רמת־השרון כוסתה לבן לכמה דקות ביום ההוא. פיסות קרח דקות הצטברו על המכוניות, גורמות לעוברים ושבים לעצור רגע ולתהות האם זהו שלג או ברד רך, ומה בעצם ההבדל ביניהם. באותו זמן, במבואה החמימה של מתנ"ס קריית הצעירים בעיר, החלו להיאסף משתתפי סדנת הכתיבה "פזמון הנפש" המשלבת בין תלמידי בית הספר למוזיקה "רימון" לבין סובלים ממחלות נפש (להלן: מתמודדים). וגם כאן, מתברר, הגבולות בין מצבי הצבירה נזילים ביותר. עד שיגיע המנחה ארי גורלי – המוכר משירו "דבש", שיר השנה ב־2008 – יכולתי רק לשבת בצד ולנחש מי מהנוכחים הוא מתמודד, ומי סתם מוזיקאי. אצל חלק מהמשתתפים זה היה ברור, אחרים הותירו אותי מבולבלת.
"זה בדיוק העניין", יגיד לי גורלי (48) בעוד דקות מספר. "הבלבול הזה הוא מצוין. הוא מוכיח הכול ומנפץ את הסטיגמה. כשאתה בא לקבוצה שחלק מהאנשים בה מוגדרים כ'מתמודדים', אתה רואה שהגבולות בינם לבין כל השאר מטושטשים מאוד, אם הם בכלל קיימים".
נאוה שילון: "לקח לי הרבה זמן להחליט אם להצטרף לסדנה הזו, כי פחדתי להניח על עצמי כובע של מתמודדת. ברוך השם, ההגדרה שלי כאן מיטשטשת. קיבלתי אומץ במשך השנים, למדתי, עליתי על הבמה, הופעתי המון. החלטתי שלא אכפת לי מהטייטל, אני עושה מוזיקה. גמרתי את הסאגה של להתנצל על מי אני ומה אני"
"אני בטוח שאם מישהו אקראי היה נכנס לסדנה שלנו ומנסה לשפוט מי הוא מי, אותי הוא היה מגדיר כאחד המתמודדים", צוחק אלמוג קמחי (28), זמר העובד גם בהפקות קולנוע וטלוויזיה. ויעל נטף (41), שכמוהו גם היא למדה ברימון, מסכימה: "לי באמת הייתה פאדיחה רצינית עם זה בתחילת השנה".
"היום להיות שונה זה כבר לא מיוחד, בואו. כולם שונים", ממשיך קמחי. "הקבוצה הזאת היא המקום הכי נורמלי. אני לא מתייחס למתמודדים באופן שונה מלכל אדם אחר. כשמישהו צריך עזרה מסוימת – אז עוזרים, אבל לא מעבר לזה".
כיוצר, אתה מוצא יתרונות בעבודה בקבוצה כזו?
"בכתיבה כאן, יותר מבכל מקום אחר, אפשר לשחרר חלק מהאגו. ואגו זה הדבר שהכי מפריע לך להגיד בצורה מדויקת ונקייה את מה שאתה רוצה להגיד, כי הוא מכניס שיקולים של 'מה אני רוצה שיחשבו עליי'. פה אני יכול לנקות את זה, כי כשכולם משוגעים, אני לא מרגיש שמצפים ממני למשהו או שאני צריך לעמוד באיזשהו רף".
"אני רוצה לחזק את אלמוג: יש פה אפס שיפוטיות", אומרת בר עמרם (28), מלחינה, כותבת ומפיקה, סטודנטית שנה שלישית ברימון. "לא משנה מה אכתוב כאן, כולם יקבלו את זה, גם אם זה הדבר הכי נורא בעולם. יש כאן חופש".
משתתפת נוספת במפגש היא נאוה שילון ("אף אחד לא יודע בת כמה אני"), שחקנית תיאטרון ילדים ומבוגרים. במבט מהצד, קשה מאוד לקטלג אותה ולקבוע אם הגיעה לכאן כמתמודדת או כאמנית. "בגיל צעיר חוויתי משברים, אבל כבר הרבה זמן אני חיה חיים רגילים", מספרת שילון ופותרת את השאלה הזו באופן חלקי. "לקח לי הרבה זמן להחליט אם להצטרף לפזמון הנפש, כי פחדתי להיכנס לאיזו הגדרה, להניח על עצמי כובע של מתמודדת. ברוך השם, ההגדרה שלי כאן מיטשטשת. קיבלתי אומץ במשך השנים, למדתי, עליתי על הבמה, הופעתי המון. החלטתי שלא אכפת לי מהטייטל, אני עושה מוזיקה. גמרתי את הסאגה של להתנצל על מי אני ומה אני. ניצחתי, ואני עדיין מנצחת".
הכתם הישראלי
מיזם "פזמון הנפש", שפועל כבר תשע שנים, מחבר מוזיקאים ומתמודדים כדי ליצור יחדיו שירים שמדברים סוגיות בבריאות הנפש, אבל לא רק. הסדנה פועלת במסגרת תוכנית "עמיתים" של משרד הבריאות והחברה למתנ"סים, שמטרתה לסייע בשיקומם של מתמודדים עם מגבלה נפשית ובשילובם בקהילה. כ־3,300 מתמודדים בוגרים ו־120 בני נוער לוקחים כיום חלק בפעילויות של "עמיתים" במרכזים הקהילתיים בכל רחבי הארץ. בין השאר מפעילה התוכנית שלושים קבוצות ומיזמים המפגישים בין מתמודדים לכאלה שאינם, ומאפשרים להם עשייה משותפת.
ש': "הצעירים לוקחים כדורים ומספרים על זה בחופשיות. בני הדור שלי נזהרים מאוד מלדבר, כי אנחנו מאמינים שהסטיגמה עדיין קיימת ושהפתיחות עלולה לפגוע בנו. עבדתי בשכונות הכי טובות בתל־אביב, והייתי צריך להסתיר את העובדה שאני חולה נפש. אם הלקוחות היו יודעים על זה – הם היו זורקים אותי"
הסדנה של פזמון הנפש נערכת במתכונת של מפגשים שבועיים בני שעתיים, מנובמבר ועד יוני. כל מפגש מתחיל בשלוש דקות של כתיבה אסוציאטיבית, שבסופן יכולים החברים לשתף במה שכתבו. מי שמעוניין יכול גם להגיב לטקסטים שהושמעו. בהמשך המפגש מקבלים המשתתפים תרגילי כתיבה, לביצוע יחד או לחוד. אלו שיודעים להלחין משלבים גם את הכישרון הזה, ומצמידים מנגינה למילים שלהם ושל חבריהם. לפעמים מקבלים גם שיעורי בית, למשל לכתוב דרך עיניים של אדם קרוב. הרעיונות למטלות יכולים להגיע גם ממשתתפי הקבוצה, ולאו דווקא מהמנחה.
הקבוצה שאני פגשתי היא קבוצת המשך שכל חבריה כבר השתתפו בפעילות הזו בשנים קודמות. בקרוב הם יצאו להופיע ברחבי הארץ, במסגרת אירועי "פברואר יוצא מהכלל" של החברה למתנ"סים. ההופעות המרכזיות יתקיימו ב־20 בפברואר במתנ"ס קריית־אונו, וב־26 במארס במתנ"ס קריית הצעירים ברמת־השרון.
החברים משתפים פעולה זה עם זה בהכנות להופעה – אחד מלחין את הטקסט של חברו, השלישי שר, רביעי מלווה בגיטרה וחמישי מתופף. "שיר מסוים מתאים יותר להקראה של הטקסט בליווי תוף, ולשיר אחר מתבקש להצמיד ליווי מוזיקלי מלא", אומר גורלי. "יש כאן נגנים מכל הסוגים, ואנחנו מוצאים לכל שיר את העיבוד שיעשה לו הכי טוב, ובונים את ההרכב המתאים". גם כשמתכוננים למופע, הוא מוסיף, יש זמן לביקורת קבוצתית על השירים והתוצרים. אם במהלך השבוע מישהו כתב שיר חדש, זה "ג'וקר", כלומר – קודם כול משמיעים אותו, נותנים לו מקום, וגם הוא יזכה לפרגון ולהערות מצד המשתתפים האחרים.
הצלמת עמלה על תמונה משותפת, וגורלי מציע לעשות פוזות משוגעות, "כי בכל זאת כולנו משוגעים כאן". הגשם ניתך, ברקים בחוץ ופלאש בפנים. אחר כך אנחנו מתיישבים במעגל, ואני מנסה להבין איך עובד השילוב הזה שמייצרים כאן. "כל אחד מאיתנו מתמודד עם משהו", אומרת לי שני פלוט (39), מעצבת תכשיטים וכותבת שירים. "לאחד אין רגל ולאחד יש בעיות בלב. כאן יש חדוות יצירה. יש ביחד שיוצר שלם, עיגול".
"רוב הכאב מגיע מהשוני, מהסטיגמות", אומרת נטף. "כשאדם מרגיש שהוא שונה או לא בסדר, זה הדבר שהכי קשה לו. כל אחד היה רוצה שיראו את המסע שלו ואת הדרך שלו בלי שיפוט".
נילי גרוסמן (44), בחורה נחרצת ודומיננטית, הגיעה לכאן מלווה באביה. "אני צריכה לדבר איתך לבד", היא הודיעה לי עוד כשהִמתַנו לפתיחת המפגש, ואז הובילה אותי לחדר צדדי ופצחה במונולוג רצוף. "עברתי הרבה דברים בחיים. התיכון היה רגיל, אבל בצבא הייתי בקורס חובשות ולא עמדתי בלחצים. שם הכול התחיל. יצאתי מהצבא אחרי שנה וחצי, שירות כמעט מלא. אחר כך נסעתי לארה"ב, להורים שלי, ולמדתי מחשבים בקולג'. חזרתי לארץ והתקבלתי לאוניברסיטת בר־אילן. במקביל עשיתי קורס מצילים וקורס להוראת שחייה".
מנחה הסדנה ארי גורלי: "חלק מהפחד מפני המתמודדים יכול להימנע על ידי היכרות, כי אני מפחד ממשהו שאני לא מכיר. ויש עוד סיבה לחשש: לכולנו יש ספק אם הנפש שלנו בריאה כמו שאנחנו מציגים אותה. אבל אם נעזוב רגע את הפחדים, נראה שברגע שמניחים את המילה 'נפש' על השולחן, ולא משנה באיזו קונוטציה – היצירתיות נוסקת לשמיים"
עוד מימי השירות הצבאי סבלה גרוסמן מתקופות של נדודי שינה שנמשכו שבועות ואף חודשים. לדבריה, זה מה שגרם לה לפתח דיכאון. היא לא סיימה את לימודיה בבר־אילן, והסתפקה בעבודה כמצילה בקדומים, בחומש ובכוכב־יאיר. "היה לי רכב, אבל ברגע ששללו לי את רישיון הנהיגה – החיים שלי נפסקו. התאשפזתי במחלקה סגורה בשלוותה, והיה שם קשה מאוד. מותר לצאת רק לארוחה בחדר האוכל, כל שאר הזמן צריך להישאר בחדר. אבחנו שיש לי סכיזופרניה, למרות שאני לא שומעת קולות. מאז אני עם כדורים כדי לשלוט בתופעות".
מה את עושה היום? איפה את גרה?
"אני גרה בהוסטל, עם שותפה בחדר. זה מה שהכי מפריע לי בחיים שלי – שאין לי פרטיות. חוץ מזה אני עובדת בחברת מיקרוסופט, שמעסיקה אנשים בעלי צרכים מיוחדים. שעה אחת ביום אני מטיילת עם כלב, במסגרת עמותת 'כלב טוב', שדואגת לאנשים בעלי מוגבלות פיזית או נפשית – או שתיהן יחד, כמו במקרה שלי".
מה המוגבלות הפיזית שלך?
"קפיצה מחלון", אומרת גרוסמן בלי להניד עפעף, כאילו מדובר במים בברך. "קפצתי מקומה שלישית ונחתי על עץ זית. נפלתי עם הגב על הגזע, ושמו לי ברזלים. היום אני לא יכולה לשחות, אז אני גם לא יכולה ללמד שחייה, שזה הדבר שהכי אהבתי לעשות. אני גם לא יכולה לעשות כביסה. בהוסטל אני מבשלת פעם בשבוע, כי יש לי תורנות בישול".
כשאני שואלת אותה במפגש המשותף מה המשמעות של הקבוצה הזו עבורה, גרוסמן משיבה: "היא כמו בית בשבילי. אנחנו משתפים רגשות וחוויות שעברו עלינו במשך השבוע, וכאן מקבלים אותי איך שאני, בלי סטיגמות ובלי שיפוטיות. להיות חולה נפש בחברה הישראלית זה דבר קשה מאוד, בטח אם לא עשית צבא. בעיני הרבה אנשים, מחלת נפש היא כתם שחור. הם מפחדים מאיתנו, חושבים שאנחנו מסוכנים לחברה או לעצמנו. כאן חשוב מאוד להיות כמו כולם. באירופה ובארה"ב זה לא ככה, שם מקבלים אנשים כמונו".
נילי גרוסמן: "כאן מקבלים אותי איך שאני, בלי סטיגמות ובלי שיפוטיות. קשה להיות חולה נפש בחברה הישראלית, בטח אם לא עשית צבא. בעיני הרבה אנשים, מחלת נפש היא כתם שחור. מפחדים מאיתנו, חושבים שאנחנו מסוכנים לחברה או לעצמנו"
גורלי: "חלק מהפחד שנילי מדברת עליו יכול להימנע על ידי היכרות. אני מפחד ממשהו שאני לא מכיר, וכל עוד אין לי מגע עם אדם כזה – אני אמשיך לפחד. ויש עוד סיבה לחשש: לכולנו יש ספק אם הנפש שלנו בריאה כמו שאנחנו מציגים אותה. אבל אם נעזוב רגע את הפחדים, נראה שברגע שמניחים את המילה 'נפש' על השולחן, ולא משנה באיזו קונוטציה – היצירתיות נוסקת לשמיים. אני עובד עם המון קהלים, אבל היצירתיות של הקבוצה הזאת היא הרבה מעל כל האחרות.
"חלק מהמשמעות של קבוצת ההמשך היא לקבץ אנשים שעשו כמה צעדים משמעותיים בדרך לביטול הסטיגמה. כל מי שנמצא כאן בחדר, הרבה יותר בשל היום לצאת החוצה עם הדבר שקרה לו במפגש הזה, לספר אותו, וכך לעורר את העולם לחשוב עד כמה הגדרה כזאת או אחרת קובעת מיהו האדם. המשמעות החברתית שיש לזה היא הרבה יותר רחבה מהנושא של בריאות הנפש. מדובר על הצורך שלנו להגדיר. זה בלתי נתפס, עד כמה ההגדרות, הסטיגמות והמיתוסים מקבעים את המחשבה שלנו. מרחיקים".
ויש פחד מפני העלייה לבמה מול קהל?
"הקבוצה מקדישה זמן גם לשיחות על מטרותיה, ובדיונים הללו עולים לא פעם חששותיהם של המשתתפים מפני החשיפה האישית הכרוכה במופע המתוכנן, אל מול הרצון שלהם להשפיע וליצור עולם טוב יותר, נטול דעות קדומות. הדיון אם לחשוף ולהעז הוא חלק משמעותי בדרך שאנחנו עושים, כי היעד שנמצא באופק שלה הוא ביטול הסטיגמה. אנחנו מורידים את המסכות, ועצם היציאה שלנו כלפי חוץ מחייבת את הקהל לפתוח שאלות כאלה".
החרדה היא מוזה
עמרם – "הנשואה שלנו" כפי שמכנים אותה בקבוצה – הגיעה לפזמון הנפש בלי לדעת מה היא עומדת לפגוש, וחזרה לשנה שנייה בפרויקט. "כמעט כל מה שאני כותבת פה, לא הייתי כותבת במקום אחר", היא אומרת. "אתה מקבל הרבה השראה ופרספקטיבה מאנשים שמתמודדים עם כל מיני דברים, והם נמצאים פה לידך".
נטף: "אחרי שאנחנו מכירים, כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם מה שכל אחד אחר כותב. כי הכול משקף אהבות ואכזבות ורגשות, כמו שיש לכולם. אני ממש מקנאה בי שאני בקבוצה הזאת", היא צוחקת.
אחד מהמשתתפים, שניכר כי הוא מתמודד בגבורה עם מכאובי הנפש שלו, מבקש להשמיע שיר חדש שכתב. הוא הולך בכבדות לפסנתר, ואז קורה הקסם. ברגע שהוא מתחיל לנגן ולשיר, אי אפשר עוד לקטלג אותו. אני נשאבת למילים וללחן הוואלסי של שיר טוב ומרגש, שמספר על מפגש אהבה מול ירח. בזמן שהוא מנגן אני מנסה לדמיין שאת השיר הזה אני שומעת, בדיוק בביצוע הזה, דרך הרדיו; לא, לא הייתי מוצאת בו שום דבר חריג.
החברים משתפים פעולה זה עם זה בהכנות להופעה. "שיר מסוים מתאים יותר להקראה בליווי תוף, ולשיר אחר מתבקש להצמיד ליווי מוזיקלי מלא", אומר גורלי. "יש כאן נגנים מכל הסוגים, ואנחנו מוצאים לכל שיר את העיבוד שיעשה לו הכי טוב". הצלמת עמלה על תמונה משותפת, וגורלי מציע לעשות פוזות משוגעות, "כי בכל זאת כולנו משוגעים כאן". הגשם ניתך, ברקים בחוץ ופלאש בפנים
המופע הקטן והמרשים מקבל פידבק מעודד. "גם אם בהתחלה אתה לא כל כך יודע איך לאכול את מה שקורה פה מסביב, זה נגמר מהר מאוד ברגע שאתה מתוודע ליצירות של האדם הזה", אומר קמחי. "כאן בסדנה אני עובד עם הכותבים המוכשרים ביותר שפגשתי בחיי".
ש', המבצע של השיר, מצטרף לשיחה. כמי שמבוגר מרוב המשתתפים, הוא רואה פער דורות בהתמודדות עם הסטיגמה של מחלת הנפש. "הצעירים לוקחים כדורים ומספרים על זה בחופשיות. בני הדור שלי נזהרים מאוד מלדבר, כי אנחנו מאמינים שהסטיגמה עדיין קיימת ושהפתיחות עלולה לפגוע בנו. אני עבדתי בשכונות הכי טובות בתל־אביב, והייתי צריך להסתיר את העובדה שאני חולה נפש. אם הלקוחות היו יודעים על זה – הם היו זורקים אותי. במקומות עבודה מסוימים סיפרתי על מצבי. האחראים עליי היו צריכים לדעת, כי בזמן האשפוזים נעלמתי לתקופות של חודשים. אבל כשנחשפתי מיוזמתי בפני אנשים, זה פגע בי. סיפרתי פעם לבחורה אחת משהו עליי, והיא הלכה וסיפרה לכולם, וכך השם שלי נפגע. עד אז היה לי שם נהדר, ידעו שאני איש מקצוע מעולה".
גרוסמן: "ביומיום אני לא מסתירה מאנשים את ההתמודדות שלי, אבל כשאני הולכת למשל לריאיון עבודה, אני בדרך כלל מסתירה. לא יקבלו אותי אם ידעו שאני פסיכית. אני רוצה שתכתבי שבשבילי שכל שעה כאן היא כמו שעה של פסיכולוג. כתבת?"
כתבתי.
פלוט: "אני לא סובלת מהסטיגמות. יש לי שיר שאומר 'כולנו יחד – כולנו אחד'. זה שיר שמדבר על קשת רחבה של אנשים שמתמודדים עם קושי, ועם פחד שנובע מהקושי. השיר הזה נועד לתת כוח להתמודד. כשאני כותבת, אני רוצה להעצים אנשים".
קמחי: "יש פה אנשים אמיצים בצורה מדהימה, וזה נותן השראה. כמו שאני בא לפה כדי להסתכל לעצמי בעיניים, כך גם הם כותבים על המחלה שלהם".
ש': "יש אמנים שלוקחים אלכוהול או סמים כדי לקבל מוזה. אנחנו המתמודדים לא צריכים את זה: אצלנו נמצאים החומרים הכי יפים. כשבן־אדם נמצא בחרדה, הכתיבה שלו היא הכי טובה. כבר עשר שנים אני באיזון, ואני כותב הרבה פחות טוב".
"אתה כל כך צודק", אומר לו קמחי. "כשאנחנו מאושרים, הכתיבה שלנו הרבה פחות טובה. לכן אני מקפיד להימנע מזה", הוא צוחק.
ראינו לאחרונה את ההתפעלות שעוררה להקת שלווה. אתם חושבים שתזכו להתעניינות דומה?
קמחי: "בשלווה יש מוזיקאים מקצועיים שבאים להדריך אותם. אצלנו יש עבודה משותפת, שזה באמת טשטוש הסטיגמה".
גורלי: "הם השיגו ניצחון על הסטיגמה, ומהבחינה הזאת האינטרס שלנו ושלהם דומה, אבל יש גם הבדלים. להקת שלווה היא חלון הראווה של 'בית שלווה', שהוא מפעל גדול ומתוקצב. יש המון השקעה בפרויקט הזה. אנחנו לעומת זאת מתחילים מלמטה. נופיע במתנ"סים, ובהתחלה בטח ישמעו אותנו עשרה אנשים, ואז עוד עשרים פה ועוד שלושים שם. ויכול להיות שמישהו מאיתנו יעלה קטע לפייסבוק, ופתאום המופע הזה יתפוס".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
