לפני 2,500 שנה הסתער דרייווש הראשון מלך פרס מהרמה האיראנית, כבש בסערה את המזרח הקדום והקים את האימפריה שלו. מאז ועד היום, הגיאוגרפיה וההיסטוריה האיראניות הולכות יד ביד.
נוגעת בלב, עוטה את הנזר
הרמה האיראנית מתחברת במזרחה אל מרכז אסיה, "אזור הלב" הצחיח אך עתיר המשאבים של האי העולמי. באזור הלב צמחו העמים הכובשים של אירואסיה: הטורקמנים, המונגולים וכמובן הפרסים. ההרים הגנו על העמים הללו מפני התרבויות המפותחות יותר של הנהר הצהוב בסין, הגנגס ההודי וארם נהריים. המדבר חישל אותם והפך אותם לנוודים־לוחמים עזי נפש, כמו שבטי חצי האי ערב.
אך בניגוד לרוב אזור הלב, הרמה האיראנית גובלת ב"חוג הנזר" בכמה מוקדים. בדרום־מזרח שוכן הים הערבי והאוקיינוס ההודי, ומשם איראן משקיפה אל תת־היבשת ההודית. במערב מתנשאת הרמה האיראנית אל מול הסהר הפורה המישורי ברובו, הנמתח מעיראק דרך סוריה עד ארץ ישראל והים התיכון. בצפון היא מתחברת לאסיה הקטנה – טורקיה – ולהרי הקווקז. שני אלה הם "ראשי גשר" ליבשת אירופה – דרך הבלקנים או דרך רוסיה. הודות לעמדה הגיאורפית המועדפת הזו, האומה הפרסית הצליחה לשמור על עצמאות במשך רוב ימי קיומה, ואף הצליחה להתרחב לאימפריה שבשיאה שלטה מהודו עד מצרים ויוון.
הפרקים הקודמים בסדרה:
– מבוא למשחק הגדול
– ארצות הברית של סין
העמדה הגיאוגרפית העדיפה הזאת קיימת גם היום באיראן, והאייתוללות מנצלים אותה כדי לקדם את חזון האימפריה שלהם. זרועותיה הארוכות של איראן – המיליציות, ארגוני הטרור וחיילי משמרות המהפכה – מתוחות לתוך עיראק, סוריה ולבנון בסהר הפורה, לתוך אירופה, לתוך תימן ואף ל"תאים רדומים" בדרום אמריקה. מול המבנה ההררי של איראן וזרועות הטרור הארוכות של האייתוללות, אפילו מעצמת־העל האמריקנית חייבת להכיר במגבלות כוחה. מלחמה בין ארה"ב לאיראן תגמד במספר ההרוגים והכוחות שיידרשו לה את רוב הסכסוכים שארה"ב הייתה מעורבת בהם מאז מלחמת העולם השנייה.
הרקב מבפנים
אותם מאפיינים שמגנים על איראן מפני פלישתו של אויב חיצוני מקשים על השליטה במדינה כולה בידי הממשל המרכזי בטהרן. הרים ומדבריות רחבים מחלקים את איראן לתתי־אזורים, שלכל אחד מהם מאפיינים אתניים ודתיים משלו. הדרך היחידה לשלוט במדינה עם גיאוגרפיה מבותרת כל כך היא בעזרת מנגנון ביטחון פנים יעיל ודורסני. מנגנוני הביטחון האיראניים מופנים בראש ובראשונה פנימה, אל הקבוצות האתניות במדינה.
כמו מדינות רבות במזרח התיכון, איראן אינה הומוגנית מבחינה אתנית. הפרסים הם רוב המדינה, אך באזורים אסטרטגיים יש דווקא רוב ערבי או בלוצ'י. במחוז ח'וזסתאן העשיר בנפט נמצאים רוב הערבים באיראן, הסובלים מרדיפה תרבותית ופוליטית מצד השלטון. בכמה מקרים התפרץ המתח בין הקבוצות בתקריות אלימות, האחרונה שבהן ב־2018. לאורך חופי איראן בדרום, במיוחד במחוזות הגובלים באפגניסטן ובפקיסטן, חיים הבלוצ'ים, עם ממוצא איראני המנהל זה עשורים מאבק למדינה משלו בשטחים השייכים כיום לפקיסטן ולאיראן. שתי המדינות נוקטות יד ברזל נגד הבלוצ'ים.
דרמה דמוגרפית
אל המתח הפוליטי בין הבלוצ'ים והערבים ובין הפרסים המושלים בטהרן יש להוסיף גם את האתגר הדמוגרפי העצום שאיראן נאלצת ותיאלץ להתמודד איתו בשנים הבאות. בשנות השמונים אישה איראנית הולידה בממוצע כ־6.5 ילדים במשך כל חייה. בתוך דור, בתחילת שנות ה־2000, אישה איראנית הולידה בממוצע 2.21 ילדים. נכון ל־2016 המספר עומד על 1.66 ילדים בממוצע – מתחת לשיעור התחלופה.
הדעיכה לא הייתה שווה בכל איראן. בעוד נשים פרסיות ואזריות בצפון איראן מביאות כ־1.4 עד 1.6 ילדים בממוצע, נשים במחוזות עם רוב בלוצ'י מביאות בין 3 ל־4 ילדים. לכן הבלוצ'ים ימשיכו לתדלק את המאבק שלהם בלוחמים, בעוד לפרסים יהיו פחות ופחות צעירים שיוכלו להצטרף לדיכויים. נוסף על זה, דעיכה דמוגרפית תביא לעלייה בשיעור התלות באיראן (Dependency ratio, היחס בין מספר הנתמכים – ילדים וזקנים – ובין מספר האנשים בגיל העבודה). בסוף 2017 העריכו חוקרים מסטנפורד שלאיראן יש "חלון הזדמנויות" של כ־20 שנה, בין 2020 ל־2040, לנסות ולהזניק את כלכלתה קדימה לפני שאוכלוסייתה "תאפיר" ותשקע.
האם היא תצליח? הסיכויים אינם לטובתה.
