יהודי אירופה שיצאו למסע בארץ האבות בימי הביניים נאבקו עם אימי הים התיכון ועם סכנות שוד ורצח גם בדרכי היבשה, אבל לפחות ידעו לאן הם מגיעים – בערך. באירופה נפוצו אז מדריכי מסע כתובים שנודעו בשם הגנרי "ייחוס אבות", או "אלה מסעי". הטקסטים כללו על פי רוב תוכנית טיול מעגלי במקומות הקדושים ברחבי ארץ ישראל ומחוצה לה. ב"מקומות קדושים" הכוונה בעיקר לקבריהם של אישים מהתנ"ך ומהתלמוד. לא רק מערת המכפלה וקבר רבי יונתן בן עוזיאל מוזכרים במדריכים הללו, אלא גם אתרים מוכרים פחות, כמו למשל קבר שאול המלך בבית־שאן, ואתרים מרוחקים יותר, כמו בית כנסת שבנה הנביא אלישע בדמשק, או מקום קבורתו של אהרן הכהן בפטרה שבעבר הירדן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל לא מוכנה: הכתובת רשומה על הסיפון של המכלית הבאה
– צפו: מי ניצח ומי הפסיד בעימות הנשיאותי בארה"ב?
– ארץ זבת חלב? לא אם תשאלו את משרד החקלאות
בראשית ימי הביניים הטקסטים הועתקו בפשטות, לעיתים בצידי דפים הכוללים טקסטים אחרים. במאות ה־16 וה־17 מדריכי הטיולים הללו זכו לשדרוג, במיוחד במגילות שנכתבו בארץ ישראל עצמה ובאיטליה: סופרים מקצועיים העתיקו את הטקסטים באותיות יפות על קלף איכותי, ואמנים מיומנים הוסיפו סביבן איורים. הטקסט השימושי הפך לחפץ אמנות של ממש.
במגילות הארוכות – חלקן באורך שני מטרים ויותר – צוירה ארץ ישראל בצבעים, בעיקר בירוק ובאדום. האיורים לא דמו בשום צורה לגלויות המצולמות של המאה ה־20. כמו אמנים אירופים רבים בתקופת הרנסנס, אמני המגילות ציירו את העבר ואת המרוחק בסגנון של העכשווי והקרוב. רמברנדט צייר אישים מהתנ"ך כאילו היו בני אצולה במאה ה־17, ובמדריכי המסע כל בית כנסת או קבר צויר כבניין איטלקי מפואר – בתוספת מנורה התלויה מתקרת כיפה. העיר יריחו הוצגה כמעין מבוך מעוצב בשבע "שכבות", סמל לכיבושה בידי יהושע ונפילת חומותיה בדרך נס. ירושלים והר הבית תוארו באופן מציאותי יחסית, עם ציורי כיפת הסלע ומסגד אל־אקצה.
במקרה אחד לפחות, מגילה כזו סייעה במסע גיוס כספים עבור ארץ ישראל. השד"ר (שלוח דרבנן) אורי בן שמואל מביאלה, מגייס כספים מקצועי בשירות הקהילה היהודית בצפת, הזמין ב־1563 עותק מסוגנן במיוחד, והשתמש בו כדי להראות לתורמים אפשריים את יופייה של ארץ הקודש. המגילה המפוארת הזו שמורה בספרייה הלאומית יחד עם שתי מגילות "אלה מסעי" יפהפיות אחרות, בתוך אוסף של כ־10,000 כתבי יד עבריים.
בתקופת הרנסנס חיו במדינות אירופה לא מעט יהודים עשירים שהיו יכולים להציג לראווה את חפצי האמנות האלו בבתיהם, ובכך להכריז על כמיהתם וחיבתם לארץ ישראל. לרובם לא היו אמנם יכולת או רצון לעלות ארצה, אבל הם יכלו להעלות בדמיון את ארץ ישראל כאילו הייתה עיר אירופית קלאסית ולהתנחם: להתגעגע לארץ הקודש כארץ של שפע ועושר; של חלב ודבש; של היפה והנשגב.
ד"ר יואל פינקלמן הוא אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית
