בשורות אלו רוצה אני להרהר יחד אתכם על אחד השמות שחז"ל ייחסו להקב"ה: 'המקום'. אין אנו יודעים בוודאות איך נולד ייחוס זה, אולם ברור לנו איך חז"ל הבינו אותו. במדרש (בראשית רבה סח, ט) קוראים אנו: "ר' הונא בשם ר' אמי [אמר] למה מכנים שמו של הקב"ה… 'מקום'? שהוא מקומו של עולם. אמר ר' יוסי בר' חלפתא… הקב"ה, מקום עולמו ואין עולמו מקומו". הקב"ה הוא למעלה מן המקום. זוהי הבנה פילוסופית וניתן להרחיב אותה, אלא שאני מבקש כאן להביא בפניכם את התייחסותו של רבי נחמן מברסלב ובית מדרשו למושג המקום.
בפרקי אבות (ד, ג) אומר בן עזאי: "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". בספר 'ליקוטי הלכות', מעין פירוש קיומי לשולחן־ערוך, בחלק המוקדש להלכות ציצית, פירש ר' נתן תלמידו וסופרו של ר' נחמן מברסלב את דברי בן עזאי. בעקבות ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן תניינא א, יד) מעניק ר' נתן משמעות חדשה למילה 'מקום'. 'מקום' מתייחס לא אל החלל החיצוני אלא אל הפנימי, אל עולמנו הסובייקטיבי. לכל אדם יש 'מקום' משלו, המבוסס על רקע היסטורי ומשפחתי, על גנטיקה וחינוך, על הלחצים החיצוניים והאופי הפנימי. אין לך דבר, ואף אין לך אדם, שאין לו מקום. באותו מקום נמצאת גם השעה הפרטית וההיסטוריה האישית וממנה מורכבת תמונת העולם המצויה בקרבו, כדברי קהלת (ג, יא): "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם". האדם נמצא במקומו הפרטי, ועם זאת, כך מאמינים אנו, הוא יכול לממש את חירותו ובחירתו החופשית.
מכאן נובעים דברי הלל (אבות ב, ד): "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", דהיינו לסיטואציה שלו, למקומו הסובייקטיבי. כיצד יכולים אנו לשפוט בן אדם, אם אין אנו מכירים אותו, אם אין אנו חיים את מקומו הסובייקטיבי? רק הקב"ה יכול לשפוט באופן הוגן בני אדם. לפי רבי נחמן זאת היא משמעות הקביעה הקשה (דברים א, יז): "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלוֹהִים הוּא".
לנסות להבין כל אדם
מעתה אנו יכולים להבין את השם 'מקום' שאנו מייחסים להקב"ה. הוא נמצא עם כל אדם במקום הסובייקטיבי שלו. הוא יכול לשפוט אותי כי רק הוא יודע לאשורם את הנתונים שעל בסיסם הפעלתי את חירותי: "ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו, כי אם ה' יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". ר' נתן מרחיב זאת (הלכות שותפים בקרקע, ה):
ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ומי הוא זה שיודע להגיע למקום חברו כפי גבול הדעת של חברו שמשם נמשכו ונתגלגלו כל מידותיו ופעולותיו ומעשיו? ועל כן צריכין לקיים מה שכתוב… 'ועשו סיג לתורה' בחינת 'סיג לחכמה שתיקה'".
שתיקה! אך מה נעשה ובחיינו החברתיים אין אנו יכולים להימנע מלצעוק ולשפוט? ללמד זכות זה עדיין לא להרשות לאדם, יהיה מה שיהיה מקומו, לצאת ממקומו הפרטי ולפלוש לעולמם הפרטי של אחרים. ולמרות זאת, אנו חייבים לנסות ולהבין כל אדם, במקומו הפרטי, עד גבולות האפשרות האנושית. בחזון שבעקבות פרשת העגל (שמות לג, כא), אומר הקב"ה למשה: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי". ר' נחמן מעיר: "וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך, ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם, כי הוא יתברך בעל הרחמים, ובוודאי הוא מקים בנו: 'הוי דן את כל האדם לכף זכות' (אבות א, ו)".
האם יכול גם האדם לצאת ממקומו או שמא הוא נידון להישאר לנצח במקום בו הוא נתון? לפי רבי נתן הוא מסוגל להתרומם מעל למקומו. שינוי ה'מקום' הפנימי של האדם היא התשובה. כאן נעוצה המשמעות המטפורית של הביטוי 'לאחוז בכסא הכבוד' המצוי אצל חז"ל: "תשובה קדמה לעולם, כי תשובה היא בבחינת למעלה מן המקום, בבחינת כסא הכבוד, שהוא בחינת מקומו של עולם". זאת תשובה דתית, אך לא רק. זו התקווה והאפשרות של האדם לצאת מ'מקום' לא טוב בו הוא שקוע.
אין נפילה בעולם כלל
מעתה יכולים אנו להבין מדוע קשר ר' נתן את שאלת המקום במצוות ציצית. כשלעצמי חושב אני שהציציות מסמלות את ההגבלות המיניות המוטלות עלינו כגברים ואת הגבולות שאנו חייבים לכבד. יש על כך לדעתי רמזים ברורים בספרות חז"ל. אולם לפי ר' נתן, ארבע הכנפות שבטלית מסמלות את ארבע כנפות הארץ. הלוא כך אנו מתפללים לפני קריאת שמע תוך רמיזה לפרשת ציצית: "וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ". לכאורה מדובר כאן על הגאולה הפוליטית והשיבה לציון, אך לפי רבי נתן יש כאן רעיון נוסף הנוגע לגאולה האישית של האדם והיכולת לצאת ממקומו הלא טוב: "ואפילו מי שנפל לאיזה מקום לא טוב בחטאיו… למקום נמוך ומגשם ומלכלך מאד, חס ושלום, רחמנא ליצלן, אף על פי כן, צריך שיזכור בה' יתברך שהוא מקומו של עולם ששם יש מקום של כל אחד ואחד, ועל כן אין שום נפילה בעולם כלל, כי גם משם יוכל לחזור… מכל המקומות אשר נידח לשם". לפי הבעל שם טוב, דווקא עליהם נאמר (דברים ד, כט): "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם" – "ממקום אשר הוא שם".
אנו מכנים את הייסורים צרות. לפי רבי נתן, אנו מבטאים בכך את ההרגשה ש'צר לי המקום'. צרות המקום מביאה את האדם להיות נע ונד. כקין הוא אומר: "וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ" (בראשית יד, ד). זאת הגלות ואליה מתווסף השעבוד – השעבוד להשפעה השלילית שמקורה בחלק מהתרבות הסובבת אותנו. מקומנו האישי מושפע מהמקום בו אנו חיים ולכן חייבים אנו לשמור על האקולוגיה התרבותית של החברה שלנו ולהשמר מהשפעותיה הלא טובות על המקום האישי שלנו.
