ואלה שמות בני ישראל שעברו בנמל יפו ובנמל חיפה ובשער העלייה ובמעברי הגבול ובנמל התעופה בן־גוריון: אלברט, נטשה, סבסטיאן ועמר; אמיל וסדריק ושרק'ה ואזולאי; ארנסטה ושטרית ועמרני ועטרי; מישל, שָׁלי, ויזי, ספרא וסשה; לילי, פרחיה, רג'ינה וחדד; לודוויג, מרקו, צ'רלי ושבזי; מנגיסטו, סיומה ובן הרוש ומוריס וגוטמן; רקנטי, זהרה, נאווי, טולדנו ודניס; אבוטבול, לריסה, מוגילבסקי ורצבי; דנובסקי, ולדימיר, קפח ודרעי; ששון ותג'ר ובלינדמן ורג'ואן; ראפטאר, דואק, אברמוביץ' ושלוש; מנגשה, לוצאטו, אנטבי, מטלון; מיוחס, מיכאלשווילי וקוסאשווילי ומוסקוביץ'; ונטורה ורומנו ובן בסט והרצל. ניסים, עזרא ונחמיה וציון.
בספרו "סיפורים מאליס איילנד" על ההגירה הגדולה מאירופה לארה"ב בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים, כתב הסופר והמחזאי היהודי־צרפתי ז'ורז' פֵּרֵק (Georges Perec) שאין להסתפק בשאלות כלליות ומופשטות כדי להבין את הנדידה האנושית של מיליוני אירופים לארה"ב. פֵּרֵק סבור שעלינו להתחקות אחר הסיפורים האישיים של כל אותם מיליוני מהגרים שחצו את אירופה ואת האוקיינוס והגיעו עד לאמריקה הרחוקה. הוא ביקש לפרק לגורמים את הפסיפס האנושי של אוכלוסיית המהגרים ולבחון בנפרד כל אבן ואבן שהרכיבה אותו.
"לא לומר רק: שישה עשר מיליון מהגרים עברו במשך שלושים שנה באליס איילנד, אלא לנסות לדמיין מה היו שישה עשר מיליון הסיפורים האישיים האלה, שישה עשר מיליוני הסיפורים הזהים והשונים של הגברים, והנשים, והילדים שגורשו מאדמת מולדת בידי הרעב והסבל, הדיכוי הפוליטי, הגזעני או הדתי, בעָזבם הכול, את כפרם, את משפחתם, את חבריהם, שהשקיעו חודשים ושנים באיסוף הכסף הדרוש לנסיעה, ומצאו עצמם כאן, באולם כה גדול עד שמעולם לא העזו לדמיין שיכול להיות מקום כזה — כל־כך גדול, ערוכים בשורות ישרות, ארבעה־ארבעה, מחכים לתורם".
ההבחנה של פֵּרֵק חשובה ונכונה ויש לאמץ אותה גם בהקשר של ההגירה לישראל. כדי להבין את מורכבותה עלינו לחלץ את המהגר היהודי מתוך סיפור העל הציוני והמחקר הכמותי־הסטטיסטי ולהפוך אותו לגיבור הרשמי בדרמת ההגירה. דרמה שעלילתה רצופה בעליות ובמורדות — בתקוות גדולות, אך גם במשברים ובאכזבות מרות. אחדים מהאמצעים להבנת ההגירה מנקודת המבט של המהגר הם הביוגרפיות, הזיכרונות, הפרוזה והשירה. סוגות ספרותיות אלה מגלמות את תמצית סיפורו של המהגר ובאמצעותן ניתן להתחקות אחר מיליוני היהודים שהגיעו לארץ ישראל ולמדינת ישראל מסוף המאה התשע־עשרה ועד ימינו.
שער העלייה נמחק
הגירה היא חוויה אינדיבידואלית ולא קולקטיבית. במחקר ההיסטורי המסורתי נהוג להתמקד בהגירה ולא במהגר. המחקר האקדמי מטשטש את ההרכב ההטרוגני של אוכלוסיית המהגרים ויוצר במקומו המון הומוגני חסר פנים ושם. תכונותיו האישיות של המהגר נעלמות והוא מאבד את ייחודו וזהותו ונבלע בתוך כלל אוכלוסיית המהגרים. על מנת להבין את חווית ההגירה על שלל רגישויותיה, רבדיה וגווניה, עלינו להתמקד בעולמו הפנימי הסוער של המהגר ולצלול אל תוך זרמי העומק של נפשו המיוסרת. האסוּפּה שלנו (של המשורר רפי וייכרט ושלי) חושפת את הקורא לשתי קריאות כביכול מנוגדות וסותרות, אך בפועל הן משלימות זו את זו. מצד אחד השירים מאפשרים לקורא להתחקות אחר אתגרי ההגירה מנקודת המבט האישית של המהגר; מצד שני הם מלמדים שההתמודדות של המהגרים עם הארץ החדשה ועם החברה הקולטת דומות בכל תקופה ועבור כל תפוצה וניתן להגדירה כחוויה קולקטיבית.
ההיסטוריוגרפיה של העליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל בחנה ומדדה את המהגר לאור תרומתו למפעל הציוני. הוטל עליו להתיישב ולבנות ולחרוש ולהגן ולהקריב. כל עוד שירֵת את האידיאולוגיה הציונית השתלב סיפורו האישי בסיפור העל הציוני והוא מצא את עצמו בחיקו הנוח והמוגן של הקונצנזוס הציוני. לעומת זאת, אם גילה סימני חולשה ועייפות הפך המהגר הארץ ישראלי להערת שוליים היסטוריוגרפית. חלשים, תלושים וספקנים לא רק שלא שירתו את הסיפר הציוני אלא עלולים היו לסדוק אותו וחלילה אף להטיל ספק בחיוניותו. ואולם, דווקא הניסיון להבין את ההגירה מהשוליים למרכז הופך אותה למורכבת, למאתגרת ולתופעה חברתית רבת־ממדים ורבת־פנים.
בישראל אין אליס איילנד שיספר את סיפור ההגירה לארץ. שער העלייה נמחק כלֹא היה מהנוף החיפאי ומהתודעה הישראלית ועִמו המהגרים ששהו בו. בנמל יפו, שהיה במשך שנים ארוכות (עד להקמת נמל חיפה) שער הכניסה המרכזי לארץ ישראל, עומד בשיממונו בית המכס שדרכו עברו עשרות אלפי מהגרים. עם השנים הידרדר מצבו, חלונותיו נשברו ועל קירותיו צוירו כתובות גרפיטי. בית העולים שקם באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת בשכונת בת גלים בחיפה נהרס גם הוא ורכבל מחבר כיום בין הטיילת לבין סטלה מאריס. רק ארכיאולוג הגירה מנוסה וחד מבט יוכל לחשוף ולגלות את שרידי המהגרים שהגיעו לארץ מהים היישר לכור ההיתוך הישראלי.
השירים באסוּפּה מלמדים שיש צדדים רבים המשותפים למהגר באשר הוא מהגר, בין אם הגיע לישראל לפני הקמתה או לאחר היווסדה. קווי הדמיון בין הקשיים וההתמודדויות של פועלי העלייה השנייה שהגיעו לארץ ישראל בראשית המאה העשרים לבין יהודי אתיופיה שהגיעו אליה בסוף אותה מאה הם רבים, אף על פי שהגיעו מארצות מוצא שונות ובתקופות אחרות. דווקא בשל כך ניתן לקשור בין אלכסנדר פן ורונית מזוז ובין אריה סיון לרועי חסן ולריטה קוגן; וגם בין הנער אברהם רובינשטיין בשירו של יהודה עמיחי, שהגיע לירושלים מגרמניה בשנת 1937, לזמרת זהרה אלפסיה בשירו של ארז ביטון, שהגיעה ממרוקו לאשקלון בראשית שנות השישים.
חקר ההגירה לארץ ישראל מלמד כי גורמי הדחיפה בארצות המוצא היו חזקים מגורמי המשיכה של ארץ ישראל. ניתן לומר בהכללה אך בביטחון רב שחלק ניכר מהנכנסים לארץ ישראל ובהמשך למדינת ישראל הגיעו אליה לא מתוך כמיהה וגעגועים לציון ולא בגלל השקפת עולם ציונית, אלא מתוך שיקולי הגירה האופייניים למהגרים באופן כללי. בשנים 1914־1882 היו אלה המצוקה הכלכלית והפוגרומים במזרח אירופה; בשנות העשרים של המאה העשרים היה זה הטבח הנורא ביהודי אוקראינה והתערערות מעמדם הכלכלי של יהודי פולין, ובעיקר סגירת שערי ארה"ב; בשנות השלושים עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והתחזקות האנטישמיות בפולין; בשנות החמישים הרעת מצבם של היהודים במדינות המוסלמיות בעקבות הקמת מדינת ישראל במאי 1948; בשנות השמונים רדיפת יהודי אתיופיה, בשנות התשעים נפילת הגוש הקומוניסטי ומצבם הכלכלי הרופף של יהודי חבר המדינות; ובשנת אלפיים המשבר הכלכלי בארגנטינה.
ציפיות ואכזבות
החברה הישראלית היא חברת מהגרים. דור ראשון ודור שני וגם שלישי. כור ההיתוך ביקש להעלים את זהותם הישנה מנוף התרבות העברית המתגבשת והפציר בהם להפנות עורף לכור מחצבתם. ילדים הפנו גב להוריהם, התכחשו להם ואימצו מהר מדי, ולעתים בנחישות יתר וללא כל פקפוק והיסוס, את ערכי חברת הרוב הציונית. הבנים והנכדים הרחיקו מהם כל שארית של זרוּת ושל אי־שייכות ונסחפו כאיש אחד לסיפור העל הציוני. דומה כי אמירתו של הנשיא האמריקני, פרנקלין רוזוולט, לעמו: "זכרו, זכרו תמיד, שכולנו, ובמיוחד אתם ואני, צאצאי מהגרים ומהפכנים" – פסחה על החברה הישראלית שהמהגרים בה הם נוכחים־נפקדים.
המחקר האקדמי נוטה לחפש את השוני בין קבוצות המהגרים ולעיתים לשסות קבוצה מהגרת אחת באחרת; לעמת בין הוותיקים שהיגרו והפכו לקולטים לבין אלה שזה עתה הגיעו; ולעיתים אף להסביר באופן מנומק מדוע קלטו את המהגרים בדרך זו ולא אחרת. כך צפים ועולים ההסברים המוּכּרים והידועים: "לא הייתה ברֵרה", "המשאבּים היו דלים", "טובת יישוב הארץ קדמה לטובת הפרט", "כולם נשאו בעול" ו"בניית המולדת כרוכה בהקרבה אישית". המחקרים המלומדים רווּיי הערות השוליים ומרובי הציטוטים העלימו (אם כי לא תמיד במתכוון) את המהגר ואת עולמו ומה שנותר לנו הוא הסבר מנומק על תקומת המדינה. השירים מבקשים להסיט את נקודת המבט מההגירה לארץ למי שהיגרו אליה ולהבין את מצוקותיו, את קשייו ואת מאבקו העיקש של המהגר בארץ ובתושביה הוותיקים שלא תמיד הסבירו לו פנים ולא תמיד גילו כלפיו רוחב לב ונדיבות. ההתמקדות במהגר ולא בהגירה יוצרת חיבורים מרתקים שהם לחלוטין בלתי אפשריים במחקר ההיסטורי.
מהי אותה חוויה מכוננת המשותפת לכלל המהגרים שהגיעו לארץ ללא קשר למניעי הגירתם, ארץ מוצאם ומקום יישובם? מהו המפתח להבנת נפש המהגר? ואילו כלים עומדים לרשות מי שלא חווה הגירה מימיו להבין אותה ואולי אף להזדהות עם קשיי המהגר ומצוקותיו?
בראשית המאה העשרים הגיעה לארץ ישראל אישה צעירה שביקשה להכות שורש בארץ ולפתוח בה בחיים חדשים. היא הייתה מלאת תקוות וציפיות ונחושה לבנות את הארץ ובו בזמן גם להיבנות בה. לאכזבתה, המציאות הארץ ישראלית טפחה על פניה וכגודל הציפיות כך גודל האכזבות. היא שקעה בשגרת היום־יום האפורה והמעייפת והתקשתה להתרומם ולהתאושש מהדיכאון שפקד אותה. זמן לא רב לאחר הגעתה איבדה את עצמה לדעת. בפתק שהשאירה לקרוביה ולחבריה כתבה: "סלחו לי כל הקרובים באין אלוהים אין מה לעשות אף צעד אחד, החיים יפים ממרחק, אבל לי אבד המרחק. מקרוב החיים גסים ולא יפים ואני הולכת לי. אני שלווה וטוב לי. שלום רחל".
התבוננותה על ארץ ישראל לאחר הגעתה אליה הייתה שונה מאופן התבוננותה על הארץ טרם הגעתה. השגרה והמציאות האפורה הקשו עליה לראות את הארץ בעיני החולם מרחוק. התברר לה כי החיים בארץ ישראל יפים ממרחק — מן הגולה, אך בארץ עצמה התגלו לה כגסים ומכוערים. כאן נעוץ משבר ההגירה על כל רבדיו. הפער בין האופן שבו דמיין המהגר את ארץ ישראל לבין החיים שמצא בה הוא הגורם הראשון במעלה לתסכול ולאכזבה, למרירות, לעלבון ולכעס על הארץ ועל תושביה. המרחק שממנו התבונן המהגר על ארץ ישראל התקצר והחלומות שאיתם הגיע לארץ התנפצו והתגלתה מציאות קשה ומנוכרת. אם נבין את מהות החלום והתרסקותו, נבין את נפש המהגר. כל מהגר ודמיונו; כל מהגר וחלומותיו; כל מהגר ומערך הציפיות שלו מהארץ החדשה.
מחליף את שמו הגלותי
המחקר האקדמי מפריד, מקטלג, מתייג וממיין את המהגרים, בעוד השירה מתארת את ההגירה כחוויה אנושית כמעט אוניברסלית. אסוּפּת השירים מלמדת כי רב המשותף על המפריד וכי המהגרים חולקים קשיים דומים: געגועים לעולם שעזבו, שהיה ואיננו עוד; מפגש טעון עם חברת־רוב מתנשאת וחסרת סבלנות; הורים בעלי מעמד שכבודם נרמס; נקיפות מצפון של מהגרים צעירים שהשאירו את הוריהם מאחור; ילדים שהפנו עורף להוריהם התלושים; הקושי בלימוד השפה העברית; התפקרות ומתח בין מסורת לחילון. היו גם קשיים פרוזאיים הנוגעים למפגש הראשוני עם הארץ, התמודדות עם האקלים הזר ותנאי המחיה הקשים. ולבסוף הספקות וההרהורים אם עשו את המעשה הנכון.
המפגש עם החברה הקולטת היה טראומטי ומטלטל עבור המהגרים כולם. הם נדרשו למחוק את זהותם, את אורחות חייהם ואת עולמם הישן ולאמץ את ערכי חברת הרוב. הם זכו לקיתונות של לעג ובוז על שפתם ועל תרבותם ונאלצו להתמודד עם דימויים שליליים ודעות קדומות. אמירתו של הסטיריקן אפרים קישון כי החברה הישראלית בעד העלייה אבל נגד העולים מקבלת משנה תוקף באסוּפּת השירים שלפנינו. בין אם המהגר הגיע ממזרח אירופה ובין אם הגיע מבולגריה, מעיראק או מצפון אפריקה, המפגש עם הארץ ותושביה היה טעון מאוד ומורכב. למרות הרצון הטבעי של כל קבוצה מהגרת שהגיעה לישראל להדגיש את ייחודיות סבלהּ וקשיי התאקלמותה, אסוּפּת השירים דווקא מלמדת כי הקשיים, המצוקות, החששות והתסכולים היו נחלת כולם.
בנימין הרשב, בשירו "שארית הפליטה", תיאר במילים נוקבות וקשות את יחסה המתנשא וחסר הרגישות של החברה הישראלית ל"חלאת ההישרדות", ניצולי השואה: "גֵּאִים יָצָאנוּ מִמַּפֹּלֶת הַשּׁוֹאָה. שְׁלִיחֵי הָאָרֶץ/ בֵּרְכוּנוּ כְּאוֹצָר יָקָר. חֶלְאַת הַהִשָּׂרְדוּת./ הוֹבַלְנוּ נַרְתִּיקִים שֶׁל זֶרַע מְשֻׁבָּח/ לְהַצְמָחַת הַדּוֹר הַבָּא" (עמ' 71). ייעודם של אותם אודים מוצלים מאש הוא להצמיח את הדור הישראלי הבא שימחק את זהותם הגלותית הישנה. רועי חסן כתב על ההגמוניה האשכנזית בישראל ועל יחסה המתנשא והמנוכר לעדות המזרח: "בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מֻפְלֵטָה/ אֲנִי חַפְלָה/ אֲנִי כָּבוֹד/ אֲנִי עַצְלָן/ אֲנִי כָּל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם/ כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן/ אֲנִי הַהֶרֶס/ הַחֻרְבָּן/ הַשֵּׁד הַמְזֻיָּן/ הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה/ בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט/ אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים/ וּקְמֵעוֹת/ אֲנִי עַרְס" (עמ' 257). ריטה קוגן כתבה על הסטראוטיפים בחברה הישראלית לגבי המהגרים יוצאי בריה"מ: "עֲצֵי אַשּׁוּחַ לֹא בָּאִים לָכֶם טוֹב בָּעַיִן./ הַשֵּׁמוֹת שֶׁלָּנוּ לֹא בָּאִים לָכֶם טוֹב בַּפֶּה./ בִּשְׁבִילְכֶם אֲנַחְנוּ קִרְקָס רוּסִי:/ נָשִׁים כְּנוּעוֹת,/ גְּבָרִים שׁוֹתִים,/ זְקֵנִים בְּמֶדַלְיוֹת,/ זְקֵנוֹת מְנַקּוֹת,/ יְלָדִים מִצְטַיְּנִים בְּפִיזִיקָה,/ יְלָדוֹת שַׁרְמוּטוֹת" (עמ' 222). יש קו מחבר בין "חלאת ההישרדות", "המופלטות" ו"השרמוטות הרוסיות" של הרשב, חסן וקוגן. שלושתם, כמייצגי דורות שונים של מהגרים, בני מהגרים ועדות שונות, חשו את נחת זרועה של החברה הקולטת הבלתי סובלנית, המתנשאת והסגורה.
מחיקת זהות המהגר התבטאה בדרכים שונות: עברוּת השם הפרטי ושם המשפחה (בין אם מרצון ובין אם בכפייה), שליחת המהגר לעיירת פיתוח מבודדת ומנותקת, משלח יד שלא בהכרח התאים לכישוריו ומערכת חינוך אחת שביקשה להפוך את ילדי המהגרים לישראלים חדשים. לודוויג פפויפר שעברת את שמו ליהודה עמיחי כתב בשירו על נער שקט ושחור עיניים בשם אברהם רובינשטיין שהגיע מליטא לירושלים בשנת 1937 ועזב את הארץ יחד עם הוריו שנה לאחר מכן. הוא חזר לאירופה ונספה בשואה: "אִלּוּ נִשְׁאַר בִּירוּשָׁלַיִם, הָיָה מַחְלִיף אֶת שְׁמוֹ הַגָּלוּתִי/ לְשֵׁם עִבְרִי גֵּאֶה: רוּבִּינְשְׁטֵין הָיָה הוֹפֵךְ/ לְאֶבֶן, לְיַהֲלוֹם, לְאֶבֶן־חֵן, אֹדֶם, סַפִּיר,/ כָּל אֶבֶן טוֹבָה, אֲפִלּוּ בְּצֶבַע שׁוֹנֶה, כָּל שֵׁם טוֹב" (עמ' 66). השם העברי החדש מחק את הזהות הישנה של המהגר ויצר זהות חדשה שהתאימה לתרבות העברית המתגבשת בארץ ישראל. סיפורה של זוהרה אלפסִיָּה, "זַמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַּד הַחֲמִישִׁי בְּרַבַּת שֶׁבְּמָרוֹק" בשירו של ארז ביטון, הוא מקרה אחר של התרסקות ואובדן זהות של מהגרת: "אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,/ לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים/ לְפַלֵּס דֶּרֶךְ בֶּהָמוֹן/ לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ/ לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ/ לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה […] הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ/ בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,/ רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסוֹת סַרְדִּינִים/ עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלוֹשׁ רַגְלַיִם" (עמ' 123).
אחוות התלושים
קשיי הקליטה של דור ההורים בישראל גם הם מיוצגים באסוּפּה על ידי משוררים שהגיעו לארץ לפני קום המדינה ואחריו. בשיריהם יש ביטוי למעמד ההורים שהתערער, לשבר בתא המשפחתי, להתרחקות הילדים ולחילופי התפקידים בין ההורים שטיפלו ודאגו לילדיהם בארץ המוצא לבין הילדים הדואגים להוריהם המהגרים בישראל. המשורר והמתרגם גיורא לשם היטיב לתאר את התרחקותו מהוריו המהגרים כאשר כתב ש"הַשָּׂפָה שֶׁל אִמִּי אֵינֶנָּה שְׂפַת אִמִּי". והמשוררת תהילה חכימי, בשירהּ "אתם לא מדברים עלי", יצרה מחיצה בינה ובין כור מחצבתה. חכימי עברה את כל שלבּי כור ההיתוך הישראלי: התגייסה לצבא, רכשה השכלה והעלימה את סימן ההיכר המזהה שלה, ה־ח' וה־ע'. חכימי ומשפחתה הן שתי ישויות נפרדות. היא והם. חכימי הישראלית והוריה המהגרים: "אַתֶּם לֹא מְדַבְּרִים עָלַי/ אַתֶּם מְדַבְּרִים עֲלֵיהֶם./ עַל אֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ/ אֵלֶּה שֶׁאִמּוֹתֵיהֶם נִשְׁאֲרוּ בַּמּוֹשָׁב/ שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם נִשְׁאֲרוּ בַּשְּׁכוּנָה/ עֲלֵיהֶם אַתֶּם מְדַבְּרִים./ עַל אֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּשִּׁכּוּנִים בִּנְתִיבוֹת בָּאֳפָקִים וּבְקִרְיַת שְׁמוֹנָה/ עַל אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם מָה לְהַפְסִיד/ הֵם כְּבָר פִסְפְסוּ אֶת הָרַכֶּבֶת/ יִשְׂרָאֵל" (עמ' 253).
האידיאולוגיה הציונית כמניע מרכזי בהגעה לישראל כמעט אינה נוכחת בשירי האסוּפּה. ההיסטוריוגרפיה של ההגירה לארץ ישראל ולמדינת ישראל העניקה לאידיאולוגיה משקל יתר בשיקולי ההגירה אליה, עד כי נוצר קושי של ממש להעריך באופן ריאלי את מקומה בהחלטת המהגרים. החלטה לבוא לישראל ולפתוח בה בחיים חדשים הייתה מורכבת משיקולים רבים ומגוּונים וביניהם גם (ולא רק) שיקולי האידיאולוגיה הציונית. גם אם היו מי שהגיעו לארץ מסיבות אידיאולוגיות, לא אחת טפחה המציאות על פניהם וספקות החלו לקנן בלבם. ההיסטוריון אלקנה מרגלית כתב על חברי תנועת "השומר הצעיר" שבקטעי היומנים והווידויים שלהם מובעים פחדים וספקות, אי־שקט נפשי ומועקות, בדידות, תשישות וסבל. בלילות, לאחר ריקודי ההורה הצוהלים, נשמעו מהאוהלים קולות בכי וגעגוע להורים ולבית שעזבו. ואכן, בשירים עולה לא פעם התמיהה אם ההחלטה לבוא לישראל הייתה המעשה הנכון.
תיאורי המפגש עם אקלימהּ של הארץ ונופיה מלמדים כי לא תמיד הייתה זו אהבה ממבט ראשון בין המהגר לבין ארץ ישראל ומדינת ישראל. רחל כצנלסון שזר, חלוצה מהעלייה השניה שבאה לארץ בשנת 1912, כתבה ביומנה על אכזבתה ממראה הכנרת ומהנוף הבראשיתי של עמק הירדן: "באתי לצמח. ראיתי את ים כנרת. הרושם הראשון היה של מדבר. הרים עירומים, בלי ירק, בלי אנשים. שקט גדול. מדבר […] בים ובהרים מהעבר השני היה הכל הדר ומלא אימה וסוד, ובהרים הקרובים — עצב ושיממון". המשורר מרדכי טמקין ביטא באופן דומה את מפגשו עם הארץ: "אַתְּ אֲפוּרָה וְגַלְמוּדָה/ כְּמוֹ נַפְשִׁי אֲנִי./ אַתְּ מוֹלַדְתִּי הַיְּעוּדָה/ וּמִשְׁכָּנִי.// שִׁמְמוֹנִי שִׁמְמוֹנֵךְ,/ וּבַתּוּגָה/ הַשּׁוֹכְנָה דֹּם עַל שָׁרוֹנֵךְ/ אֲנִי מְנֻגָּע" (עמ' 38). אלכסנדר פן שהגיע מאירופה הקרה לארץ ישראל הלין על החום והשרב: "הַשֶּׁמֶשׁ — גֵּיהִנּוֹם צָלוּי./ אַדְמַת פִּתִּי — צַבָּר וָחוֹל./ אֲנִי זוֹרֵק לָךְ בְּגָלוּי:/ אֵינִי יָכוֹל!// אֵינִי יָכוֹל אֶת נַאֲקוֹ שֶׁל אֹחַ,/ אֶת הַשָּׁרָב אֲשֶׁר אַפּוֹ חָרָה,/ אֶת הַחַיִּים עַל חֹד הַחוֹחַ —/ לִקְרֹא מוֹלֶדֶת־מְכוֹרָה" (עמ' 51).
יהודה קרני, בשירו "ארצי, ארצי", מבטא את קשייו של המהגר בארץ שבּהּ אינו מוצא מנוח לא ביום ולא בליל, אבל גם לא באור או בצל: "אַרְצִי, אַרְצִי, אַרְצִי, אֲנִי סוֹבֵל מְאֹד,/ מוֹקֵד עָרוּךְ לִי פֹּה וְשָׁר אֲנִי עַל הוֹד.// אֲנִי דָקוּר מֵחֹם, אֲנִי מוּבַס הַלֵּיל,/ וּמַה כּוֹאֵב יוֹתֵר, הָאוֹר אוֹ אִם הַצֵּל?" (עמ' 31).
האסוּפּה מאפשרת לקורא להתקרב למהגר, לחוש אותו, להבין אותו ולהזדהות עִמו. השירים מחברים את המהגרים הארץ ישראלים זה לזה ויוצרים מעין אחווה של תלושים, של מי שחיים בשוליה של החברה הישראלית אבל בה בעת הם גם חלק בלתי נפרד ממנה. כל השירים בספר נכתבו על ידי מהגרים או בני מהגרים שהגיעו לארץ ישראל ולמדינת ישראל בתקופות שונות וממגוון ארצות. הקורא בהם ימצא נקודות מפגש מעניינות בין מהגרים מִגלי הגירה ומֵרקעים שונים זה מזה. הפער בין האופן שבו דמיינו המהגרים את הארץ לבין המציאות שפגשו משותף לכולם ועובר כחוט השני החל מפועלי העלייה השנייה והשלישית דרך יהודי הארצות המוסלמיות בשנות החמישים והשישים ועד יהדות חבר העמים של שנות התשעים. הקריאה בשירים עשויה להפוך אותנו לסלחנים ולמבינים יותר ולשיפוטיים הרבה פחות. באמצעות השירים ניתן להתחקות אחר נקודות הדמיון בין חוויות המהגרים היהודים בארץ ישראל ובמדינת ישראל, על מצוקותיהם ועל אכזבותיהם הדומות אבל גם על תקוותיהם הדומות לחיות חיים מלאים וטובים בארץ החדשה שאליה הגיעו. ועדיין, למרות נקודות הדמיון, ההתמודדות היום־יומית של המהגר עם קשיי ההגירה היא רבת משברים ולעולם אישית.
פרופ' גור אלרואי הוא דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה. המאמר לקוח מתוך האסופה "בבואי היה המקום: שירים על הגירה לישראל" מאת גור אלרואי ורפי וייכרט, שראתה אור בהוצאת "ספרי עיתון 77"
