בין צחוק לבכי: ההתמודדות עם אלצהיימר מגיעה לבמה

הטלפון מצלצל על הבמה, ופנינה פרנקל מרימה את השפופרת. על הקו – מחלקת השיקום שבה מאושפזת אמא שלה אחרי ניתוח. "היא לא קמה בבוקר? לא נכנסת להרצאות? מדברת לא יפה אל הצוות? מה אתם אומרים", נדאגת הבת, "כן, אני אדבר איתה". בעוד השיחה מתנהלת, מצלצל המכשיר השני. הפעם מדברים מהישיבה התיכונית, ופרנקל עונה: "הבן שלי? מאחר? לא מגיע? מדבר לא יפה אל המורים? מה אתם אומרים". הקהל משתנק מצחוק למראה השחקנית, האמא־הבת, שמלהטטת בין שתי השיחות השונות אך הזהות, בין הנזיפות מפה ומשם, בין חוסר האונים שלה כאן וגם כאן.

"געגועיי לאתמול – סיפור אישי על זיכרון שאבד וגעגוע שלא מרפה", כך נקראת הצגת היחיד הזו. פרנקל (59), שאמה מרים נוימן הלכה לעולמה לפני מעט יותר משנה, מתארת מעל הבמה את הסיטואציה הנפוצה כל כך של התמודדות עם הורה החולה באלצהיימר. כ־150 אלף קשישים בישראל לוקים בדמנציה, והטיפול בהם, על פי רוב, נופל על כתפי קרוביהם. גם כאשר יש למשפחה היכולת הפיזית, הנפשית והכלכלית לכך, מדובר עדיין בעול לא פשוט שמשפיע באופן משמעותי על היומיום. ומעבר לאתגר הטיפולי, ישנו הגעגוע הזה שפרנקל מדברת עליו – אל ההורה שעדיין נמצא כאן בגופו, אבל בעצם הוא כבר איננו.

הקטע שבו את מקבלת את שתי שיחות הטלפון, אני אומרת לה, בעיניי הוא דווקא מאוד עצוב. ממחיש את העול הכפול שמגיע בלי הזמנה. הפריע לך שהקהל הגיב אליו בצחוק? "לא מפריע לי שצוחקים", אומרת פרנקל. "אני מבינה שזה קצת סטנד־אפ, ואני גם מוכרת בסביבתי הקרובה כמי שמצחיקה על הבמה באירועים פנימיים. להצגה שבה צפית הגיע קהל ביתי שלי, אז יכול להיות שחלקם אפילו חיכו לקטעים המצחיקים. קיבלתי לא מעט תגובות מאנשים שאמרו שהם צחקו ובכו גם יחד מול הסיטואציה. חוץ מזה, ככה זה גם בחיים. גם אני הייתי צוחקת ובוכה בזמן אמת, כשהדברים האלו התרחשו. כמה מילדיי היו מתבגרים מאוד דרמטיים, באמת בלתי ניתנים לגידול – אולי אעשה יום אחד הצגה גם על זה – אבל הבנתי שזה התפקיד שלי. שניהם יחד".

בסצנה אחרת את מגרשת את האלצהיימר. צועקת עליו שילך, לא נותנת לו להיכנס הביתה. איך זה התבטא במציאות?
"בהצגת הפיילוט, הסצנה הזו הייתה צינית – 'שלום מר אלצהיימר, כמה טוב שבאת. כי באמת חיכינו, ראינו שאתה בא לאלה ולאלה ולאלה, ורק אלינו לא הגעת'. משהו כזה. כמה וכמה אנשים אמרו לי שהציניות חזקה מדי. שקשה לשמוע את הדברים. ואז עלה לי רעיון – לעשות את זה בכעס. אתה באמת לא רוצה אותו, אבל מבין שמכאן אין כבר דרך חזרה. ויש לאורח הזה נוכחות מאוד משמעותית, הוא משפיע על כל החיים. למשל, במשך כמה שנים הייתי מבשלת לשבת ביום חמישי, כי אף פעם לא ידעתי מה יקרה בשישי. תמיד היו דרמות.

"והיה גם, דווקא באמצע השבוע, העניין שאני מדברת עליו בהצגה – 'שכחתי להדליק נרות שבת'. זה היה נורא. אמא הייתה נכנסת ללחץ גדול לפני השקיעה בסתם יום של חול, שאולי עכשיו שבת והיא לא הדליקה נרות. המקבילה אצל גברים היא 'שכחתי להניח תפילין'. זה דור שהדברים כל כך טבועים בו, לא כמו היום. הבנתי שהתחושה שאולי היא מחללת שבת, כנראה מזעזעת אותה. גם אמא של בעלי דובי, כשחלתה, הייתה באמצע השבוע עורכת את השולחן עם מפה לבנה, והולכת לבית הכנסת".

גם היא סבלה מאלצהיימר?
"כן. הייתה תקופה שבה האמהות של שנינו היו במצב הזה. אצל חמותי זה היה הרבה יותר מהיר ודרמטי – תוך שנה היא הפסיקה לדבר וללכת. פניתי אז למורה של הבן הצעיר שלי, שהיה בכיתה ה', ואמרתי: 'תדעי שעכשיו אין לו הורים בבית'. בסדר, יש שלב כזה בחיים. אמא שלי הייתה חשובה יותר משיעורי בית של כיתה ה'".

אלף שקל ביום

היא מתגוררת בקרני־שומרון, אם לחמישה וסבתא לנכדים. בביתה היא מראה לי תמונת סטודיו ישנה של הוריה, שבה הם נראים צעירים ומחייכים. "תראי איך היו משקיעים פעם בתמונות, לא כמו היום", אומרת פרנקל ומפליגה לסיפורי עבר. "אמא שלי הייתה מורה, אישה חרוצה ושמחה. אבא שלי היה החשב של מכון וייצמן. רוב חיי גרתי ברחובות, בשיכון פא"י – מה שבהצגה אני קוראת לו 'שיכון אושוויץ', כי מרבית המבוגרים שם היו ניצולי שואה. הייתה שם חצר פנימית כזו, משותפת, ואני נהניתי מילדות פשוטה וקסומה בתוך חצר גדולה".

אביה של פרנקל היה ניצול שואה, ומאוחר יותר הוחזק בהונגריה במשך שנה כאסיר ציון, עד שנתנו לו לעלות ארצה. האם, באופן כמעט חריג בסביבה, לא חוותה את השואה על בשרה: היא עלתה ארצה עם הוריה בגיל חמש, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. בהצגה מתארת פרנקל זיכרון ילדות מימי מלחמת ששת הימים: השכנים המבוהלים כבר כמעט אורזים תרמילים למנוסה, כי אינם יכולים להעלות על דעתם התמודדות עם מלחמה נוספת, אבל אמא שלה מנהיגה אותם ביד רמה, מרגיעה אותם וממלאת יחד איתם שקי חול. "היא הייתה אישה מרשימה. לא חשבתי על זה כשהתחלתי לעבוד על ההצגה, אבל בדיעבד אנשים אומרים לי שהם יוצאים ממנה עם הרבה הערכה למי שאמא הייתה. זה משמח אותי מאוד".

כמו רבים אחרים שהיו במצבה, קשה לפרנקל לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה חלחל האלצהיימר אל חיי משפחתה. "אף פעם לא יודעים איך זה התחיל, רק בדיעבד מבינים שזה מה שקורה. לפני 19 שנה, בגיל 71, אמא הייתה כבר אלמנה. אבא נפטר כמה שנים קודם, אצלי בבית. זה קרה ברגע – הרגיש לא טוב, ומת. אמא גרה אז עדיין ברחובות, ופה ושם היא אמרה לי שלעת זקנתה היא תשמח לגור בקרני־שומרון. היא מאוד אהבה את היישוב. כשחברה סיפרה לי שיש איזו דירת־משנה להשכרה, חמש דקות הליכה ממני, הלכתי לראות והתלהבתי. אמרתי לאמא שיש פה הזדמנות, והיא החליטה ללכת על זה.

"נסעתי לרחובות כדי לעזור לה כשהמשאית הגיעה לאסוף את החפצים שלה. שמתי לב שהיא מדברת אל המובילים לא כמו שאני רגילה לשמוע אותה. היו אצלה לחץ ועצבנות שלא הכרתי, וזה גרם לי לתחושת בטן מוזרה. היא הגיעה לקרני־שומרון, ומאז והלאה הייתה מתקשרת אליי עשר פעמים ביום – קחי אותי לספרייה, תביאי לי את זה ואת זה. היא גם הייתה שוכחת דברים, ואצלה הזיכרון תמיד היה מקור לגאווה. אבל לא דאגתי, כולם שוכחים דברים. כך עברו שלוש שנים שבהן לא נראה משהו דרמטי, אבל יום אחד אחותי אמרה שכדאי לקחת את אמא לאבחון בתל־השומר".

בהצגה נכנסת פרנקל לדמותה של הרופאה המהנהנת, שמדברת אל האם בעת האבחון בטון דידקטי. "המכתב ובו התוצאות שהראו שיש בעיה נשלח אל אמא, לכתובת הדואר שלה. היא ראתה את זה, כעסה קצת, אבל באותו זמן היא עדיין ניהלה בית. היא בישלה, הכינה את תפוחי האדמה האדומים המצוינים שלה שאנחנו לא מצליחים לשחזר, את השניצלים הטובים. באזכרה לאמא הבן שלי סיפר שהוא היה בורח מבית ספר והולך אליה – אוכל שניצל, רואה טלוויזיה, והיא לא שאלה אותו שאלות וגם לא סיפרה לאף אחד שהוא שם. היא הייתה מבסוטית, הוא היה מבסוט".

האם גם המשיכה להשתתף בפעילויות למבוגרים במועדון גיל הזהב של היישוב. "בשלב מסוים המנהלת שם אמרה לי שהיא כבר חוששת לקחת את אמא איתם לטיולים. היא סיפרה שאמא שלי יורדת מהאוטובוס ועלולה לעלות בטעות לאוטובוס אחר, ובבית המלון היא כבר פחות מסתדרת. אמא אהבה את הטיולים האלה מאוד, אז ניסיתי לדחוף עוד קצת. הייתי משלמת על משתתפת נוספת כדי שתהיה צמודה אליה.

"ואז התחיל הסיפור עם הבנק. אמא הייתה יוצאת ממועדון גיל הזהב, חוצה את הכביש, נכנסת לבנק ומוציאה אלף שקלים במזומן. כל יום. מזל גדול שזה היה פה, ביישוב, כי ברחובות היא הייתה יכולה לרוקן ככה את חשבון הבנק בלי לעורר תשומת לב. יש לי חברה שאבא שלה הוציא ככה 250 אלף שקל בלי שמישהו ידע. כאן חברה שלי שעובדת בבנק סיפרה לי. לא ברור מה אמא הייתה עושה עם הכסף, אבל היא לא זכרה איפה שמה אותו, ופשוט שכחה שכבר הוציאה, ולכן חשבה שהיא צריכה להוציא עוד".

פרנקל כבר הבינה שיש צורך בפתרונות יצירתיים. "ביקשתי שיגידו לה בבנק – 'מרים, לא צריך. פנינה כבר הייתה כאן, היא לקחה בשבילך כסף'. אמא גם רצתה לשלם עשר פעמים במכולת או על פעילויות במועדון, ומזל שכולם פה אנשים מאוד ישרים, ואף אחד לא לקח ממנה.

"היא הייתה נוסעת לאחיותיי בסוסיא, חוזרת, הילדים שואלים אותה איך היה, והיא עונה: 'הייתי בסוסיא? מה פתאום?'. אבל גם בשלב הזה, אנשים היו אומרים לי 'תקשיבי, פגשתי היום את אמא שלך, דיברתי איתה – היא מה זה בסדר, רגילה לגמרי'. נתנו לי תחושה שלי יש אלצהיימר ואני ממציאה דברים. אמא שלי לא הייתה אדם מניפולטיבי, אבל בקטע הזה היא ידעה לשחק אותה. היא תמיד הייתה אישה מאירת פנים, אז כשפגשה אנשים היא הייתה מגיבה ב'שלום' צוהל, 'מה שלומך'. הם מאוד התרשמו, ולא הבינו שאין לה באמת מושג מי הם".

היא עצמה ידעה שמשהו אצלה לא בסדר?
"אני חושבת שכן. אחרי זה מצאתי אצלה בבית כל מיני פנקסים שהיא כתבה לעצמה – צריך לצלצל לזה, לעשות את זה. באותם ימים היא מאוד נשענה עליי בהתנהלות מול אנשים אחרים, הייתה אומרת להם 'כן, תגידו לפנינה'. ככה הייתה מעבירה את האחריות הלאה".

אין על מי לכעוס

באחד מימי שישי הגיעה הידרדרות נוספת במצבה של מרים. "שלוש שעות לפני שבת ראיתי שמשהו לא בסדר איתה", מספרת בתה. "בדיעבד התברר לי שהיא לקחה מנה גדולה מדי מתרופה חדשה שהייתה לה. הזמנתי אמבולנס, והעברנו שבת בבית חולים.

"אנחנו כבר לגמרי הבנו שהיא לא באמת היא, ובכל זאת אמא שלי טיפלה עדיין באמא שלה. סבתא, בחצי השנה האחרונה לחייה, הגיעה אליה לקרני־שומרון. אמא שלי הייתה בת 75, וסבתא שלי בת 99, צלולה כמו מי עדן. ראיתי שהיא אומרת לבתה – 'מרים, אל תגעי לי במשקפיים, אל תזיזי', כי הבינה שאחר כך היא לא מוצאת כלום. באיזשהו שלב טיפלתי בשתיהן. וכשסבתא נפטרה, אמא שלי 'שחררה' את האלצהיימר לחופשי.

משהיה ברור שהמחלה כאן כדי להישאר, הובאה לאם עובדת זרה, שגם היא מככבת כדמות על הבמה. "לַקסמי הייתה מטפלת נהדרת, אבל גם אחרי שהיא הגיעה, אני תמיד הייתי בעניין. היא לא הייתה יכולה למשל לקחת בעצמה את אמא לקופת חולים.

"כשדודה שלי נפטרה. אנשים באו לנחם את אמא על אחותה. הכנתי לאמא פתק – 'אני יושבת שבעה על אחותי שרה'. היום אני מבינה שלא היה בזה טעם, כי רגע אחרי שקראה, היא לא זכרה. היא גם אהבה לקרוא ספרים, אבל בשלב מסוים לא זכרה מה היה בעמוד הקודם. המשמעות היא לשבת בבית כמו עציץ ולא לעשות כלום. כל דבר הייתה אומרת עשר פעמים. 'אז מה שלום רועי? באיזו כיתה הוא?' – ואחרי דקה שוב: 'אז מה שלום רועי? באיזו כיתה הוא?'. וזה לא מתפתח לשום מקום. הלב כואב".

במשך כשמונה שנים נשארה מרים בביתה עם מטפלת, ואז בלית ברירה הועברה לבית אבות. "היום שבו אמא נכנסה לבית האבות היה מאוד לא קל. כל הכתבות האלה על התעללויות בקשישים עוברות לך בראש. אבל בבית יום אחד היא נפלה, וצעקה וצעקה ולא הפסיקה לצעוק. הזמנתי אמבולנס, ואחרי האשפוז הבנתי שהביתה היא כבר לא יכולה לחזור. ראיתי שזה כבר גדול עליה ועל המטפלת. גדול על כולנו.

"גם לעבור את הבדיקות בבית חולים, זה היה נורא. היא לא הבינה מה רוצים ממנה. ורופא אחד אומר לך ככה, והשני אחרת. את לומדת להיות אסרטיבית מול הרופאים, לשאול – 'אם זו הייתה אמא שלך, מה היית עושה?'. וכן, פעם בכמה זמן גם הייתי מתפרקת. בוכה נורא. לא תמיד אשת הברזל".

מתי מפנימים את היפוך התפקידים הסופי – אני כבר לא יכול להיות הילד, אני צריך להיות בעצם הורה של ההורה?
"זה לקח כמה שנים. החלק הטכני קרה ביום אחד מסוים: אמא עברה ניתוח, והיה צורך לקבל החלטות בשבילה, אז נסענו לבית משפט וקיבלנו אפוטרופסות חירום. אבל החלק הרגשי לא היה עניין של יום אחד. ראיתי אז איזה סרט על אדם שלא רוצה לבוא לבקר את אבא שלו החולה, כי הוא לא היה אבא טוב. אבל האמא מאוד מבקשת, והוא נענה לבקשה שלה. על ערש דווי אביו אומר לו 'אני מאחל לך, בני, שיהיה לך בן כמוך'. ופתאום לבן נופל האסימון – כבר אין לו על מי לכעוס. וכמו הדמות בסרט, גם אני הבנתי: אין לי מה לכעוס. זה פשוט התפקיד שלי עכשיו".

אמא לא אהבלה

אף שהיא מדלגת מדמות אחת לאחרת בקלילות של שחקנית מלידה, אל הבמה הגיעה פרנקל רק עם ההצגה הזו. "הייתי מורה להיסטוריה וספרות, עד שלפני 25 שנים היה לי איזה ריב עם המנהלת ונמאס לי. במקרה פתחו אז בבית ברל מסלול הסבה להוראת קולנוע. אמרתי, ננסה. שאלו אותי שם בריאיון מה הסרט האחרון שראיתי. ידעתי שלא שייך להגיד 'צלילי המוזיקה', אבל מעבר לזה לא ממש היה לי מה לענות. שאלו אותי למה את באה, ואמרתי שאני רוצה לנסות".

מאז נדבקה בחיידק. היא לימדה קולנוע באולפנת להב"ה בקדומים, ריכזה שם את מגמת התקשורת ובהמשך גם את זו של מכללת אורות. "כשאמא שלי כבר הייתה כמה שנים בתוך האלצהיימר, חשבתי לעשות עליה סרט. אבל מה, יראו בלייב את אמא שלי אהבלה? זה מביך. הרגשתי שזה יבזה אותה. ואז אמרתי: רגע, תמיד רציתי להיות שחקנית, היה לי חלום כזה. כולם סביבי מגשימים חלומות, אז גם לחלום שלי הגיע הזמן. אני אעשה הצגה על אמא שלי. פניתי לדביר שרייבר (כותב ושחקן, ממיסדי תיאטרון "תאיר" – הכ"ח), שהרצה בחוג לתקשורת במכללת אורות. בהתחלה אמרתי לו שאני רוצה 'הרצאה משודרגת' שתעביר את הסיפור של אמא. נפגשתי איתו כמה פעמים, הוא בא אלינו, נפגש עם אמא שלי, עם לקסמי המטפלת. הוא כתב, ואז זה שכב במגירה. לא יודעת למה, פשוט עזבתי את הנושא.

"לפני שנה וחצי הבנתי שהגיע הזמן ללכת על התוכנית שלי. רציתי כבר להוציא את זה. חיפשתי בימאית והגעתי לנטע רוטנר, שאמרה שיש לסיפור פוטנציאל, אבל צריך לכתוב מחדש. נפגשתי שוב עם דביר, שהפך את ההרצאה למחזה. נטע הסבירה לי מה זה תיאטרון, ולימדה אותי לאט־לאט. לקח לי לא מעט זמן ללמוד את הטקסט. אני טובה בלשלוף, בלעשות סטנד־אפ, וזו הייתה משימה כבדה יותר. אחרי קרוב לשנה של עבודה החלטנו לקבוע תאריך יעד, כי הבנו שאחרת זה לא יקרה לעולם".

מה הייתה המטרה? תרפיה בשביל עצמך, או הגברת המודעות לאלצהיימר?
"גם וגם. זה בער בי, ואני מרגישה שכל הצגה עושה לי יותר קל על הלב. ממש כאילו זה מנקה אותי. בכל פעם שאני מתקרבת לסוף ההצגה ויודעת שעברתי את זה בשלום, יש הקלה. לא קל לי להיות אמא שלי על הבמה, בעיקר בקטעים שבהם היא מתבלבלת, לא מזהה למשל את הנכד. זה קשה, גם בקטע הטכני. אמא שלי דיברה עד הסוף בקול הרגיל שלה, אבל על הבמה, כדי שיהיה ברור שאני עוברת לדמות אחרת, הייתי צריכה לעשות קול של זקנה. נטע הנחתה אותי והסבירה שאין ברירה".

ואיך הקהל מגיב?
"התגובות הן טובות משציפיתי. אנשים מספרים לי על ההורים שלהם, על מה שעבר עליהם. מישהי סיפרה על החרדות שלה מאלצהיימר, איך חלמה על הליכה לאיבוד. גם אם להורה שלך יש סרטן, יש שם המון סיטואציות דומות שאתה יכול להזדהות איתן. גם אנשים צעירים שראו את ההצגה ועדיין לא מכירים את המצבים האלה, אמרו לי שזה נגע בהם, כי בעצם מדובר על הורות. רק בעקבות תגובות הצופים הבנתי שיש בהצגה הזו משהו אוניברסלי".

הפכת לכתובת עבור אנשים שהוריהם דמנטיים? שואלים אותך, מתייעצים?
"כן. אנשים צריכים עצות גם בתחום הבירוקרטי, שהוא לא פשוט לתפעול, וגם בתחום הרגשי. יש הרבה שבאים אליי ורוצים פשוט לספר ולשתף, כי זו מעמסה לא פשוטה. או ששואלים האם לתקן את ההורה שמתבלבל. התשובה, אגב, היא לא. אל תתקנו. הרבה פעמים אמא שלי הייתה שואלת – 'למה אמא לא באה לבקר אותי?'. אמרתי לה שאמא שלה פשוט עסוקה מאוד ולכן לא באה, אבל היא בריאה, הכול בסדר איתה, אין סיבה לדאוג. למדתי להגיד את הדברים שצריך".

במשך שנתיים שהתה מרים בבית האבות. "לדעתי, השנתיים האלה בחייה היו מיותרות מבחינתה", אומרת פרנקל. "אם יש סיבה לזה שהיא קיבלה אותן, זה רק כדי לתת לנו להרוויח מצוות כיבוד הורים. לי ולאחיות שלי, וגם לילדים שלי. זה חינוך לכל הסביבה. מבחינתה זה כבר היה נראה לי מיותר לגמרי. היא גם סבלה בשלב מסוים כאבי תופת".

מתי נפרדת ממנה בעצם? ביום שבו היא נפטרה, או לפני כן?
"מה זה להיפרד? אני חושבת שנפרדתי מאמא כבר לפני די הרבה שנים. בשנים האחרונות זו לא הייתה אמא שלי. זו אישה זרה, בעלת אישיות אחרת, התנהגות אחרת. בימיה האחרונים כבר לא היה ממי להיפרד".

ויש שלב שבו עוד מחפשים אצלה בעיניים את אמא שהייתה?
"כשהיא הייתה בבית האבות, לתקופה מסוימת היא חשבה שאני אחותה. זה שימח אותי: הבנתי שהיא מרגישה שאני מישהי קרובה אליה, מהמשפחה. זה היה הכי טוב שיכולתי לצפות לו".

מתי מתעוררת החרדה ש"אולי זה מתחיל גם אצלי"?
"וואו. זה כבר שנים ככה, וזה משבש חיים. אם תלמידות מפסיקות אותי באמצע שיעור, אני תמיד צריכה שיזכירו לי איפה הייתי. ואני תמיד מחפשת איפה המשקפיים, איפה הטלפון. כשזה קורה, או כששם של מישהו לא עולה לי, אני נבהלת, ואז אומרת לעצמי – לא, זה עדיין לא. אבל אם אני אמצא יום אחד את המשקפיים בפריזר, אדע שזה התחיל. שמתי לב שאני בודקת את עצמי, עושה בחינות קטנות. האפשרות הזו מפחידה אותי מאוד, ולכן אני עכשיו עושה את מה שאני רוצה. מבקרת את הנכדים, עושה הצגות, חיה".

אלצהיימר יכול לעבור בתורשה. את מדברת עם הילדים שלך על "מה יקרה אם"?
"כן. יש לנו בדיחה בבית, שכאשר זה יקרה, צריך רק שמישהו ייקח אותי לסינמה סיטי וישאיר אותי שם מהבוקר עד הערב. היום אני יודעת שאם אדם עסק במשהו לפני שחלה, טוב שימשיך לעסוק בו. אז אני אראה סרטים. אמא שלי הייתה טובה במלאכות יד, והייתי מביאה לה ערכות כאלה של ילדים. וכן, בעלי ואני גם אומרים זה לזו – 'אם זה קורה לי, תהרוג אותי'. אז מה, נהרוג אחד את השני? זו רק אמירה, אבל אכן יש פחד".

מה החלום שלך לגבי ההצגה?
"אני אשמח להגיע איתה לעוד מקומות בארץ. אשמח אם אנשים – כמו שכבר קרה – יגידו לי שבעקבות ההצגה הם נסעו לבקר את ההורים שלהם. כי מבחינתי, המסר הכי חשוב הוא שהזמן עם ההורים שלכם מוגבל. זה זמן שלא חוזר. אל תפספסו אותו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il