ליידי מרי וורטלי מונטגיו, אשת השגריר הבריטי בקונסטנטינופול בראשית המאה ה־18, הבחינה בעת שהותה בעיר במנהג מוזר של הנשים המקומיות: כשטיפלו בחולי אבעבועות שחורות, הן חילצו את הנוזל שנאסף בשלפוחיות הגדולות שעל עורם, ומשחו אותו על פצעים בעור ילדיהן הבריאים עדיין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הצצה אל אחורי הקלעים של מאהל בלפור
– פרשת שופטים: לא הכל או כלום
– "זה הרגע הנכון לשלב את המוח הישראלי עם הכסף המפרצי"
האצילה, משוררת אוטודידקטית ופמיניסטית שבסוף השבוע חל יום פטירתה, חוותה על בשרה את מחלת האבעבועות השחורות כמה שנים לפני כן. למזלה הטוב היא שרדה ויצאה בשלום. לכשליש מהחולים לא היה מזל כזה: נגיף ה־Variola vera, המחולל את המחלה, הוא כנראה הקטלני ביותר שעמו התמודדה האנושות אי פעם.
ההליך הרפואי הטורקי נועד לחסן את הילדים מפני המחלה באמצעות גרימת מחלה מוחלשת. מונטגיו לא נשארה אדישה: היא בישרה על שיטת הטיפול הזאת במכתבים ששלחה הביתה, אך הממסד הרפואי בבריטניה של אז ראה בכך מנהג פרימיטיבי מפוקפק ותו לא. ההליך היה למעשה עתיק מאוד, מקורו היה בסין, והחשדנות הייתה בהתאם.
מונטגיו לא השלימה עם הפקפוק המוסדי. היא טיפלה כך בילדיה, ומרחה על פצעיהם סרום שהצטבר בשלפוחיות של חולים. כששבה למולדתה ב־1718, בתום כהונתו (הכושלת) של בעלה, עשתה הכול כדי להפיץ את הבשורה. כעבור שנים ספורות, כשפרצה מגפת האבעבועות בלונדון, השתכנעה המלכה מרקיזת ברנדנבורג־אנסבך להשתמש בהדבקה המכוונת על ילדיה (לא לפני שהשיטה נוסתה על נידונים למוות, והוכיחה את יעילותה). בעזרת הטיפול המקדים הזה שרדו צאצאיו של המלך ג'ורג' השני את המגפה של 1721.
שנה לאחר מכן כתבה מונטגיו מאמר – בשם עט, כיאה לאישה בימים ההם – ובו הגנה על השיטה והסבירה את יתרונותיה. ספק אם ידעה על חסרונותיה. מחלות אחרות, כמו שחפת למשל, "תפסו טרמפ" באמצעות הנוזל ודילגו לפונדקאי חדש ללא כל מאמץ. חלק ממקבלי החיסון הפרימיטיבי נדבקו בנגיף באופן קשה, ולא בגרסה מוחלשת כמצופה. ובכל זאת, עשורים רבים לפני החיסון המפורסם שפיתח הרופא אדוארד ג'נר ב־1796, חייהם של רבים באירופה ניצלו בזכות עקשנותה של מונטגיו. הליידי המשיכה לכתוב, לצאת למסעות ולתעדם עד מותה – ב־21 באוגוסט 1762, היום לפני 258 שנים.
