גלוריה פיינשטיין כבר עמדה לסיים את הרצאתה באשראם שבלב הג'ונגל בוונצואלה, כשאל המתחם פרץ בחור צעיר וצעק: "הנהר עלה על גדותיו!". לא רחוק משם, בבקתה המשפחתית, שכבו על מחצלות בעלה של גלוריה ושני ילדיה הפעוטים, מניחים לה להרצות על מדינת ישראל שכל כך תיעבה.
"לצערי דיברתי הרבה לשון הרע על ישראל, עוד לפני שידעתי מה זה לשון הרע", היא אומרת לי בביתה הצבעוני בחברון. "במהלך ההרצאה ירד גשם טרופי חזק, והנהר גאה. אי אפשר היה לראות את הכביש. מכוניות התהפכו, והכול היה מלא בוץ, אבנים ענקיות ושברי עצים. חשבתי שאין לי יותר בעל וילדים. בבקתה שלנו לא היו מיטות, והדלת שלה לא הגיעה לרצפה, כדי שתיכנס רוח. היה לי ברור ששום דבר לא נשאר שלם אחרי סופה כזו".
פיינשטיין החלה לפלס לעצמה דרך בתוך הבוץ והמכשולים. כדי לעבור את המרחק הקצר אל הבקתה נדרשה לה שעה שלמה, שנדמתה כנצח. לבסוף הצליחה להגיע, ומצאה את בעלה וילדיה בחיים. "מי הנהר אכן נכנסו לחדר ושטפו אותם. בעלי התעורר ושלף מתוך הבוץ הסמיך את הילדים, בלי לראות כלום. כשהבנתי מה קרה הרגשתי לראשונה בחיי שההרצאה שלי נגד ישראל ונגד היהודים היא כנראה משהו גרוע מאוד. אני, שהייתי כבר אנטישמית והאמנתי שהיהודים אשמים בכול – הבנתי עכשיו שקיבלתי מעין אזהרה, בלי לדעת אפילו ממי. אחרי זמן קצר עלינו לארץ בפעם הרביעית, ומכל המקומות הגענו לחברון".
מסע חייה של פיינשטיין החל לפני 64 שנים בבואנוס־איירס, בירת ארגנטינה. היא דווקא נולדה למשפחה ציונית, שכעבור 13 שנה עלתה ארצה, לאחר שהאב נתקל בגילויי אנטישמיות: רק בשל יהדותו סירבו לקבל אותו כחבר במועדון, למרות היותו נוטריון מכובד. "אבא היה מהאידיאליסטים של 'השומר הצעיר'", מספרת פיינשטיין. "אחרי מלחמת ששת הימים הוא החליט סופית לעלות לישראל, וכך הגענו לקיבוץ געתון שליד נהריה".
אולם הקליטה בארץ לא הייתה מוצלחת. אחרי שנה שלמה של בכי בקיבוץ, כפי שמתארת זאת פיינשטיין, חזרה המשפחה לארגנטינה. ב־1972 נעשה ניסיון עלייה נוסף, הפעם לירושלים, מתוך תקווה שההישארות בסביבה עירונית תקל על ילדי המשפחה המתבגרים. גם זה לא ממש הצליח: "התייחסנו לירושלים ולחנויות שלה כאל פרובינציה נחותה. באנו מעיר של 8 מיליוני תושבים. מה כבר היה בירושלים בשבילנו?", אומרת פיינשטיין, ולא מסתירה את הסלידה שהדברים הללו גורמים לה היום.
פיינשטיין החלה לפלס לעצמה דרך בתוך הבוץ והמכשולים. לבסוף הצליחה להגיע לבקתה, ומצאה את בני משפחתה בחיים. "מי הנהר אכן נכנסו לחדר ושטפו אותם. בעלי התעורר ושלף מתוך הבוץ הסמיך את הילדים, בלי לראות כלום. הבנתי שקיבלתי מעין אזהרה, בלי לדעת אפילו ממי"
שלוש שנים לאחר מכן היא נישאה לאדריאן פיינשטיין, שאותו הכירה במהלך סוף שבוע של יוגה בחוף אשקלון. "הגיע בחור מחיפה, ואיך שראיתי אותו ידעתי שזה יהיה בעלי. בגיל 19 התחתנו, ושנה אחרי כן נולדה בתנו הבכורה". הנישואין לאדריאן, גם הוא ממוצא ארגנטינאי, לא הקלו על תחושותיה כלפי החיים בארץ. "רציתי לברוח מפה, מאווירת המלחמות והטרור. שנינו היינו פציפיסטים וצמחונים. ארגנטינאים צמחונים זה נדיר מאוד", היא אומרת בצחוק מתגלגל ובמבטא שלא עוזב אותה עד היום. "בדיעבד אני אומרת שהקב"ה הכניס לנו את הצמחונות לראש כדי שנפסיק לאכול טרפות".
המשפחה הצעירה הגיעה לספרד, אבל התוכניות להשתקע שם השתבשו בשל אילוצים טכניים. "זו הייתה הפעם השלישית שעליתי לפה בבכי ונגד רצוני", אומרת פיינשטיין. זמן קצר לאחר מכן נסעו לאקוודור, ומשם הצליחו לקבל ויזה לוונצואלה.
מה איבדתם דווקא בוונצואלה?
"התחברנו לארגון הפציפיסטי 'האחווה האוניברסלית הגדולה', שהמרכז שלו ושני הגורואים שלו ישבו שם. בעלי עזב לימודי הנדסת חשמל בטכניון ואני עזבתי את לימודי האמנות בבצלאל, כי לא האמנו בתארים. דגלנו באוניברסליות – בלי דתות ובלי חלוקה לעמים. גרנו באשראם 'אל לימון' (הלימון) בתוך הג'ונגל. אחרי יומיים במקום, כשלנו ולבתנו בת השנתיים אין עדיין בית וחפצים, גיליתי שאני בהיריון. בתוך זמן קצר גם התברר שהחברים שם מאמינים בתפיסה הינדואיסטית שמתנגדת ליחסים אינטימיים, ולכן לא מאפשרים לזוגות לישון יחד. זה לא התאים לנו, אז עברנו לבקתה מחוץ לקומונה. היינו איתם כל היום, ובלילות גרנו שלושתנו בצריף. לא היו לנו אפילו מים זורמים. בחוץ עמד ברז מים מזוהמים. מאז אנחנו לא חולים, התחסנו".
החוסן הגופני נדרש בהחלט כשהגיעה שעתה ללדת. האפשרויות שעמדו בפניה היו בית חולים עממי, שאינו גובה תשלום, או בית חולים יוקרתי, שם תצטרך להשאיר כמה אלפי דולרים. "חשבתי לעצמי: כבר ילדתי בבית חולים עממי בישראל, מה הבעיה? לא ידעתי למה אני נכנסת".
הצירים העירו אותה בלילה טרופי חם מנשוא, שעה שבעלה קדח מחום. "הוא לא יכול היה אפילו לדבר, אז שכנים לקחו אותי לעיר מרקאי. הגעתי לבניין מוזנח, ושם עשיתי מדיטציה ב'חדר צירים' לצד ארבעים נשים צורחות. המיילדת לא האמינה לי שאני בלידה, כי לא צעקתי. כשסוף־סוף לקחו אותי לבדיקה, ילדתי בתוך רבע שעה".
הרך שנולד במזל טוב הונח על אמו ששכבה באלונקה, שעה שהצוות גלגל אותה מחדר לחדר בחיפוש אחר מקום פנוי. "נכנסנו למעלית עם עשרים איש, אחד מהם מחזיק חזיר מחמד קשור לרצועה. עוברים חדר ועוד חדר, ואין מקום בכלל. כשהגענו לסוף המסדרון ראיתי שתי מיטות צרות, שבשתיהן כבר שוכבות יולדות. אמרו לי להצטרף לאחת מהן ולשכב ראש־זנב. אמרתי: על גופתי המתה. ביקשתי שישאירו אותי במסדרון, אבל לא היה אפילו מזרן פנוי. ביקשתי כיסא, כורסה, פוף – ואין. בסוף לקחו אותי בכוח והניחו אותי לצד אחת היולדות. מההלם התעלפתי. היו צריכים לתת לי אינפוזיה, אז העבירו את האישה השנייה למיטה עם היולדת האחרת, ואני קיבלתי מיטה לבד. לא עצמתי עין כל הלילה, כי אמרו לי שגונבים שם תינוקות. למחרת כבר ברחתי".
הקומונה הכזיבה
הילד הפעוט גדל יחד עם אחותו הבכורה בצל עצי המנגו, הפפאיה והאבוקדו של הג'ונגל. הוריהם בינתיים החלו לאבד אמון בקומונה שאליה השתייכו. "קלטנו שהם לא מקיימים את מה שהם עצמם מחנכים אליו. ה'התנזרות מאינטימיות' התבררה כניצול מיני סיטונאי של נשות האשראם. מכיוון שהיינו כל כך תמימים, לקח לנו שלוש שנים להבין מה קורה שם באמת".
ובכל זאת, רק הנהר שהסתער עליהם בזמן ההרצאה האנטי־ישראלית גרם למשפחה לטלטלה שהחזירה אותה לישראל. בשנת 81' הם שוב עלו, הפעם מרצון. "הגענו לאזור הזה בעקבות אחי, שחזר בתשובה עוד קודם לכן וגר בקריית־ארבע", מספרת פיינשטיין. "באותו שלב לא ידענו כלום על המקום – לא על מערת המכפלה ולא על השטחים. גם לא ידענו מה זה שבת וכשרות".
38 שנים אחר כך, משפחת פיינשטיין מתגוררת בגבעת־האבות שבלב חברון. אהבת האמנות ניכרת בדמותה של גלוריה ובסביבתה הססגונית. כריות צבעוניות סוגרות בצפיפות על הספות בסלון, וגוונים חמים עוטפים את הקירות העמוסים ספרים ותמונות. הקלנועית שלה – החונה ליד ספסל צבעוני, כמובן – מכוסה איורי פרחים פרי מכחולה, ומגן הסלולרי משובץ אבני זכוכית צבעוניות. את בגדיה הססגוניים וכיסוי הראש הטוטאלי שלה היא תופרת בעצמה.
אני שואלת אותה איך היא – בעלת הנפש האמנותית, הפציפיסטית שהפגינה עם אייבי נתן וברחה ממלחמות ישראל עד לג'ונגלים של ונצואלה – מצליחה לחיות בשכונה בת שלושים משפחות, סגורה בין גדרות גבוהות. פיינשטיין מחייכת ומסבירה במבטאה המתגלגל שכל זה לא קרה בבת אחת. "כשהגענו לקריית־ארבע קיבלו אותנו אנשים מקסימים, כמו משפחות נחשון, צחור וכותאי. התחלנו ללמוד יהדות עם אהרן כוך (לימים כוכב). הוא אמר לעצמו 'אנשים כאלה, אי אפשר להציף אותם במצוות', והחליט ללמד אותנו אמונה – ספרי 'בעל הסולם', 'מכתב מאליהו' והכוזרי. אנחנו מצידנו שיגענו אותו בשאלות בכל תחום, מבריאת העולם ועד למשמעות התפיסה של 'העם הנבחר'.
"בעלי הגיע די מהר להחלטה לשמור שבת. אמרתי לו שישמור שבת כמה שהוא רוצה, אבל אני בחיים לא אעשה זאת, כי זה מנוגד לכל מה שאני אוהבת לעשות בחיים: לצייר, לפסל, לתפור, ועוד ביום החופשי מהעבודה. הייתי שמה לו אוכל על הפלטה ויושבת לצייר או לראות סרט בטלוויזיה. בזכות האהבה שלו והאמונה שלו בי, הוא חיכה בסבלנות, בלי לומר לי כלום ובלי להעיר הערות".
באותם ימים הגיע ההיריון השלישי שלה, שלמרבה הטרגדיה הסתיים בלידה שקטה. "הייתי בשבוע ה־42 ולא הרגשתי את התנועות של התינוק. לא ידעתי שדבר כזה יכול לקרות בכלל. כשהסבירו לי בבית החולים את המצב, אמרתי שאני לא רוצה ללדת תינוק מת, ונסענו להורים שלי. רק אחרי שהתגברנו על ההלם הראשוני, חזרנו לבית החולים. התברר שהתינוק נחנק מחבל הטבור. שוב הרגשתי כאילו הקב"ה, שכבר האמנתי בקיומו, מדבר אליי ומצפה ממני למשהו; שהוא רוצה שאקח את העצב הענק הזה ואקבל אומץ לעשות שינוי. אמרתי לבעלי ששמירת שבת עדיין לא באה בחשבון, אבל החלטתי לשים כיסוי ראש. זו הייתה החלטה קשה, כי אהבתי את השיער הארוך והבלונדיני שלי. חזרתי הביתה עצובה מאוד, בלי תינוק בידיים, אבל עם אור קטן בלב, ידיעה שעשיתי משהו טוב".
איך חוויה כל כך טראומטית הגבירה אצלך את האמונה, ולא ההפך?
"אין לי הסבר. מעולם לא שכחתי את הלידה השקטה הזו, לא משנה כמה פעמים ילדתי אחרי זה. אבל שם הבנתי שלא בכל דבר יש היגיון: התינוק שילדתי בוונצואלה בתנאים־לא־תנאים, נשאר בחיים; והתינוק שהיה אמור להיוולד פה – מת".
במהלך השנה שלאחר מכן ביקשה פיינשטיין לימוד תורה משמעותי, וריכזה בביתה שיעור לנשים. באחת השבתות הגיעה לשיעור אישה חרדית ("כולה שחור־לבן, חשבתי שהיא נזירה"), והזדעזעה כשראתה על השולחן תנ"ך בספרדית. "מדוע את מחזיקה אצלך בבית את הברית החדשה?", שאלה. פיינשטיין הסבירה שכדי ללמוד תורה היא זקוקה לתרגום לספרדית, וכי עמודי הברית החדשה נתלשו מהספר, בהמלצתו של הרב כוך. אגב כך התעניינה לדעת כיצד אותה אישה מזהה את ההוצאה הזו של התנ"ך עם הברית החדשה. האורחת סיפרה כי הייתה בעברה נזירה, ושירתה בקונגו במשך 15 שנים. לאחר שקיבלה אישור מיוחד מבכיר בכנסייה, היא החלה ללמוד עברית כדי לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. מתוך כך חשה צורך לשמור שבת, והשאר היסטוריה. "הרגשתי שהקב"ה נותן לי עוד נבוט על הראש", אומרת פיינשטיין. "איך היא, נזירה מקונגו, הרגישה שהיא צריכה לשמור שבת – ואני, שסבא־רבא שלי היה מוהל, לא מרגישה את זה? באותו רגע החלטתי לעשות את המאמץ האדיר. זה היה פלא".
מאז הפכו ימי חמישי ושישי לימי היצירה האינטנסיביים שלה, אך שמירת השבת לא הייתה האתגר האחרון במסעה אל היהדות. "יום אחד בעלי בא ואמר לי שיש מצווה שחייבים לקיים ביחד, ובזה הוא לא יכול לוותר: טהרת המשפחה. אמרתי לעצמי: אחרי כל הסבלנות שלו אליי, נתגרש בגלל טהרת המשפחה? בזכות הכבוד והאהבה אליו הלכתי ללמוד את כל ההלכות. אחרי הלידה השקטה, כשאני כבר בת 33, התחלנו להקפיד יותר על הכללים. מתוך כך הבנו שזו מצווה חשובה להביא עוד נשמה יהודית לעולם".
אין שוקולדים עקומים
היום יש לזוג פיינשטיין שמונה ילדים וגם נכדים לרוב. הבכורה שבהם סיפקה למשפחה אתגר נוסף. "הבן הקטן שלי נולד חודש לפני הנכדה הראשונה", מספרת גלוריה. "אמרו שאני צריכה המון בדיקות, כי זה היריון בסיכון בגלל גילי המתקדם, 42. והנה, נולד לנו ילד רגיל. כשבתי עמדה ללדת, כבר באולטרה־סאונד גילו שיש לתינוקת מום בלב. בלידה שלה היו איתנו מלבד המיילדת גם רופא ילדים וקרדיולוג. כשהתינוקת הוציאה את הראש, המיילדת שאלה 'הם יודעים?'. חשבתי שהיא שואלת בקשר למום בלב, אבל היא הבהירה שלא לזה התכוונה. כמה שעות אחרי הלידה אמרו לנו שיש לתינוקת תסמונת דאון".
היולדת ובעלה התמודדו היטב עם הבשורה, מספרת פיינשטיין, אבל היא עצמה חשה שחרב עליה עולמה. "לא הייתי מסוגלת לומר שאני סבתא לילדה עם תסמונת דאון. התביישתי ממש", היא אומרת, מתביישת היום מהבושה של אז. "לא הצלחתי להבין למה השם עושה לנו את זה. בארגנטינה מה שחשוב זה להיות רזה ויפה, ופחות משנה איזו נשמה אתה. אז ילדה עם תסמונת שאי אפשר להסתיר? זו בושה ממש.
"העובדת הסוציאלית קראה לי הצידה וביקשה לברר אם ההורים חושבים להשאיר את הילדה בבית החולים. הבת שלי ובעלה נעלבו ממש מהשאלה. לקח לי יום אחד בדיוק להתאפס על עצמי. מי שעזרה לי בזה הייתה חברה שאמרה לי: 'מה את יכולה לעשות? זה כמו בית חרושת של שוקולד. כל השוקולדים יוצאים ישר, ואחד יוצא עקום'. אמרתי לעצמי: את מטומטמת? הנכדה שלך זה שוקולד עקום? זו בריאה שהקב"ה ברא עם כרומוזום מיותר! וזה אומר שאת צריכה ללמוד לאהוב אותה ולעזור במה שאפשר".
היום, כשהנכדה כבר בת 22, סבתא גלוריה גאה בה במיוחד. השתיים יוצרות יחד יצירות אמנות, ופיינשטיין חולמת לעלות איתה על הבמה למופע משותף. "אני ממש מודה להשם על שהביא אותה אלינו. מהניסיון הזה למדתי לכבד את כל הבריות, משהו שלא היה אצלי קודם".
המסע שלך, שהתחיל רחוק מהיהדות והתגלגל לחיים תורניים בלב חברון, הגיע לאיזו נקודת שלמות ורגיעה?
"כשזכינו לקנות פה בית בלב חברון, היה לי קשה לתפוס את העוצמות של המקום ושל מערת המכפלה. חשבתי שאחרי סגירת המעגל של חיפוש רוחני מקיף כל כך, הגיע זמני למות. הייתה לי ממש חרדה. אבל התברר שאני לא מתה, והמסע עוד ממשיך".
היום היא מלמדת אמנות במועדונית ומקיימת סדנאות צחוק ומוזיקה. כמו כן היא מעבירה הרצאות בעקבות הספר שכתבה, "מבואנוס־איירס לחברון". "מדי פעם אני גם מדריכה סיורים בספרדית ובאנגלית בחברון ובמוזיאון שבבית הדסה. אנשים בהלם כשהם שומעים את הסיפור שלי".
בכל זאת, מפציפיסטית הפכת למתנחלת שגרה במקום הכי שנוי במחלוקת.
"אני עדיין אוהבת את כל הבריות. אין לי שנאה לאף אחד, גם לא לערבים. אני פשוט רוצה שיבינו שגם לי יש זכות קיום. כל אדם שלא מעוניין לתקוף אותי, אני יכולה לכבד אותו ולחיות איתו בשכנות טובה. חברון היהודית היא בסך הכול קילומטר וחצי, וגם את זה רוצים לקחת לנו.
"הלוואי שפעם תהיה פה שגרה משעממת, שנשב סתם על כוס קפה בנחת ובלי עימותים. אבל אני לא רוצה לצאת לרחוב עם שלט שמכריז 'סליחה שאני קיימת'. אני עדיין אוהבת חופש וטבע וים – כן, זה חסר לי. אבל למקום הזה יש חשיבות רוחנית, ואני ממש מרגישה שהשורשים שלי כאן. הלוואי שהיה פה נהר, מגבעת־האבות עד למטה, אבל היופי האנושי של המקום ממלא את הצורך ליופי גשמי של נופים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
