ערב לפני פגישתנו התבשרה ד"ר הדס מַלָדָה־מַצְרִי על זכייתה בתואר המתמחה המצטיינת ברפואת משפחה במחוז דרום. זה היה רק צעד נוסף, אחד מני רבים, בסיפור ההצלחה שלה. היא בת 34, וכבר הספיקה לשרת כרופאה בחיל האוויר במשך חמש שנים, להיכנס לרשימת "20 הנשים ששינו את הרפואה הישראלית" בעיתון דה־מארקר, ולייסד ולנהל את הפורום לקידום בריאות יוצאי אתיופיה. כל זאת אחרי שהייתה לאישה הראשונה מקרב העדה האתיופית בישראל שסיימה לימודי רפואה. מכל זווית שתבחרו, מלדה־מצרי היא סיפור מוצלח של קליטת עלייה.
אלא שכל התארים שצברה במהלך חייה לא חוסכים ממנה, גם היום, את הצורך להתמודד עם דעות קדומות. בפוסט שפרסמה בשיאה של "מחאת האתיופים", כתבה מלדה־מצרי בכאב: "אני, הרופאה, הקצינה שמתגוררת בקיבוץ, שנשואה לאיש יקר שאינו יוצא אתיופיה, שמהוָה סמל הצלחה של קליטת עלייה ושילוב חברתי, חווה גזענות כמעט על בסיס יומיומי". בפירוט רב גוללה את קורות חייה, ותיארה כיצד היא וילדיה הצעירים נאלצים לחוות הקנטות, כינויי גנאי והשפלות רק בגלל מוצאם – החל באנשים שחושבים אותה למנקה, עבור במאבטחים שעוצרים אותה לבידוק ממושך בנמל התעופה, וכלה במעסיקים שלא חוזרים אליה אחרי ראיונות עבודה.
הפוסט הפך לוויראלי בתוך שעות ספורות, וזכה לכ־40 אלף לייקים ועשרות אלפי שיתופים. אבל המילים האלה, מגלה מלדה־מצרי, לא נכתבו במטרה לעלות לרשת. "בכלל לא התכוונתי לפרסם את זה, רציתי רק לפרוק. כשסיימתי לכתוב אמרתי לעצמי: בסדר, זה על המחשב, ומה עכשיו? לאן זה מגיע? אחרי הפרסום בפייסבוק והתגובות שבעקבותיו אמרתי לבעלי שאני מרגישה כאילו יצאתי מהארון".
זאת הפעם הראשונה שאת פותחת ככה הכול?
"אני חושבת שרוב האנשים בסביבה שלי לא מודעים לדברים האלה, כי בדרך כלל אני לא מדברת עליהם. אני שומרת אותם לעצמי או משתפת רק את בעלי. אבל הקרע שנוצר בעם בימי המחאה שבר אותי. כאב לי לראות את ההפרדה הזאת של 'אנחנו' ו'הם', ולגלות שרבים מתקשים לראות מעבר לאי נוחות שנגרמה להם סביב ההתפרצות הזאת של הקהילה האתיופית. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה".
אביבה אהובתי
ד"ר מלדה־מצרי היא אישה עסוקה. כשאנחנו נפגשות בקפטריה של הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון, שם היא נמצאת במסגרת השנה השלישית להתמחותה ברפואת משפחה, העייפות ניכרת בעיניה. רק בקושי היא מצליחה לפנות שעה לריאיון בין משימותיה הרבות.
החלום ללמוד רפואה, מספרת מלדה־מצרי, נולד לא רחוק מכאן, במסדרונות בית החולים סורוקה. "עליתי לארץ בגיל שלוש. במשך חודש הלכנו ברגל מאתיופיה לסודן, וכשהגענו לשם נתפסנו ושלחו אותנו למחנה פליטים. התנאים היו קשים מאוד. הייתה צפיפות גדולה, חיינו על קמח ומים, וההיגיינה הייתה ירודה. מהר מאוד התפתחו שם מחלות זיהומיות. המון ילדים מתו, ואני חליתי בחצבת, במלריה ובמחלת עור שגרמה לי לנגעים בכל הגוף ולנשירת שיער. הגעתי למצב של תת־תזונה. אחרי עשרה חודשים במחנה הפליטים הובאנו לארץ. הייתי במצב קשה ביותר, אף אחד לא האמין בכלל שאשרוד. לקחו אותי מיד לסורוקה, ושם עברתי טיפול ושיקום.
"במשך כל התקופה בסורוקה הייתי מרותקת לעשייה של הצוות הרפואי. חוויית האשפוז הייתה חיובית בשבילי, ממש הסתקרנתי ושאלתי שאלות. כשיצאתי משם אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להיות כמו אלה שלובשים לבן. היא צחקה, זה היה חמוד בעיניה. והיום אני אחת מאלו שלובשות חלוק לבן".
מאחורי סיפור ההצלחה שלה עומדת גם משפחה שלא ויתרה. האב, גובאו, שהיה בוגר תיכון, עבד כחקלאי. אמה, זנבו, שלמדה רק בבית ספר יסודי, נשארה בבית לגדל את 11 הילדים. "אבי היה צועד בכל יום כמה קילומטרים לבית הספר התיכון בגונדר. כשהיה בן 17, הוא הגיע יום אחד לכיכר העיר ושמע מישהו מדבר על כך שהדרך לארץ ישראל נפתחה, ושצריך לקרוא לכל היהודים לעלות. הוא שאל את אבא שלו, והתשובה שקיבל הייתה: 'אל תדאג, בני. כשתגיע השעה, אנחנו נדע'".
החדשות לא נתנו לגובאו מנוח. "הוא אסף כסף, קנה רדיו ישן, כיוון לאחת התחנות והקשיב. בחדשות דיווחו על מותו של הרמטכ"ל לשעבר משה דיין. אבא שלי אמר לעצמו: רגע, יש מדינה בישראל, יש צבא, ויש דרך שנפתחה? אנחנו לא צריכים לחכות לאות מלמעלה. זה אומר שהגיעה השעה".
עד מהרה הפך אביה לאחד מאנשי המפתח במבצע העלאת יהודי אתיופיה לישראל. "הוא חבר לאנשי הקשר של 'המוסד' בערים ובכפרים, והתחיל לקחת קבוצות מאתיופיה לסודן. 12 פעמים עשה את הדרך הזו, חודש ימים לכל כיוון. הוא גם היה אסיר ציון – פעמיים ישב בכלא בגונדר, ועבר שם עינויים קשים. אנחנו היינו העלייה האחרונה שלו. לימים, כשהכרתי את יונתן בעלי, התברר שאבא שלו הוא איש מוסד שהיה מעורב בעלייה מאתיופיה, ושהוא ואבא שלי עבדו עם אנשי קשר משותפים. זו הייתה סגירת מעגל מרגשת".
אחרי הגעתם ארצה הובאה המשפחה לערד, והתגוררה שם במשך כמה שנים במרכז קליטה. "בערד היו שני מרכזים: האחד של יוצאי אתיופיה והאחר של כלל התפוצות. היו שם רוסים וארגנטינאים, ולמזלנו גרנו דווקא במרכז שלהם. אני חושבת שהחשיפה למודלים אחרים של עלייה תרמה להסתכלות שלי על דברים בהמשך".
שמה המקורי של הדס היה אדיסה – "שם שמשמעותו 'משהו חדש ושונה', כי נראיתי מאוד שונה מהאחים שלי" – אבל כאן בארץ העדיפו שתהיה דווקא דומה לכולם. "באחד מבתי הספר שלמדתי בהם, בחרו בשבילי את השם אביבה. הרבה בנות אתיופיות זכו לשם הזה. זה כאילו העמידו עשרות בנים ובנות בשורות ואמרו להם 'כל השורה הזאת אברהם, כל השורה הזאת אביבה'. לקחתי את זה קשה. אמרתי 'יש לי שם, למה להחליף אותו?', והם אמרו: לא, את צריכה להיות ישראלית. את צריכה להיות אביבה.
"גם כשעברתי לבית ספר אחר, דיברו איתי על החלפת שם. אז אמרתי – טוב, לפחות תנו לי לבחור את השם שלי, שיהיה קשר למקור. סבתא שלי קראה לי הדסה על שם אסתר, וזה היה קרוב לאדיסה. החלטתי שמאותו יום יקראו לי הדס".
בשנת 93' עברה משפחתה לבאר־שבע, "לשכונה שבהתחלה לא היה בה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה, אבל עם השנים הוא גדל. הלכנו לבתי ספר רחוקים, בין השאר כי ההורים שלי הבינו את המציאות. הם ידעו שבתי הספר שיש בהם ריכוזים גבוהים של עולים הם טובים פחות, לא בגלל יוצאי אתיופיה שלומדים בהם, אלא כי היחס הוא אחר. למזלי, אף שלהוריי לא הייתה השכלה פורמלית רבה, הייתה להם המון חוכמת חיים. הם מיד הבינו שהמפתח להצלחה בארץ הוא השכלה גבוהה, ולכן הם דרבנו אותנו ודחפו אותנו לשם. תמיד התעניינו ושאלו מה קורה בבית הספר, והיו מאוד מעורבים.
"לצערי זה לא קרה בכל המשפחות האתיופיות, בגלל מה שמכונה משבר העלייה. אחרי ההגעה ארצה, מבנה התא המשפחתי התערער. באתיופיה הכול היה ברור: האבא הוא עמוד התווך של הבית, עושים מה שהוא אומר. גם המבנה הקהילתי תומך בזה. הקֶסים אחראים על ענייני הדת, והשמגלווץ', זקני העדה, עוסקים בעניינים החברתיים, כמו בתקופת התנ"ך. הם משכינים שלום בית, בוררים בסכסוכי שכנים. ופתאום בארץ הכול מתהפך, והצעירים נעשים אלה שמובילים את הבית. זה קורה כי צעירים מסתגלים מהר מאוד לחיים המערביים, קולטים בקלות את השפה, וההורים הופכים להיות תלויים בילדים שלהם, מאבדים קצת את הסמכות ומרגישים חסרי תועלת. גם אצלנו, ההורים היו תלויים בנו ולא יכלו לעשות בלעדינו פעולות יומיומיות בסיסיות כמו ללכת לבנק. מצד שני, הם כן שמרו על המקום שלהם כהורים מבחינת העידוד להשכלה וגם בהנחלת משמעת. הם תמיד אמרו לנו: נכון, אנחנו לא דוברים את השפה, אבל אל תזלזלו בנו".
גם אז היה מי שניסה להסליל אותה לכיוונים אחרים. "לקראת חטיבת הביניים אמרו לי: כל החבר'ה מהשכונה שלך הולכים לבית ספר מסוים, לכי גם את לשם. זה היה תיכון ש־70 אחוזים מהתלמידים בו הם יוצאי אתיופיה, וכמובן אי אפשר לצאת ממקום כזה עם בגרות של חמש יחידות באנגלית ובמתמטיקה כמו שרציתי. הייתה שם כיתת מדעים אחת, והיא יועדה רק לעולי מדינות ברית המועצות לשעבר. למזלי, סגן מנהל בית הספר, איציק פרידמן – חשוב לי להזכיר את שמו – זיהה את הפוטנציאל שלי. כשראה שאני מקבלת 100 בכל בחינה, הוא זימן אותי לשיחה ושאל מה דעתי לעבור לבית ספר שאוכל להתפתח בו יותר. ככה הגעתי לאולפנת אמי"ת. זה התאים גם לאורח החיים שלנו. הרי באתי מבית דתי, וגם היום אני דתייה".
בלי מבטא שיסגיר
מאז העלייה ארצה, מספרת מלדה־מצרי, היא ראתה עצמה ישראלית לכל דבר. "כבר בגיל ארבע אמרתי להוריי שאני רוצה לדבר רק עברית, ושלא מעניין אותי הרקע שלי. מהר מאוד שכחתי איך מדברים אמהרית שוטפת". אבל המציאות טופחת על פניה לא פעם, והסביבה מזכירה לה מאיפה היא באה. "אני סיפור הקליטה המושלם, עשיתי הכול נכון, ועדיין אני סובלת מגזענות. אני רואה את זה בכל יום, ולא רק בהקשר שלי, הדס האתיופית. יש לי לא מעט חברים רופאים ממוצא ערבי ורוסי שנתקלים בגילויי גזענות. אבל יש מין איסור לדבר על זה בארץ. אסור להגיד שהחברה שלנו נגועה בגזענות. אני חושבת שהגיע הזמן להסתכל קצת על עצמנו במראה ולהגיד: בסדר, כאלה אנחנו, בואו נראה איך משנים את זה".
במה באה לידי ביטוי הגזענות כלפייך?
"היו מטופלים שסירבו שאבדוק אותם, ואמרו באופן ברור שזה בגלל המוצא שלי. ההפתעה שיש על פניהם כשהם מגיעים אליי, ובכלל ההפתעה של אנשים שפוגשים אותי אחרי שדיברנו בטלפון על העבודה שלי או על השכרת דירה – היא כבר חלק מהשגרה. אנשים מתנהגים כאילו רימיתי אותם בכך שלא הסגרתי את עצמי על ידי מבטא אתיופי.
"בעקבות פרסום הפוסט ההוא בפייסבוק התקשרו אליי חברים והזכירו סיפורים שכבר שכחתי שקרו לי. למשל, כשהגעתי בתור סטודנטית להחליף חלוק במחסן של בית החולים, העובדת בדלפק שאלה אותי מי נתן לי את החלוק הזה. עניתי לה שאני סטודנטית פה, והיא אמרה: לא יכול להיות. חברה שעמדה לידי הסבירה שאני לומדת איתה בכיתה, וגם זה לא שכנע אותה: 'אני לא יודעת מאיפה השגת את החלוק הזה, אבל תביאי לי אותו ואת לא מקבלת חלוק אחר'. עמדתי שם בהלם, ואמרתי לעצמי שאסור לי לשתוק על דבר כזה. זו הייתה אחת הפעמים המעטות שבהן עשיתי משהו אקטיבי בתגובה לאירוע גזעני. פניתי לדקאן בית הספר לרפואה, והעובדת זומנה לשיחת נזיפה והתנצלה בפניי. אבל האבסורד הזה, שהיא מחליטה שאני לא יכולה להיות סטודנטית לרפואה בגלל צבע העור שלי, גם בזמן שחברה שלי עומדת ומעידה עליי – אין לי דרך להסביר התנהגויות כאלה".
את מרגישה שההתמודדות של יוצאי אתיופיה עם גילויי גזענות קשה יותר משל עולים אחרים?
"ברור. הצבע שלנו הוא תעודת זהות שרואים מיד. בדיוק עכשיו שוחחתי עם רופאה אחרת שאמרה לי: יש שונות שנראית, ויש שונות שלא נראית. זה הבדל משמעותי. שונות שהיא בלתי נראית אפשר להסוות, להתמודד איתה, אבל שונות שנראית אין דרך להסתיר. ככה זה עם הצבע שלנו, אבל לא הייתי רוצה להחליף אותו כי הוא מהמם בעיניי".
לא כל התגובות שקיבלה על הפוסט הוויראלי הביעו תמיכה והזדהות. "הרבה אנשים כתבו לי: 'אתם קיבלתם הטבות דיור והעליות האחרות לא'. קודם כול, זה לא נכון. גם העלייה הרוסית קיבלה הטבות דיור ורכב. יותר מזה – אצל העלייה האתיופית הטבת הדיור הייתה כזו שאתה יכול לרכוש בית רק בשכונות מסוימות שיש בהן ריכוזים של יוצאי אתיופיה, או בשכונות פריפריה ומצוקה. אז לאן מכוונים את האוכלוסייה הזאת? הילדים גדלים בסביבה שאין בה שום מודל לחיקוי ואין להם לאן לשאוף. תארי לך שהיו לוקחים את העולים האלה ושמים אותם בקיבוצים, מקום שבו הם מחוברים לטבע ולעשייה החקלאית – שזה מה שהם עשו באתיופיה. זה היה יכול להעצים אותם הרבה יותר".
איך את מסבירה את ההתנהלות של המדינה בנושא הזה?
"קודם כול, אני כן חושבת שלמדינה היו כוונות טובות. הטעות הייתה שלאורך עשרים שנות עלייה, בין מבצע משה למבצע שלמה, לא הייתה עקומת למידה. ברור שלא הגיוני להחזיק את כולם במרכז קליטה במשך עשור. אין שום עלייה ששהתה כך במקום אחד, בלי יכולת לבוא במגע עם אוכלוסיות אחרות. אחר כך העבירו את עולי אתיופיה לשכונות עם ריכוזיות גבוהה כדי לשמר את ההפרדה. אלה בעצם היו גטאות, גם אם זו מילה קשה".
מה את עונה לטענה האומרת שלכל דור מהגרים חבלי קליטה משלו, וגם המזרחים והרוסים חוו קשיים דומים?
"כן, אומרים גם שהסודנים יחליפו אותנו. אבל המטרה היא לא לשחזר את ההיסטוריה; אנחנו פה כדי לשנות אותה, ולצערי אנחנו משחזרים אותה בכל המובנים. אני מבינה שיש קשיי קליטה, אבל יש הבדל בין זה לבין ציבור שזועק לעזרה. כי קורים פה דברים לא הגיוניים – גם ברמת המפגש היומיומי עם שאר האוכלוסייה, ונורא מזה, המפגש במקומות שהם בתוך הממסד והשלטון".
כשמלדה־מצרי מדברת על אפליה בתוך הממסד, היא מתכוונת בין השאר ליחס מצד מערכת הבריאות. לכן היא לא הסתפקה בלימודי הרפואה שלה, וייסדה עם חברים מהעדה את "הפורום לקידום בריאות יוצאי אתיופיה". "תמיד היה חשוב לי להיות פעילה חברתית. בשנים הראשונות של הלימודים התנדבתי יותר מאשר הייתי באוניברסיטה. את הפורום הקמנו לפני שנתיים, ויש בו קרוב ל־400 אנשים ממקצועות הבריאות: אחים ואחיות, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, שכולם יוצאי אתיופיה. אנחנו פועלים לקידום בריאות ורפואה מונעת בקרב העדה, למחקר על בריאות והתנהגות בריאותית אצל יוצאי אתיופיה, ולשינוי מדיניות ממסדית מפלה כלפיהם במערכת הבריאות".
איזו אפליה את מזהה?
"היעדר ייצוג הולם וקידום של האוכלוסייה שלנו לעמדות מפתח, או בעיית הנגשה של מערכת הבריאות בשפה האמהרית למי שלא דובר עברית, שזה משהו בסיסי בחוק זכויות החולה. גם במשרד הבריאות יש מה לתקן – בנושא תרומות הדם, או בנושא חיסוני שחפת לילדיהם של יוצאי אתיופיה. עליתי לכאן בגיל שלוש, ובכל זאת נדרשתי לחסן את התינוקת שלי נגד שחפת; לטענת משרד הבריאות, יש סיכוי שאולי סבתא שלי נגועה במחלה, ואני אולי נמצאת איתה במגע הדוק, ולכן התינוקת עלולה להידבק. זה לא נכון ולא מתאים לאורח החיים היום. זה אולי היה נכון אם הייתי גרה בכפר רחוק באתיופיה וחיה שם עם הסבתא.
"אותו הדבר עם תרומות הדם. מישהו קיבל החלטה בשנות השמונים, ואף אחד לא טרח לבדוק אותה גם אחרי שלושים שנה. איש לא אמר: הרפואה התפתחה, בואו נעשה בחינה מחדש ונראה אם יש הצדקה למדיניות שמדירה אוכלוסייה שלמה מלתרום דם. המדיניות הזו בוטלה רק ב־2016. כך גם לגבי זריקות דפו פרוברה למניעת הריון, שנשים אתיופיות קיבלו במחנות ההמתנה באדיס־אבבה והמשיכו לקבל בארץ. הנושא הזה מצוי בבדיקה כיום, ומשרד הבריאות מכיר בכך שהייתה בעיה במידע שניתן לנשים. הן קיבלו זריקות שלא מדעת ולא בהסכמה, והייתה שם פגיעה חמורה בזכויות המטופל".
לו הייתה מחאה שקטה
מחאת בני העדה שפרצה לפני כשבועיים, עוררה תגובות חלוקות באשר לאופי ההפגנות והטיעון שעומד מאחוריהן. מלדה־מצרי סבורה שצריך להכיר את הרקע המורכב שהוביל לאירועים. "נתוני הפשיעה בחברה האתיופית גבוהים יותר", היא מודה, "ואולי כך התגבשה גישת המשטרה. אבל כשניגשים לבחון את הנתונים, צריך גם להבין מה גרם להם. כאשר יש משבר הגירה, והתא המשפחתי מתפרק, והסביבה לא מתפקדת, ומערכת החינוך לא מסוגלת להתמודד עם הילדים האלה, ואין להם תקווה – הגיוני שהם פונים למקומות הללו. הכול מתחיל משם, וצריך לקחת על זה אחריות. אז נכון, יש יותר פשיעה. אבל בסופו של דבר אנחנו שני אחוזים מהאוכלוסייה, כך שלא הגיוני שארבעה נערים ייהרגו בידי המשטרה בתוך שנים ספורות. גם לגבי החייל דמאס פיקדה, שהמחאה ב־2015 פרצה אחרי שהוא הוכה בידי שוטר – על כמה מקבילות שמעת באוכלוסיות אחרות? שני צעירים יוצאי העדה נהרגו בידי המשטרה בפרק זמן של חודשים ספורים – כמה פעמים שמענו על בני נוער משאר האוכלוסייה שנהרגו? מה, אין פשיעה במגזרים אחרים? זה מחייב בחינה.
"יש שיטור־יתר כלפי הקהילה האתיופית, וכבר בהכשרה מלמדים את השוטרים על פרופיל מסוים שעליהם לזהות כחשוד או מסוכן. אני יכולה לספר על שני מקרים קרובים אליי: אחי בן ה־26, סטודנט להנדסה כימית בבאר־שבע, יצא מבית הוריי עם תיק סטודנט ונעצר בידי שוטרים מתחת לבית. הוא התבקש להציג תעודת זהות והייתה לו רק תעודת סטודנט. הם התחילו להתווכח איתו, הוא אמר להם 'בואו, תעלו איתי הביתה', וכמעט הוכנס לניידת. רק כשהזכיר את אחותי, שעובדת במרחב דרום של המשטרה, אמרו לו: אה, בסדר, שיהיה לך יום טוב. אבל אם הוא לא היה 'אח של', איך זה היה נגמר?
"במקרה השני, החמור יותר, נתקלתי כשהייתי סטודנטית לרפואה. הגעתי לכיוון בית החולים וראיתי שעל הכביש הראשי עומד גבר ממוצא אתיופי, בערך בגיל 60. עצר לידו רכב שלא מזוהה כניידת, ויצאו ממנו שלושה אנשים. אחרי שיחה קצרה שלא נראתה בעייתית, הם פתאום השכיבו אותו על הקרקע וקרעו אותו במכות. עמדתי שם והסתכלתי: מצד אחד פחדתי לגשת, ומצד שני כעסתי על עצמי שאני לא מתערבת. הם היו לבושים בשחור, ככל הנראה אנשי משטרת ההגירה. בסוף הם הלכו והשאירו אותו שוכב על הרצפה.
"אף אחד מהאנשים בסביבה לא ניגש אליו. רצתי אליו ושאלתי אותו: 'מה קרה? אני איתך, אני אתיופית, בוא, דבר איתי'. ראיתי שהוא מפחד. על הכביש לידו הייתה זרוקה תעודת זהות. הוא אמר שהוא לא מבין עברית, כי הוא רק כמה חודשים בארץ. כשניסה להסביר לשוטרים באמהרית שהוא עולה חדש, הם לא הבינו. רק כשראו את תעודת הזהות הם הניחו לו. הצעתי לקחת אותו לבית החולים והוא פשוט לא הסכים, רצה ללכת הביתה. עד היום אני זוכרת אותו מתרחק ממני, צולע ומדמם. ואני שואלת: איך אפשר להגיד שלא עוצרים אותך לפי צבע העור שלך?"
ואת מרגישה שלא השתנה כלום במדיניות המשטרה בין מחאה למחאה?
"בתוכנית התחקירים של גל גבאי ומיקי חיימוביץ', 'המערכת', עשו ניסוי. לקחו שלושה אקדמאים ממוצא אתיופי ושמו אותם בשכונה בצפון תל־אביב. בתוך דקה או שתיים התייצבה שם ניידת והשוטרים תחקרו אותם. הם רק ישבו על ספסל, בלי שתייה ובלי כלום. אז לטעון שאין שיטור־יתר? פשוט נוח לנו לעצום את העיניים".
מה את חושבת על התגובות של הציבור להפגנה? את יכולה להבין את הטענות על הקצנה ושימוש באלימות?
"על האלימות אין מה לדבר, אני נגד. זו לא הדרך שבה הייתי בוחרת. השתתפתי במחאת הנשים, שידעתי שהיא מקדמת את מה שאני רוצה. אני מודה שלא השתתפתי במחאות האחרות כי לא הסכמתי עם הדרך שבה הן נעשו. מצד שני, צריך להבין שיש כאן תסכול וכעס שהצטבר במשך עשרים־שלושים שנה, ואין לו מענה. התחושה היא שעד שלא הופכים שולחן, שום דבר לא קורה במדינה. חבר אמר לי: 'לא למדתי באתיופיה לנהל הפגנות אלימות. חייתי בכפר בשקט ובנועם, וכשהגענו אמרו עלינו שאנחנו נחמדים, שקטים וטובים. רק פה למדתי להיות ישראלי, ושאם לא תהפוך שולחן לא יקשיבו לך'. אני לא יודעת אם היינו מגיעים לאנשהו דרך מחאה שקטה".
מה את חושבת שצריך לעשות?
"איך שאני רואה את זה, ואני לא מייצגת את הקהילה כרגע, צריך להקים ועדת חקירה חיצונית. זה ייתן לאוכלוסייה שלנו את הביטחון שיש צדק ושהדברים יכולים להתנהל אחרת. אי אפשר לתת לגוף שהטענה מופנית כלפיו לנהל את החקירה הזאת. ממילא איבדנו את האמון במערכת המשטרתית".
בעקבות הפוסט שפרסמה, קיוותה מלדה־מצרי לעורר גם מחאת רשת. "חשבתי על קמפיין 'מי טו' לגזענות. רציתי שיבינו שיש שיטור־יתר דרך זה שאנשים מהעדה ישתפו חוויות. שלחתי הודעה בקבוצה שאני חברה בה, כתבתי שיש לי רעיון לקמפיין של 'גם אני נעצרתי בידי המשטרה', אבל זה נפל בסוף. יודעת למה? אמרו לי שאנשים בחיים לא ייחשפו, כי גם ככה הם מפחדים מהמשטרה. אבל אולי צריך ללכת באמת על משהו בסגנון הזה, כמו סרטוני הישראלי המכוער. אם אנשים ידעו שלהתנהגות גזענית יש מחיר, אולי הם יחשבו פעמיים".
יצא המרצע מן השק
מלדה־מצרי מתגוררת בקיבוץ כרמים. את בעלה יונתן, אדריכל במקצועו, פגשה בסדנת יוגה. היום הם הורים לארבעה. "אנשים חושבים שיש כבר הרבה זוגות מעורבים, אבל נתוני הלמ"ס מראים שרק עשרה אחוזים מהצעירים יוצאי אתיופיה מתחתנים עם בני זוג שאינם מהעדה".
אתם כזוג נתקלתם בתגובות מופתעות?
"זה קורע מצחוק, אבל גם עצוב. היו אנשים – לפעמים חברים טובים ולפעמים סתם ברחוב – שאמרו לבעלי: וואו, כל הכבוד שאתה יוצא איתה. אמרתי לו: יונתן, זה נשמע כאילו אתה יוצא עם מישהי בעלת צרכים מיוחדים, איזו ילדת חונכות שלך. למה הם אומרים לך כל הכבוד? היו כאלו ששאלו את ההורים שלו איך הם קיבלו את המשפחה שלי. ההורים של יונתן ענו: למה אתם לא שואלים איך המשפחה שלה קיבלה אותנו?
"חוץ מבסדרה 'נבסו', איפה ראינו נישואין מעורבים כאלה? 'נבסו' נגעה לראשונה בכל הבעיות הקשות של העדה האתיופית מול החברה הישראלית, ועשתה את זה בגאונות ובהומור. גם שם, באחד הפרקים, שוטר עוצר את הגיבור. לא במקרה הכניסו את הנושא הזה ואת תרומות הדם. אלו הפצעים הכואבים שלנו".
יש גם סיבה לאופטימיות? את מאמינה שלילדים שלך כבר יהיה קל יותר?
"תלוי איפה הם יהיו. אגיד לך משהו שיישמע קצת מוזר: הילדים שלי מולטיים. כשהם הולכים עם אבא שלהם, אף אחד לא מעלה בדעתו שיש להם אמא אתיופית; אבל איכשהו כשהם לידי, הם אתיופים לכל דבר, וההתייחסות בהתאם. רק אז יכולים לקרוא להם כושים. כל המקרים הגזעניים שהם חוו היו בנוכחותי. כן, לפעמים בא לי לשלוח את בעלי איתם, כדי לחסוך מהם את זה.
"הרבה פעמים הרהרתי: האם ייתכן שבתת־מודע רציתי להתחתן עם גבר לא מהעדה כדי להקל על הילדים שיהיו לי? קשה לי לומר, כי פשוט התאהבתי ביונתן. אני מניחה שבתת־מודע אנחנו מוּנעים מדברים נוספים שהם מעבר להתאהבות. גם עכשיו, אני מרגישה שמצד הסביבה יש כל הזמן עיסוק בצבע של הילדים, לפעמים אפילו מעל ראשיהם, וזה פשוט לא מתאים. כל תינוק שנולד לי, תמיד יש אנשים בסביבה שמנטרים את הצבע שלו. זה יכול לבוא גם מחברות, מאנשים שקרובים אליי. מה אכפת לי באיזה צבע הם יצאו? למה אתם הופכים את זה לאישיו בכלל?"
במערכת הבריאות הישראלית עובדים כיום רק 14 רופאים ממוצא אתיופי, אומרת מלדה־מצרי. כשאני שואלת אותה אם יש השפעה שלילית למדיניות ההעדפה המתקנת שננקטה כלפי העדה, היא עונה: "הרבה פעמים שאלו אותי אילו הקלות ניתנו לי כדי שאתקבל לרפואה. אני חושבת שהדרך שבה נכנסתי ללימודים לא משנה, אבל זה בדיוק המקום של העדפה מתקנת: לתת הזדמנות למי שיש לו יכולת להיות רופא או עורך דין או מהנדס, אבל עומד בפניו מחסום כמו המבחן הפסיכומטרי, שאנחנו יודעים היום בוודאות שהוא לא מתאים לאוכלוסיות מסוימות ולא משקף את היכולות שלהן. בעשור הקודם למשל בחנו את האפשרות להתקבל לפי מצרף של תנאים, מתוך הבנה שיש מגזרים שלא מסוגלים להגיע לציונים גבוהים בפסיכומטרי. זה לא נעשה כי לא מצאו עדיין חלופה טובה. אבל אם יש אוכלוסיות שיודעים את הנתון הזה לגביהן, אין סיבה לחסום אותן.
"אני מניחה שאתיופים ילידי הארץ לא יצטרכו את ההבחנה הזאת, כי הם גדלו וחונכו פה באותם כלים. אבל ילד אתיופי שגדל באפריקה ולא עבר מערכת חינוך כמו בארץ, ועכשיו הוא צריך לעשות פסיכומטרי שמבוסס על ידע נרכש וצורת חשיבה שנבנית במשך השנים – זה סיפור אחר. במקומות כאלה, וגם למשל בחברה הבדווית, נכון לעשות העדפה מתקנת. הרעיון הוא להביא אותך לנקודת פתיחה כמו של האוכלוסייה הכללית, לא מעבר לזה. אחר כך אתה מוכיח את עצמך בלימודים".
מחאת יוצאי אתיופיה, היא מוסיפה, הציפה בחברה הישראלית את הדעות הגזעניות שהיו קיימות. "זה קורה בכל מקום, גם אצל אנשים שאני מחזיקה מהם אינטליגנטים".
באיזה מובן?
"חברות טובות שלי מתחום הבריאות, בנות מרשימות מהצוות המנהל של הפורום שהקמנו, היו במשבר נוראי כששמעו תגובות למחאה מצד עמיתים שלהן לעבודה, אנשים שהן הגדירו כחברים שלהן. ממש יצא המרצע מן השק, והן היו המומות לגלות את זה. צריך לטפל בגזענות שמופנית כלפי כל המיעוטים, ולאו דווקא כלפי יוצאי אתיופיה. זה צריך לבוא מלמטה – שכל אחד מאיתנו יערוך חשיבה פנימית וינסה לראות איך בתוך התא המשפחתי שלו, בחינוך הילדים, הוא משפיע על הדבר הזה. מובן שיש צורך גם בהירתמות של מערכת החינוך, כדי שהנושא הזה יהיה חלק אינטגרלי מהתהליך החינוכי החל בגיל הגן, ולא רק משהו שלומדים באוניברסיטה.
"אבל הבעיה המרכזית בחברה הישראלית היא שאנחנו פסיביים. יש איזו אדישות כללית בעשור האחרון. אולי זה קשור לטלפונים, אולי למשהו אחר, לא יודעת. אני רק יודעת לומר שבהריון הראשון שלי הייתי מגיעה לרכבת, ועשרים איש היו קופצים כדי לעזור לי. היום זה לא קורה, כי יש איזו קהות חושים ביחס לסבלם של אחרים. אם את שואלת אותי – העבודה צריכה להתחיל משם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
