, שהדמוקרטים לא יראו אותך", אמר בקריצה. האיש מהלהקה הכי מפורסמת בעולם, מי שכתב כמה מהלהיטים הגדולים בכל הזמנים, ביקש ממנו סיגריה בהפגנת תמיכה בטראמפ. גם הנכדים שלו כנראה עוד ישמעו על הפגישה הזאת.
לא קורה הרבה שלנון יוצא מהבית. בטח לא לאירועים המוניים כמו ההפגנה הזו. מאז הבוקר המפורסם ההוא, שבו מארק צ'פמן ניסה להתנקש בחייו, הוא יוצא החוצה בעיקר כדי לעבור אצל הרופאים או לשחק עם הנכדים, כשהם מגיעים מדי פעם לביקור בארצות הברית. מהאירוע ההוא אבדו לו כמה שניות של זיכרון, אבל הוא זוכר את הצעקות מסביב, ההמולה, הקריאה לעזרה של יוקו. גם את האמבולנס עם האחות היפה שטיפלה בו בדרך לבית החולים הר סיני.
הרופאים הצליחו בניתוח חירום להוציא את הקליע, שעבר כמה מילימטרים מהלב שלו. "ללכת על הרגליים – תלך", הבטיח לו הרופא עם הכיפה השחורה וסמל הינקיז עליה, "אבל לא בטוח שתוכל להמשיך להכניס לגוף את החומרים שהורגלת אליהם, לפי מה שראיתי בטלוויזיה". לנון זוכר כמה צחק עמוק בבטן.
על החברים שנטשו אותו הוא לא כל כך כועס. הוא מבין אותם. גם את הקהל שממשיך להגיע לבניין הדקוטה בכל שבוע כדי להעלות באש את האלבומים שלו, הוא מוכן להבין. יש פער בין הטקסטים שכתב בעבר, על גבולות פתוחים ועל מתן סיכוי לשלום, ובין המשנה הליברטריאנית שאימץ בשנים האחרונות. במידה מסוימת הוא עדיין מאמין באידיאלים שהיו שם בשירים; אבל "אתם צריכים להתבגר, אין באמת עולם כזה", הוא ממלמל לעצמו – במבטא ליברפולי שמתעקש לא להיעלם – בכל פעם שהוא מדליק סיגריה בסלון, פותח את החלון ושומע את הצעקות מההפגנות.
לא היה לו יותר מדי סיכוי להסביר את עצמו. פרשיות עם מעריצות צצו מהעבר, גם סיפורים על הדיכאון לאחר הפציעה עלו, ומבקרי המוזיקה החדשים גילו פתאום שהאלבומים שלו חלולים. הוא יודע שכולם אומרים שהפרידה מיוקו הפכה אותו למשוגע. אבל דווקא הפיזיותרפיה היא זו ש"שיגעה" אותו. שני ספרים של איין ראנד התגלגלו אליו מהשכן לאשפוז במוסד השיקום, וגרמו לו לשנות את כל תפיסת המחשבה שלו. בהתחלה הוא לא דיבר על זה, וכשהתחיל לדבר, הבין שהסיפור שלו בתעשייה נגמר.
עד ששדר סי־אן־אן כינה את מצביעי טראמפ "מטומטמים", והצליח להקים אותו מהכורסה ולהוציא אותו מהבית. דווקא אז הוא שכח את קופסת הסיגריות שלו, המתכתית. הוא עשה את הדרך, צולע, עצבני, אל השדרה החמישית שבלב העולם, אבל מבחינתו היא הייתה עוד גבעה שהוא – המשוגע – מטפס אליה לבד. בסוף דווקא פול, שהוא ממש לא סובל, כתב את השיר שהגדיר אותו בצורה הטובה ביותר.
