מדוע יצא בנימין מטודלה למסעו הגדול? מה גרם לו לנדוד בתחילת המאה ה־12 בין יבשות ומדינות, ולכתוב את מה שהפך לאחד התיעודים החשובים ביותר של העולם היהודי בפרט והאנושות בכלל? האם מניעיו היו דתיים, לאומיים או אוניברסליים? אותו "רבי בנימין בן יונה" – כפי שהוא מכנה עצמו בספרו "מסעות בנימין" – לא מעניק לנו רמז ישיר באשר לתשובה, אבל אפשר לנסות לנחש. בכל תיאור של מקום שאליו הוא מגיע, טורח בנימין מהעיר טודלה שבספרד להדגיש את מספר היהודים הגרים שם. מצד שני, ישנו גם פירוט נרחב של נתיבי סחר ומידע כלכלי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בבתי החולים מתריעים: אין מספיק רופאים, המצב קריטי
– 350 דולר לסט: איך השפיע משבר הקורונה על מחירי ארבעת המינים בעולם
– המלצת החוקרים: להחזיר בהקדם את ילדי הגנים עד כיתה ד'
מצד שלישי, ארבעה מתוך שלושים עמודיו של ספר המסעות מוקדשים לארץ ישראל – נתח לא פרופורציונלי כשמדובר בביקור בן חודש בלבד, מתוך שמונה שנות מסע שכלל מאות ערים ויישובים ברחבי תבל. מצד רביעי, לא ניכרת התלהבות דתית גדולה מדי מצידו של בנימין כשהוא מגיע לירושלים או למקומות קדושים אחרים בארץ. מצד חמישי, שורות הסיום של הספר, הכתוב בעברית משובחת וכתב יד קדום שלו שרד עד ימינו, מוקדשות ליהודי העולם ומביעות שאיפה לקיבוץ גלויות: "השם ברחמיו ירחם עלינו ועליהם ויקיים בנו ובהם מקרא שכתוב ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה אמן אמן אמן תם ונשלם".
מסיכום הממצאים עולה שיש לנו פה ללא ספק עסק עם יהודי חם, שאכפת לו מאחיו בתפוצות אך להט משיחי אינו זורם בעורקיו. כנראה מדובר גם באיש עסקים לא רע, אם הוא יכול להרשות לעצמו לצאת למסע שכזה. ובעיקר, זהו איש אמיץ: במאה ה־12 לא היה פשוט כלל וכלל לערוך מסע שמתחיל בספרד, מגיע למזרח הרחוק, יוצא משם מערבה ומצפין עד לאוקראינה של היום, ואז מסתיים שוב בעיר טודלה שעל גדות נהר האברו. הבה נזכור כי מדובר באדם שהגיע לסין (או צין, בעברית דאז) מאה שנה לפני מרקו פולו.
מעבר לשמו ולמקום מגוריו, לא ידועים פרטים נוספים על בנימין מטודלה. על פי הערכת החוקרים, הוא יצא למסע בשנת 1165, והגיע לארץ ישראל כעבור כשלוש שנים. היו אלה ימי הכיבוש הצלבני באזור. בעוד עשרים שנה יעלה צאלח א־דין על ירושלים וישים סוף לשלטונם של הנוצרים, אבל כרגע הם עדיין אוחזים בארץ. כמה עשורים קודם לכן התרחש מסע הצלב הראשון, שהותיר חורבן משמעותי בקרב הקהילות היהודיות בארץ ישראל. מצבן של אלה מהן שהורשו להשתקם היה עלוב ביותר. בירושלים למשל פוגש בנימין מטודלה ארבעה יהודים בלבד, כולם עוסקים במקצוע הצבעות. התיאור הזה מתיישב היטב עם עדויות של נוסעים שהגיעו לפניו ואחריו, ומציינים גם הם מספר חד־ספרתי של יהודים בעיר הנצח.
אבל עוד לפני העלייה לירושלים, הבה ונחבור לנוסע חסר המנוחה כשהוא נכנס לארץ ישראל. בנימין מטודלה מגיע לכאן מכיוון צפון, אחרי ביקור בעיר צור ומפגש מתועד ראשון של אדם אירופי עם הכת הדרוזית שהייתה אז בחיתוליה. הוא מבקר בעכו, ובהתאם לניסוחים האופייניים של דיווחיו – לקוניים וצמודי עובדות – גם כאן אין רעמים וברקים: "ומשם יום אחד לאקרי היא עכו אשר הייתה לגבול אשר, והיא תחילת ארץ ישראל".
מעכו ממשיך בנימין על קו החוף עד הגיעו ל"נחל קדומים", הידוע כיום בשם נחל הקישון, ואז לחיפה ולהר הכרמל. אגב כך הוא מציין כי המרחק בין נמל עכו לשפך הקישון הוא "שלוש פרסאות". מכיוון שמדובר בשני ציונים גיאוגרפיים קלים מאוד לזיהוי גם כיום, ניתן להסיק כי יחידת האורך "פרסה" שווה לכשישה קילומטרים. את המרחקים בין האתרים השונים מודד בנימין גם במספר ימים – כשהכוונה לימי רכיבה על סוס.
תחנתו הבאה בארץ ישראל היא קיסריה, שאותה הוא מגדיר "עיר יפה וטובה". בנימין מציין כי מתגוררים בה כמאתיים יהודים ומאתיים שומרונים, המכונים בפיו "כותים". משם יוצא הוא לכפר צלבני באזור השרון הצפוני – סמוך למחלף ניצני עוז בכביש 6 של היום – ואז לעיר לוד, שבה הוא מונה יהודי אחד בודד. עד כאן, מסלול הגיוני לכל מי שהגיע לארץ ישראל מצפון־מערב ופניו מועדות ירושלימה. ואז, הפתעה: במקום להמשיך דרומה, בנימין מטודלה עושה לכאורה פרסה, נע צפונה ומגיע לסבסטיה, היא שומרון. בהמשך ניתקל בעוד כמה פניות וסטיות־דרך משוללות היגיון שכאלה. רוב החוקרים מסיקים כי בעוד חלק מהספר נכתב כיומן אותנטי המתעד באופן מדויק וכרונולוגי את מהלך הדברים, דפים אחרים הורכבו אליו בשלב מאוחר יותר על סמך הזיכרון. אנחנו, בכל מקרה, נזרום עם מהלך הספר.
מסבסטיה ממשיך בנימין לשכם, ועולה על דרך האבות המקראית בגב ההר. בשכם הוא מתאר את השומרונים, וסונט בהם על כי אינם יודעים להגות נכונה את האותיות ה', ח' וע'. מבחינתו, זהו סימן ההיכר המעיד כי אינם יהודים, למרות שליטתם המלאה בעברית.
במירון מספר בנימין על קברי הלל, שמאי, עשרים מתלמידיהם, רבי בנימין בר יפת ורבי יהודה בן בתירא. קבר חשוב אחד חסר ברשימה: כבר בתלמוד מזוהה מירון כמקום מנוחתו של רבי שמעון בר יוחאי, אבל עולי רגל שביקרו בארץ התעלמו ממנו בהפגנתיות
הר הגלבוע הוא הנקודה הבאה שמציין בנימין מטודלה, וגם פה מצטייר מסלול המנוגד לכל היגיון. לאחר מכן חוזר נתיבו במעלה גב ההר לכיוון "וואל דלונא" (בקעת הירח), כנראה שיבוש בתרגום שמו של הכפר לובן, אזור מעלה־לבונה של היום. הנוסע מדרים עוד קצת לגבעון, "ומשם שלוש פרסאות לירושלים".
המצבות הפכו לחומרי בניין
אין ספק שההגעה לעיר הקודש הייתה אחת ממשאות נפשו של בנימין מטודלה, שלא לומר שיאו של המסע כולו. אנשים, טקסים, מקומות ועדות שפגש בעיר זוכים בכתביו לתיאור ארכני – ודאי יחסית ליובש הפקידותי־כמעט השורר בשאר העמודים.
ירושלים שהוא פוגש היא "עיר קטנה ובצורה תחת שלוש חומות", על אף שאין שום סיכוי שבנימין אכן ראה בעיר שלוש חומות. אלה הקיפו אותה רק בימי טרום חורבן בית שני, שנים רבות קודם לבואו של התייר המפורסם. הדבר הראשון שמתאר בנימין בתוך תחומי ירושלים הוא המגוון האתני: ישמעאלים, בני הכת הנוצרים היעקוביאנית, ארמנים, גיאורגים, יוונים וצרפתים. וכן – ארבעה יהודים המתגוררים בקצה העיר, ליד מגדל דוד.
לירושלים של תחילת המאה ה־12 יש ארבעה שערים – שער אברם, או בשמו האחר שער אפרים, הוא שער שכם של היום; שער דוד, המוכר לנו כשער יפו; שער ג'ושפט, הלא הוא שער האריות; ושער ציון, היחיד ששמו שרד את שיני הזמן. בנימין מפרט מנהגים ואורחות חיים הסובבים את עדות העיר, ומתאר את הגבים הנמצאים בחצרות הבתים ומהווים מקור למי שתייה. עוד הוא מספר על השימוש שעושים המוסלמים במצבות של קברי יהודים כחומר גלם לבנייה.
בהר הבית רואה בנימין את כיפת הסלע, שנבנתה כ־400 שנה לפני כן, ויודע לספר כי עומר בן־אל־כטאב הוא שהקים אותה. הנוסע היהודי לא מקונן על היעדרו של בית מקדש, אולי משום שבאותה תקופה מדובר בחזון רחוק ובדיוני, כאשר דבר כמעט לא נותר מירושלים היהודית. יחד עם זאת הוא מציין כי לא פסה קדושה מהמקום, וכי באורח פלא "אין מכניסים שם הגויים שום צלם ולא שום תמונה אלא שבאים שם להתפלל". בנימין מצרף את שער הרחמים לכותל המערבי, ומתאר כיצד היהודים הספורים שנותרו בעיר באים לשם כדי להתפלל. בתיעוד הנדיר נזכרות גם אורוות שלמה, השוכנות מתחת למסגד אל־אקצא. לאחר מכן מטייל בנימין בפאתי העיר, ומגיע ליד אבשלום, לקבר עוזיהו ולבריכת השילוח. ממרומי הר הזיתים הוא משקיף על נופו של ים המלח – ים סדום בלשונו.
לכל אורך המסע הקפיד בנימין לדווח על שראו עיניו, ולא לשלב אגדות ומסורות עתיקות. בירושלים לעומת זאת הוא חורג ממנהגו ומתאר באריכות מקרה שאירע 15 שנה קודם לכן – שאותו הוא שומע ממקור ראשון, מפיו של יהודי בשם רבי אברהם חסיד מקושטא. על פי המתואר, חלק מכנסייה גדולה שניצבה בהר ציון התמוטט כתוצאה ממכת ברק או רעידת אדמה, והפטריארך של ירושלים ציווה לבנותה מחדש. בזמן עבודות השיקום גילו החופרים פתח מערה, ומה שמצאו שם מזכיר את סיפורי אלף לילה ולילה: "הגיעו אצל ארמון אחד גדול, בנוי על עמודי שיש, מצופה כסף וזהב", כותב בנימין מטודלה, "ולפניו שולחן זהב ושרביט ועטרת, והוא קבר דוד המלך ולשמאלו קבר שלמה המלך וקברי כל המלכים הקבורים שם ממלכי יהודה וארונות סגורים שאין אדם יודע מה בתוכם". הפועלים כמובן התמוגגו מהאוצר וכבר התכוננו לשדוד את כל הנקרה בדרכם, אלא שאז הגיעה רוח סערה מפתח המערה והפילה אותם על הארץ. לאחר מכן רוח אחרת באה וצעקה בקול אדם "צאו מן המקום הזה". החופרים נטשו את המערה בבהלה ולא הסכימו לחזור אליה עוד. כשהפטריארך הבין כי מדובר באתר קדוש במיוחד שאין לגעת בו, הוא הורה "לסתום אותו מקום ולהעלימו מבני אדם עד היום הזה".
בין צבעים ומציירי גרפיטי
מירושלים נוסע בנימין דרומה לעבר בית־לחם, ועובר בקבר רחל. בכתביו הוא מתאר את הכיפה האייקונית העומדת על ארבעה עמודים, ומציין כי יהודים העוברים שם חותמים את שמם על מצבת רחל – מנהג שכנראה לא היה עומד בסטנדרט שמירת הסביבה המקובל כיום. גם בבית־לחם מוצא בנימין מספר זעום של יהודים, שניים בלבד, וגם הם צבעים במקצועם. הוא ממשיך ומגיע לחברון, שתהיה הנקודה הדרומית ביותר במסעו בארץ ישראל. כמה שנים לאחר מכן הוא יגיע לעיר דרומית יותר הקרובה לאזורנו, אבל לשם כך יקיף קודם את כל חלקו המזרחי של העולם המוכר באותם ימים.
בתיאור מערת המכפלה מספר בנימין בהרחבה על תרגיל הונאה שמבצעים המוסלמים במקום. קהל היעד: עולי רגל נוצרים תמימים. האמצעי: בניית שישה פייק־קברים שבהם טמונים כביכול אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. המבקרים יכולים לגשת למצבות הללו, אם ישלמו כמובן. אלא שיהודי נבון כבנימין מטודלה יודע היטב כי קברי האבות טמונים עמוק במכפלות האדמה, ולכן ישנו נוהל מיוחד ליודעי ח"ן, שיתוף פעולה שמי מאחורי גבם של הנוצרים: כשמשלמים לשומרים כמות נכבדה של כסף, נפתחת הכניסה האמיתית למערה. אז יורדים במדרגות בעזרת נר דלוק, מגיעים למערה אחת ריקה, מערה שנייה כנ"ל, ובשלישית מתגלות סוף־סוף מצבותיהם האורגינליות ואפופות ההוד של האבות והאמהות, כשמעל כל קבר חקוק השם המתאים. נר תמיד דולק במערה הזו, המלאה בחביות: בתוכן נמצאות עצמות יהודים תושבי חברון והאזור, שנפטרו והובאו כך לקבורה בימים עברו.
בנימין עוזב את עיר האבות ומתחיל להצפין. הוא מגיע לבית־גוברין, שם מתגוררים לפי דיווחיו שלושה יהודים. בין מנזר לטרון לרמלה מערבב הנוסע מספרד כמה מסורות שאינן מסתדרות עם העובדות הגיאוגרפיות, כמו מיקומם של שילה וקבר שמואל הנביא. לאחר מכן הוא נפנה לקו החוף ומגיע ליפו – "אשר על שפת הים ושם יהודי אחד צבע". שמונה מילים בלבד מקדיש בנימין מטודלה לאחת הערים העתיקות בעולם, זו שסביבה נקשרו גם מסורות דתיות רבות. שוב מומחש האופי המדויק והקצרני, שהפך את יומנו למקור מידע אמין במיוחד. מה שלא ראו עיניו של הכותב, לא נכלל בדיווח. רגש? ערבוב בין פנטזיות למציאות? חפשו אצל עולי רגל אחרים.
בנקודה זו ניכר טלאי נוסף שככל הנראה הורכב לספר בשלב מאוחר יותר: במקום להמשיך באופן הגיוני צפונה, בנימין מספר לכאורה על נסיעה דרומה. הוא מגיע ליבנה, המכונה אז איבלין, ומדווח כי "עדיין נראה בה מקום המדרש", כלומר בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי שהוקם לאחר חורבן בית שני. שתי פרסאות והוא באשדוד – שבה אין יהודים. שתי פרסאות נוספות והגענו לאשקלונה. כן, שמו של פארק המים שזכה לתהילת עולם במערכוני הפילוסים ב"ארץ נהדרת", הוא שמה של אשקלון בכתבי בנימין מטודלה. הוא מפריד בין אשקלון העתיקה לחדשה, ובאופן יחסי מכביר על העיר מילים טובות: "היא גדולה ויפה, ובאים אליה בסחורה מכל המקומות, כי היא יושבת בקצה גבול מצרים". באשקלון דאז גרים כמאתיים יהודים, ארבעים קראים ושלוש מאות כותים. שגיאה נדירה מופיעה בכתביו של בנימין כשהוא טוען כי את אשקלון החדשה ייסד עזרא הכהן. הוא גם מזהה את העיר עם בני־ברק, אך הפרט הזה מטריד פחות: בכתבים יווניים עתיקים מוזכר כפר בשם ברק הנמצא באזור אשקלון, ולכך כנראה התכוון בנימין.
בימים ההם לא היה פשוט כלל וכלל לערוך מסע שמתחיל בספרד, מגיע עד למזרח הרחוק, יוצא מערבה ומצפין עד לאוקראינה של היום, ואז מסתיים שוב בעיר טודלה שעל גדות נהר האברו. הבה נזכור כי מדובר באדם שהגיע לסין – או לצין, בעברית דאז – מאה שנה לפני מרקו פולו
הסיפור מתחבר שוב לדרך המלך ובנימין מגיע שוב ללוד. אחר כך מדלג יומנו מעל כל אזור המרכז ונוחת ביזרעאל, שם מצוין מעיין אחד – כנראה עין יזרעאל, בשיפולי הגלבוע – ומתועד תושב יהודי אחד, צבע כמובן. אחרי נסיעה של שלוש פרסאות מגיע בנימין לציפורי, מקום קבריהם של התנאים רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל ורבי חייא. אי אפשר לסייר בארץ ישראל בלי לבקר בכנרת, ובנימין אכן מגיע לאגם ולעיר טבריה השוכנת על גדתו. התיאור יפה ומדויק: "שם נופל הירדן בעמק בין שני הרים וממלא אותו (…) ויוצא ונופל בים סדום שהוא ים המלח".
את מסעו בארץ ישראל בוחר בנימין מטודלה לחתום בשיטוט אינטנסיבי בגליל העליון. הוא מוצא את חמי טבריה הנודעים עוד מתקופות קדומות, עורך ביקור קצר בכפר גוש־חלב ("ובו כעשרים יהודים"), מגיע למירון ומספר על קבריהם של הלל ושמאי, עשרים מתלמידיהם, רבי בנימין בר יפת ורבי יהודה בן בתירא. אם חסר לכם כאן קבר חשוב אחד – אכן, מדובר בתעלומה שטרם נפתרה. כבר בתלמוד מזוהה מירון כמקום מנוחתו של רבי שמעון בר יוחאי, אבל עולי רגל רבים שביקרו בארץ לפני המאה ה־15, ובכללם בנימין מטודלה, פשוט מתעלמים ממנו בהפגנתיות. רק בהמשך עולה קרנו של קבר רשב"י כיעד תיירותי־דתי חשוב. ראוי לציין כי במקור נהוג היה לעלות למירון בפסח שני (י"ד באייר) כדי לפקוד את קבריהם של הלל ושמאי. מאוחר יותר הועתק המנהג ושוכלל ל"ל"ג בעומר אצל רשב"י".
אחר כך ממשיך בנימין לעלמה – כשמו של המושב הסמוך למירון גם כיום – ומשם לקדש נפתלי ואז לבניאס. יומנו מספק תיאור נאה של מקורות הירדן: "ומשם יוצא הירדן ועד דרך ג' מילין מתחבר אליו נחל ארנון היורד מגבול מואב". זוהי גם הנקודה שבה נפרד בנימין מארץ ישראל, וכדרכו הוא עושה זאת באיפוק מרשים, ודאי יחסית ליהודי שתולדות עמו וארצו הן כשמן בעצמותיו: "ועד הנה גבול ישראל מצד הים האחרון". במשפט הבא בנימין כבר מגשים חלום ישראלי עתידי ומנגב חומוס בבירה הסורית: "ומשם ב' ימים עד דמשק העיר הגדולה היא תהילת ממשלת נור אל דין".
ארון מעל לנהר
אי אפשר לנתק את המסע של בנימין מטודלה בארץ ישראל ממה שראו עיניו לפני כן ואחרי כן, כלומר באירופה ובארצות המזרח התיכון. בשני האזורים הללו הוא מתאר קהילות יהודיות ענקיות ומשגשגות, כל אחת בדרכה, וסיפוריו משם מלאי תשוקת חיים יהודית. כך למשל משושן הבירה הוא מביא סיפור משעשע ובעל מוסר השכל, על שתי קהילות יהודיות ששכנו משני עברי הנהר החוצה את העיר, האחת עשירה וחברתה מרוששת. העניים מצאו לבסוף את המקור לפערים החברתיים: קבר דניאל, ששוכן בצד העשיר. אחרי דין ודברים החליטו יהודי שושן להעביר בכל שנה את הקבר מגדה אחת לאחרת, על מנת ששתי הקהילות יוכלו ליהנות מזיו קדושתו ומהרעפת עושרו עליהן. רק הסולטן הגוי הבחין באבסורד שבדבר, והורה ליהודים להפסיק ולענות את רוחו של החוזה. הפתרון שהגה: תליית הארון בדיוק באמצע הגשר המחבר בין שתי גדות הנהר – שם הוא תלוי, לדברי בנימין מטודלה, עד היום.
בקהיר מוצא בנימין קהילה יהודית תוססת, שמפולגת גם היא בדרכה שלה: לשני בתי הכנסת יש מסורות נבדלות, ובשבתות הם קוראים בתורה שתי פרשות שונות. גם לאזור אתיופיה הגיע בנימין, ושם ראה צבא יהודי שנלחם באויביו ויכול להם – "אין עליהם עול גויים ולהם ערים ומגדלים בראשי ההרים… ונלחמים עמהם היהודים ולוקחים שלל וביזה ועולין אל ההרים ואין אדם יכול להילחם עמהם".
כל הסיפורים הללו עומדים בניגוד חד לתיאוריו מארץ ישראל, שבה הזמן עמד מלכת ויהודיה כמעט נכחדו. ובכל זאת, בנימין מטודלה חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, נע מצפון לדרום ומדרום לצפון, והעלה על הכתב את רשמיו מל"ו מקומות שבכל אחד מהם ישנה נקודה יהודית מהבהבת, גחלת לוחשת שהוא התעקש לתעד. האהבה שלו לארץ הפצועה, המוכה והנטושה ניכרת דווקא מבין השורות הקצרות והטכניות. בנימין מטודלה אולי לא מספר לנו מדוע יצא למסעו, אבל כשהגיע לארץ ישראל, היא כבר נתנה לו את התשובה.
