מסעותיו של סר משה מונטיפיורי
את גיחותיו של השר מונטיפיורי לארץ ישראל מכירים כולם דרך שירו האלמותי של חיים חפר. המסעות המתוארים בקולו של יהורם גאון יכולים להישמע כמו תענוג: מרכבה, דיו לסוסים וכהנה. בפועל, הם היו כנראה הסיוט בהתגלמותו. ביומני הזוג מונטיפיורי מתוארים הפחדים שנלוו לטלטולי הדרך בארץ הקודש ובקרב הקהילות היהודיות בחו"ל. לא אחת הם נאלצו לשנות מסלול בגלל חשש מליסטים ומאוניות עוינות – חששות שאכן התממשו. גם הדרכים העקלקלות במזרח התיכון של אז לא היו סימפטיות לנוסעים, והתנאים באכסניות השונות היו רחוקים מאוד מהנוחות הלונדונית. "שריקות הזבובים לא הניחו לי לישון בלילה, ובקומי ממשכבי היו פניי מלאות חבורות", מתארת יהודית מונטיפיורי ביומנה את השהות בביירות. "העכברים בחרקם שן והפרעושים והיתושים אשר נשכוני לא נתנוני לישון", היא כותבת אחרי לינה בטבריה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נתניהו מזהיר: "מאגרי הנשק של חיזבאללה צמודים למאגרי גז"
– דעה: שיח "הלנו אתה אם לצרינו" מוכרח לחדול
– סליחה שזפזפנו: סדרות שחייבים לשוב אליהן
ובכל זאת, שבע פעמים ביקרו בני הזוג מונטיפיורי בארץ ישראל. אפשר לומר שהייתה זו כמעט התמכרות. מה גרם להם לצאת להרפתקאות הללו? ייתכן כי כמו כל שוחרי המסעות, הם היו מסוג האנשים שאינו יכול להימצא על אותה אדמה לאורך תקופה ממושכת. בשביל לממן מסע באותם ימים היה צורך בלא מעט כסף, ולהם הרי לא חסרו אמצעים. אפשר גם שהסיבה הייתה בכלל בריאותית: ד”ר אליעזר הלוי (לואיס לווה), מזכירו ואיש סודו של מונטיפיורי, כותב בספר זיכרונותיו כי רופאיו של השר יעצו לו לבלות בארצות חמות יותר, בשל בעיות שונות שמהן סבל. כך הגיעו בני הזוג לאיטליה, לתוניס, למרוקו, למצרים ועוד.
קראו את הכתבה של רחלי מלק-בודה על מסעו של משה מונטיפיורי במוסף דיוקן
המסע של אשתורי הפרחי בארץ המובטחת
בניגוד לנוסעים ידועים אחרים בימי הביניים ובעת החדשה, כמו רבי בנימין מטודלה או רבי בנימין השני, הפרחי לא כתב יומן מסע של ממש לפני בואו לארץ וגם לא לאחר מכן – אך מתוך ספריו אפשר ללמוד הרבה על קורותיו בדרכים. ב"כפתור ופרח" מפוזרים פריטי מידע על השנים שבהן תר את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה, בין 1314 ל־1322.
עירו בית־שאן הייתה בסיס היציאה שלו למסעותיו. "הן הייתי כשני שנים בגליל דורש וחוקר, ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים, לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל את הארץ", מעיד הפרחי על עצמו. ואכן, המידע הגיאוגרפי הבלום בספרו לא היה יכול להתבסס אלא על עבודת רגליים עצומה. המשא והמתן ההלכתי הממוקד רק במצוות התלויות בארץ – שעד אז היו נושא לחיבורים תורניים קצרים, או לפרקים מעטים בתוך חיבורים גדולים – דרש מהפרחי להעמיק בנושא הסבוך של גבולות הארץ. מנקודת המוצא הזו נכתב פרק י"א בספרו, הפרק הגיאוגרפי־הלכתי, שכותרתו "ביאור גבולי הארץ על פי התורה האמיתית".
קראו את הכתבה של שלמה פיוטרקובסקי על מסעו של אשתורי הפרחי במוסף דיוקן
המסע של בנימין מטודלה בארץ הקודש
מעבר לשמו ולמקום מגוריו, לא ידועים פרטים נוספים על בנימין מטודלה. על פי הערכת החוקרים, הוא יצא למסע בשנת 1165, והגיע לארץ ישראל כעבור כשלוש שנים. היו אלה ימי הכיבוש הצלבני באזור. בעוד עשרים שנה יעלה צאלח א־דין על ירושלים וישים סוף לשלטונם של הנוצרים, אבל כרגע הם עדיין אוחזים בארץ. כמה עשורים קודם לכן התרחש מסע הצלב הראשון, שהותיר חורבן משמעותי בקרב הקהילות היהודיות בארץ ישראל. מצבן של אלה מהן שהורשו להשתקם היה עלוב ביותר. בירושלים למשל פוגש בנימין מטודלה ארבעה יהודים בלבד, כולם עוסקים במקצוע הצבעות. התיאור הזה מתיישב היטב עם עדויות של נוסעים שהגיעו לפניו ואחריו, ומציינים גם הם מספר חד־ספרתי של יהודים בעיר הנצח.
אבל עוד לפני העלייה לירושלים, הבה ונחבור לנוסע חסר המנוחה כשהוא נכנס לארץ ישראל. בנימין מטודלה מגיע לכאן מכיוון צפון, אחרי ביקור בעיר צור ומפגש מתועד ראשון של אדם אירופי עם הכת הדרוזית שהייתה אז בחיתוליה. הוא מבקר בעכו, ובהתאם לניסוחים האופייניים של דיווחיו – לקוניים וצמודי עובדות – גם כאן אין רעמים וברקים: "ומשם יום אחד לאקרי היא עכו אשר הייתה לגבול אשר, והיא תחילת ארץ ישראל".
קראו את הכתבה של אריאל שנבל על מסעו של בנימין מטודלה במוסף דיוקן
המסע של אחד העם
כשאחד העם נוחת בשנת תרנ"א (1891) בארץ ישראל, הוא עדיין לא יודע שימלא את תפקיד מחרב החלומות, לכאורה. רק לכאורה, ורק לקטני האמונה. לאחר שבמשך 88 ימים חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, סקר את המושבות ביהודה, בשומרון ובגליל, ביקר בירושלים והתארח ביפו שבה החלו מתרקמים חיי עתיד – הוא יוצא מכאן "בלב נשבר ורוח נכאה". על המפגש של החלום עם קרקע המציאות הוא כותב כך: "דמיוני לא בן חורין הוא עוד עתה להגביה עוף כמלפנים, לא חלום נעים לי עוד הארץ ויושביה וכל מעשה שם, כי אם אמת מוחשית, המוגבלת בצורה ידועה ומורכבת מחזיונות ידועים, טובים ורעים, שאי אפשר לי להעלים עין מהם".
בדרכו חזרה, על הספינה מיפו לאודסה, הוא כותב את מאמרו הנודע "אמת מארץ ישראל". אמת – כי אחד העם מבין שהדרך להגשמת החלום הציוני עוברת באמת, גם אם היא קשה ומחוספסת וגסה, ובעיקר היכן שמגרד ומעקצץ וקול הנסירה צורמני במיוחד. במאמר הזה הוא משרטט תיאור מרתיע וכואב של המתרחש בארץ. אחד העם כותב על המכשולים הניצבים בפני רכישת קרקעות, על אופיים של המתיישבים החדשים שלא מתאים לתנאי השטח הקשים, על שאיפת ההתעשרות המהירה שמניעה אותם, על היעדר הנהגה ועל חוסר הבנת כוחו של הממשל הטורקי. בנוסף הוא מבקר את חובבי ציון על התעלמותם מהבעיה הערבית – הראשון לזהות, מה שנקרא. ואת כל זה הוא עושה בלי שום תאורה מחמיאה.
קראו את הכתבה של בת-אל קולמן על מסעו של אחד העם במוסף דיוקן
המסע הגלילי של רבי נחמן מברסלב
ספטמבר 1798. ארבעה חודשים וחצי אחרי שעלה על העגלה ויצא לדרך תלאות ארוכה ומסוכנת, הגיע ר' נחמן בספינה מאיסטנבול אל חופי הארץ המובטחת. מיפו הוא תכנן לעלות לירושלים, אבל תוכניותיו השתבשו. רוחות מלחמה נישבו במזרח התיכון. גנרל צעיר ושאפתני בצבא צרפת, נפוליאון בונפרטה, ערך מסע מלחמה נגד האימפריה העות'מאנית ובעלי בריתה הבריטים. בקיץ כבש בסערה את מצרים, ואז פנה לארץ הקודש. מהקרבות באל־עריש הוא יצא לאורך החוף צפונה, לעבר יפו.
המצב המדיני היה מתוח, והבאים בשערי הארץ נבדקו היטב: "ולא הניחוהו הישמעאלים שייכנס אליהם", כותב ר' נתן על רבו, "כי הסתכלו על מלבושיו ועל תואר פניו שיש לו פאות ארוכים כנהוג במדינתנו, ושאינו יודע לשונם וכיוצא בזה. ואמרו שהוא בוודאי אחד מהמרגלים של הצרפת, ולא הועילו שום פיוס ובקשות". היהודי דובר היידיש מאוקראינה נחשד כמרגל, בקשתו להיכנס לארץ נדחתה, והוא נשאר על הספינה. כמו משה רבנו בהר נבו הוא השקיף אל ארץ ישראל, אך לא היה יכול לדרוך על אדמתה. קברניט הספינה תכנן לעגון מול נמל יפו ולנוח מעט לפני שיפליג בחזרה לאיסטנבול, אבל ים סוער הכריח אותו לצאת מיד צפונה. בחיפה עגנה הספינה, ור' נחמן ירד ממנה אל הנמל הקטן במפרץ.
היה זה ערב ראש השנה תקנ"ט. סתיו יהודי בארץ אבותיו שלח בר' נחמן רמזי אלול.
קראו את הכתבה של אלישע נדב על מסעו של רבי נחמן מברסלב במוסף דיוקן
