הסתכלתי עליה מבין השיחים, ממרחק בטוח. היא החזיקה בידה ענף גדול ועמדה מתוחה בתנוחת הגנה, מוכנה לקראת כל תרחיש אפשרי. המבט בעיניה לא השאיר מקום לספק: אם אתקדם עוד צעד אחד היא תתקוף בכל הכוח, עם כל הזעם והייאוש שיש בוודאי לאם שראתה את שני בניה נהרגים בבוקר בהיר של תחילת הקציר, על לא עוול בכפם. מאז היא כאן, בגבעת שאול, מגינה על גופותיהם המתנדנדות כעת ברוח הסתיו – כדי שהחרפה הזאת לא תימחה, כדי שזעקתה תישמע מקצה הארץ ועד קצה, כדי שלא ישכחו אותם ואת העוול הנורא שנעשה להם, לה.
את רצפה בת איה הכרתי באופן מעורפל. ידעתי רק שהיא קיימת אי שם בין שמואל א' למלכים ב', וחייתי עם זה לא רע. אחרי הכול, לא מדובר באחת האמהות. כמה חשובה יכולה להיות אישה שמוזכרת בתנ"ך רק פעם או פעמיים, ועוד כפילגש? לא העליתי בדעתי שהדרמה שמקופלת מאחורי הפסוקים הספורים המוקדשים לה, יכולה להיות בסיס מצוין לרומאן תקופתי. אז, באותם ימים, הפרשה זעזעה את העם, והמחאה הגיעה עד כיסאו של דוד המלך והניעה אותו לפעולה. ואם צריך עוד צבע לסיפור, הרי שבסופו של דבר המלך נשא אותה לאישה.
את כל הדברים האלה לא ידעתי עד שנתקעתי מול התמונה של רצפה בת איה בתערוכת "נשים בתנ"ך בנופי הגולן", ומיד רצתי לפתוח שמואל ב' ולקרוא, כולל רש"י, רד"ק ומצודות. קשה לי להסביר מדוע דווקא התמונה הזו תפסה אותי כל כך חזק. אולי כי רצפה נראית זרה בתוך סיטואציה גברית נטולת רוך, רחוקה מכל סממן נשי. אולי בגלל העמודים ברקע, שמרמזים על הנורא מכול. ואולי זה רק אני והתסכול הפרטי של בוגר מיטב מוסדות הציונות הדתית, שלא מצליח להיזכר בסיפור תנ"כי כל כך חזק ונוקב.
מתחביב לייעוד
את דקלה לאור, הצלמת שאחראית לתערוכה יוצאת הדופן שהוצגה בבית ציוני אמריקה ובגלריה בגבעת־יואב, החוויה שעברתי מאוד משמחת. "הסיפוק הכי גדול שלי הוא לשמוע את המבקרים בתערוכה מספרים שהצלחתי לגעת ולעורר בהם סקרנות כלפי דמות זאת או אחרת. אם מישהו יוצא מכאן והולך לחפש ולחקור את אחת הדמויות, מבחינתי זה הישג נפלא, כי הצלחתי לשמר במשהו את זכרה של אותה אישה. הצלחתי לספר את הסיפור שלה, שממרחק הזמן כנראה נשכח ונעלם".
לאור (41) נולדה וגדלה בטבריה. לאחר שהתחתנה הקימה את ביתה מצידה השני של הכנרת, במושב גבעת־יואב שבגולן. לצילום מקצועי הגיעה כשתמונה שצילמה זכתה לחשיפה מפתיעה. "במקצועי אני מעצבת ועוסקת באינטרנט ותקשורת", היא מספרת. "לפני כשבע שנים התחלתי לצלם – בלי כיוון מיוחד, טכניקה או ציוד יקר. סתם הסתובבתי וצילמתי את מה שיפה בעיניי, ואת התמונות המוצלחות העליתי לאתר שלי. רצה הגורל ומישהו שראה את התמונות התלהב מאחת מהן והציע לי להציג אותה בתערוכה נחשבת. להפתעתי התמונה נמכרה בסכום לא מבוטל, וזה נתן לי אישור ליכולת ולכישרון שלי לצילום. מאז אני מצלמת.
"הפרויקט הראשון שעשיתי ייצג את אחת האהבות הגדולות של חיי. מאז שהייתי ילדה התעניינתי בציורים מתקופות הרנסנס והבארוק. הייתי יושבת שעות עם אלבומים, מתמקדת בפרטים, לומדת ומנתחת את התמונות. הסגנונות האלה השפיעו ועדיין משפיעים עליי מאוד, אז ניסיתי לשחזר אותם בצילום. רציתי לצלם בסגנון דומה נשים שעושות פעולות יומיומיות פשוטות, כי מה שמאוד מרשים בציורים האלה הוא שהצייר לוקח סצנת חולין ומתאר אותה בחרדת קודש ממש. הם עבדו שנים כדי לצייר אישה מוזגת חלב, למשל.
"הפרויקט הוצג בכמה מקומות, ומיד המשכתי לפרויקט נשי נוסף, הפעם על נשים מתוך מיתוסים. הכוונה הייתה לצלם סצנות מתוך סיפורים קלאסיים מהמיתולוגיה היוונית או מאגדות עם שונות. הדמות האחרונה שצילמתי באותה סדרה הייתה אשת איוב. בתמונה היא נראית מכוסה שחורים, נושאת את מבטה לשמיים בצעקה אילמת. הצבע השחור שולט, והדרמה עוברת מיד לצופה, שלא יכול להישאר אדיש. אלא שברגע שצילמתי אותה, הבנתי שאני לא בכיוון. התחוור לי פתאום שאני רוצה לצלם את הנשים של התנ"ך, ספר הספרים אשר יכול לתת לי השראה לחיים שלמים. גנזתי את הסדרה של הנשים מהמיתוסים, והתחלתי מיד לעבוד על מה שלימים יהפוך לתערוכה הזאת".
עד רמת התלתל
למבקר בתערוכה התנ"כית נראה שאין קשר בין התצלומים, ושהבחירה בדמויות נעשתה בצורה שרירותית. אפשר למצוא כאן דמויות ידועות כמו רבקה, רחל, לאה, תמר ומרים, אבל גם נשים כמעט אלמוניות כמו שֹרח בת אשר ויהושבע אשת יהוידע הכהן. אפילו הפילגש מהגבעה מיוצגת כאן.
יש נשים רבות בתנ"ך, איך את בוחרת במי להתמקד?
"יש לי אינדקס של נשים בתנ"ך, ואני עוברת עם האצבע על הרשימות ובוחרת דמות שנראית לי מעניינת. יש המון נשים שכל המידע על אודותיהן מסתכם בשם שלהן או שם אביהן, ואז זה קצת יותר קשה – ובכל זאת, למה הן מוזכרות? זה מרתק אותי. אז אני מניחה אותן בצד במטרה לגלות עם הזמן את הסוד שלהן. לאחר מכן באים חודשים ארוכים של לימוד מעמיק. למעשה, זה החלק שאני הכי נהנית ממנו. אני אוספת כל פיסת מידע על האישה הנבחרת – מפסוקים מפורשים בתנ"ך, דרך מדרשי חז"ל שהם אחד המקורות המשמעותיים ביותר, ועד ספרים חיצוניים, חוקרי מקרא וגם שירה וספרות מודרנית. כל מילה עברית שנכתבה על הדמות היא רלוונטית ומוסיפה עוד שכבה של מידע והשראה לקראת בחירת הפריים, שיאו של התהליך.
"זה לא קורה ברגע, ולמעשה אין לי ממש שליטה על העניין. בשלב מסוים הפריים יעלה לי בראש, מפורט ומדוקדק עד רמת התלתל, וכפי שראיתי אותו בעיני רוחי בפעם הראשונה, כך בדיוק הוא ייראה בסופו של דבר כשאצלם אותו. מאותו רגע של הארה אני נתקפת דחף כמעט בלתי נשלט לצאת מיד ולצלם. לפעמים זה מצליח ולפעמים אני צריכה הרבה סבלנות כי אני תלויה בדוגמניות או בבעלי חיים, או שעליי לחכות כמה חודשים לעונה המתאימה, כי צריך רקע ירוק או שדה קצור".
כמה תמונות מצליחים לצלם מתוך תהליך כל כך ארוך?
"בהתחלה הייתי מקדישה את עצמי לדמות ולא ממשיכה לתמונה הבאה עד שהצילום הושלם. היום אני פחות מונוגמית ועובדת במקביל על כמה דמויות. בסוכות האחרון פיניתי לעצמי זמן, נכנסתי לסוכה ובתוך שבוע נולדו שש תמונות, דבר שלא קרה לי מעולם. הבנתי שזה הייעוד שלי, לצלם כמה שיותר נשים תנ"כיות. מכיוון שיש המון כאלה, אין לי ברירה אלא להאיץ את התהליך".
לא מדובר בנושא טריוויאלי עבור אישה שלא שומרת מצוות. איך הגעת דווקא לתנ"ך?
"אני אמנם לא נראית דתייה, אבל מאוד מחוברת לתנ"ך וליהדות. גדלתי בבית מסורתי, הוריי דתיים ואני עצמי שומרת מסורת. מבחינתי הבחירה בתנ"ך כמקור להשראה היא ברורה וטבעית. זה ערש התרבות שלנו, מה יש פה להסביר?"
הרגע שלפני הדרמה
התנ"ך נכתב מנקודת מבט גברית, והאישה תהיה בדרך כלל הדמות המשנית, סובבת סביב הגבר שנושא על כתפיו את עלילת הסיפור. איך אפשר לצלם תנ"ך בלי גברים?
"אני מעריצה נשים – את העשייה שלהן, את מה שהן מייצגות, את היכולת להביא ילדים לעולם ובעצם לעשות הכול. כשהתחלתי את הפרויקט חשבתי בדיוק כדבריך, שהתנ"ך הוא ספר גברי ולנשים אין בו מקום, אין מעמד, אין ביטוי. הן נחשלות ומסכנות וקטנות. אבל ככל שאני לומדת, אני מגלה שהמציאות הפוכה. עם הזמן הבנתי שאותן נשים שמוזכרות בפסוק יחידי, לפעמים אפילו בלי שם, הן דווקא אלו שמניעות את העלילה, הן הציר האמיתי של הסיפור. הן מושיעות ומחיות ומנווטות את המציאות בהתאם לרצונן.
"הנה יהושבע, בתו של המלך יורם, אוזרת אומץ ומחלצת את יואש התינוק מבין גופות אחיו שנרצחו על ידי עתליה. היא מסתירה את מיניקתו ואותו, צאצא אחרון למשפחת המלוכה, וכעבור שש שנים הוא זוכה בכס המלוכה. פסוק אחד קצר מגולל מבצע הצלה נועז ושש שנים של חיים במחתרת, והכול בזכות אישה שהבינה את גודל השעה, שמה את עצמה במקום השני, הסתכנה והקדישה שנים מחייה למען עם ישראל. הנשים הללו הן דמויות המפתח שהפעולות שלהן הכריעו את גורל העם והביאו אותנו לכאן היום. הן האמהות שלנו על כל המשתמע מכך, ואני בתורי זוכה לתת להן את הבמה ולספר את הסיפור שלהן מנקודת המבט שלי.
"זה נכון אגב גם עם חז"ל. יש מדרשים שמכווצים את הבטן כשקוראים אותם, ואתה לא מבין איך הם כתבו דברים כאלה. אבל אי אפשר לקרוא את המדרשים האלה בעיניים מערביות של 2018 ולהתעלם מהתקופה ומההקשר שבהם נכתבו. בהסתכלות רחבה מבינים שהפרשנות של חז"ל מפרגנת לאישה, והיא אפילו חדשנית".
הסצנות המתוארות בצילומים הן לאו דווקא התמונות המיידיות שנקשרות בתודעה לאותן נשים. רחל ולאה, למשל, נראות ברגע הפרֵדה לקראת חתונתה של האחות הגדולה. רחל לבושה שחורים, יושבת על הארץ, מבטה מושפל, ידה מושטת ללאה וכאילו נשלחת ליעקב. לאה, ידה נוגעת־לא־נוגעת ביד של רחל, לבושה בשמלת כלה, זקופה, כמעט זוהרת, מטילה צל על אחותה, אבל גם היא לא מאושרת ואפילו כועסת. אפשר ממש לחוש את המועקה באוויר, כששתי האחיות יודעות את האמת ואף אחת מהן לא מאושרת מהמצב.
מה מנחה אותך בבחירת הסצנה?
"כאמור, זאת לא בחירה שלי. התמונה שעולה תוך כדי לימוד בעצם בוחרת בי. בדרך כלל התמונה תתאר את הרגע שלפני הדרמה הגדולה או אחריה, כמו תמר עם הלביבות ממש לפני האונס, או מיכל רגע אחרי שהבריחה את דוד מהחלון, מביטה החוצה ומבינה שהיא גם נשארה בלי אהובה וגם הפכה לבוגדת בעיני אביה. לפעמים זו תהיה סצנה מכוננת בחיי הדמות, כמו חנה שתופרת את המעיל לבנה שמואל, המעיל ששמר עליו ונמשל לשכינה".
תור הגברים יגיע
כל התמונות מצולמות ברמת הגולן. יש לכך משמעות מבחינה אמנותית?
"בהחלט. אני מאוהבת בגולן, יש בו משהו מדהים, נופים לא מעובדים שיד אדם לא נגעה בהם, ואת הדבר הזה קשה למצוא באזורים אחרים בארץ. הבחירה לצלם דווקא כאן, ליד הבית, מוסיפה עוד אתגר. בסיפור של מיכל, למשל, לא ידעתי איפה אני הולכת לצלם. פשוט נסענו, אני והדוגמנית, וחיפשנו אתר מתאים. הגענו לעין פיק, מקום שאני מכירה לפניי ולפנים. יש שם מבנה סורי ישן עם חלון, שמתאים לסצנה של הבריחה, אבל הוא מסתיר את כל הנוף אז ויתרנו. בדרך חזרה לרכב אני פתאום רואה שרידים של חומה קטנה על הגבעה בצד. ניגשנו לשם וגילינו קיר הרוס עם כל הנוף פתוח, כמו שדמיינתי.
"כך גם ביחס לדמותה של מלכת שבא. רציתי לצלם פריים על פי המדרש שמספר מה קרה כשהיא הגיעה לארמון המלך שלמה: הרצפה הייתה כל כך מבריקה עד שהמלכה חשבה שמדובר במים, אז היא הרימה את השמלה וחשפה את השוק, מה שהוליד אחר כך את הרומן עם המלך. לך עכשיו תמצא ארמון בגולן. הסתובבתי לא מעט עד שהגעתי לסוסיתא, והעמודים הגדולים שיש שם התאימו בדיוק לסצנה שתיארתי לעצמי".
יש דמויות שרצית לצלם אבל לא הצלחת?
"יש כמה נשים מאתגרות, שבכל התמונות שעולות לי לגביהן מעורבים גם גברים. קח לדוגמה את אסתר המלכה. מהרגע שהיא עולה על במת המגילה ועד סופה, תמיד יש איתה גבר: בהתחלה מרדכי, לאחר מכן הגי הסריס בבית הנשים, ואז אחשורוש. אין לה רגע של פרטיות. התמונה הכי חזקה אצלה זה אותו רגע במשתה השני, כשהיא יחד עם המלך והמן, שנייה לאחר שגמרה לספר שהמן רודף את היהודים. כל אחד מהשלושה מפרש את הסיטואציה מהצד שלו: אסתר בוודאי נואשת לעזרת המלך, המלך קולט את המזימה וזועם על המן – שברגע אחד מבין שמבחינתו הסיפור נגמר. איזו דרמה. חבל, זאת הייתה יכולה להיות תמונה נהדרת.
"אני מניחה שיגיע הרגע שבו אצלם גברים, גם בגלל נשים כמו אסתר אבל גם בגלל שלפעמים אין ברירה. ממקום של התפעלות מהאישה והתמקדות רק בה נוצר לי מחסום של לא לצלם גברים, אבל למה בעצם? הרי להתייחס רק לנשים זה סוג של נכות. בכל זאת אתם חצי מהאנושות ותרמתם לה לא מעט. אני רוצה להתגבר על המחסום הזה, אבל אני יודעת שאין טעם ללחוץ ולהילחם בו. יש לי עוד כל כך הרבה עבודה על הנשים, ואני בטוחה שעם הזמן גם תורם של הגברים יגיע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
