"חג פסח שמח", כותבת לי רגע לפני פסח אגניישקה מיסקובסקה, כשהיא מצרפת תמונה של קערת הסדר שהכינה. "אני מוכנה כבר לקרוא את ההגדה". זו לא הפעם הראשונה שהיא שולחת לי מסר ברוח זו. חודש קודם לכן שיגרה מיסקובסקה תמונה של אוזני המן, והודיעה שבכוונתה לצלוח את מגילת אסתר. היא גם מכירה היטב את מנהגי החנוכה, את המושגים הקשורים לבר מצווה ובת מצווה ועוד ועוד – בהחלט לא חלק שגרתי מאורחות החיים של אישה קתולית המתגוררת בעיירה פולנית מנומנמת.
סיפורה הלא־ייאמן של מיסקובסקה לא מתחיל ברגע קטן יחיד: רצף של מקרים בלתי מוסברים הוא שגרם לה, מורה להיסטוריה בתיכון מקומי, להקים לתחייה סיפור יהודי נשכח. "יש אנשים שקוראים לזה 'פּאשן', תשוקה, אבל אני קוראת לזה 'החיים'", היא אומרת בחיוך כשאנחנו נפגשות בעיירת מגוריה. "אני מעורבת בתרבות ובחיים היהודיים יותר מאשר בתרבות שלי. לפעמים יש לי תחושה שמשהו התבלבל שם בדרך, שאני מתאימה יותר לישראל". כשאני שואלת אם הייתה רוצה להיוולד לעם היהודי, היא עונה מיד: "זה לא היה מכביד עליי בשום צורה. לא מזמן ביקרתי במוזיאון של העיר, וכשעברתי על רשימות של שמות משפחה יהודיים, מצאתי שֵם שזהה לשם הנעורים שלי. אז לכי תדעי, אולי בכל זאת יש שורשים שקושרים אותי אליכם".
לא רבים מהמסיירים בפולין נקלעים לוויילון שבדרום המדינה, מרחק מאה קילומטרים מלודז'. רוב בתיה של העיר הקטנה משופצים, כבישיה ריקים למראה. כשהחלה המתקפה הנאצית על פולין, ויילון הייתה בין היעדים שספגו את מכת הפתיחה. ב־1 בספטמבר 1939, בשעה 4:40 לפנות בוקר, עברו ארבעת המטוסים הגרמניים הראשונים מעל העיר. ההפצצה נמשכה שעות ארוכות, עד שתיים בצהריים. בין ההרוגים הרבים במתקפה הקשה היו לא מעט יהודים.
"רבים תוהים מדוע היה דחוף לגרמנים להפציץ דווקא את ויילון, בהתחשב בכך שלא הייתה פה תעשייה חשובה או משהו בסגנון", מספרת מיסקובסקה בזמן שאנחנו מהלכות במסדרונות בית הספר. "התשובה היא שהמטוסים שלהם היו מסוגלים לשאת רק 500 ק"ג חומר נפץ, והכמות הזאת אפשרה להם לשטח עיר קטנה כמו שלנו בלי שיצטרכו עוד הרבה הפגזות ומאמץ. המטרה הייתה לקבוע עובדות בשטח: להוציא מפה את התושבים הפולנים, ולהכניס במקומם גרמנים. קצת אחרי שהגיעו לכאן, הם כבר פתחו בעיר גן ילדים. לא הרבה לאחר מכן חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב – לא סרט לבן ביד, כמו בוורשה, אלא ממש כמו שהיה נהוג בגרמניה. אחת העדויות מאותם ימים מספרת על יהודי בשם אברהם דוידוביץ', שנקשר לסוס ונגרר במשך שעות ארוכות. עבודות הכפייה הראשונות שהוטלו על היהודים היו פינוי הגופות וההריסות מההפצצות".
קשה לשער מה היה מספרם המדויק של יהודי ויילון. ברישומי הגטו שנתחם שם לאחר הכיבוש נמנים 4,000 איש, ואילו ב"מרכז לזיכרון לאומי" של פולין מדווח על 7,000. ערב המלחמה, לפי ההשערות, היו מחצית מתושבי ויילון יהודים; היום, בין כ־25 אלף תושבי המקום, לא תפגשו אפילו יהודי אחד. או לפחות, איש לא יצהיר זאת בקול: "אני יודעת על שתי נשים יהודיות שנשארו כאן. שתיהן התחתנו עם לא־יהודים, והן לא ממש מדברות על השורשים שלהן", מגלה מיסקובסקה.
עד לפני שש שנים תושבי ויילון ידעו מעט מאוד, אם בכלל, על ההיסטוריה היהודית של עיירתם. ואז הגיעה המורה להיסטוריה. "ב־2013 ביקרתי באושוויץ, במסגרת קורס על משטרים טוטליטריים. כשעיינתי ברשימות גיליתי שקרוב משפחה שלי, אח של סבי, היה אסיר שם", היא משחזרת. "התחלתי לברר מה קרה לו, וגיליתי שהוא אושפז כמה פעמים במחלקת רנטגן. כנראה ערכו בו ניסויים. בהמשך הוא הועבר למחנה עבודה, וככל הנראה מת שם. תוך כדי החקירה התוודעתי לכך שבמחנה הזה שהו בעיקר יהודים. זה סקרן אותי, רציתי להבין מה קרה להם. קלטתי שיש דברים שקרו פה בארץ שלי, ומוצגים בכלל במדינה אחרת. וזה משונה, הרי מדובר גם בהיסטוריה שלי".
שנה לאחר מכן מצאה את עצמה בארץ, במוזיאון יד ושם. "היכל 'יד לילד' עשה עליי רושם בל יימחה", היא נזכרת. "זה לא משהו שאפשר לתאר. את עומדת ושומעת שמות של ילדים, רשימה שלא נגמרת, ומחלחלת בך ההבנה. גם לי יש ילדים, וזה לא עזב אותי. לא הפסקתי לדמיין איך האמהות של הילדים ההם הרגישו.
"אחרי הביקור שם חשתי ריקנות גדולה. אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שחיו בעיר הזו דורות שלמים של יהודים שהיו בעלי השפעה עצומה על ההתפתחות שלה – הקימו ספריות, בנו בתי כנסת, פיתחו עיתונות – ופתאום בבת אחת הם אינם. אז עכשיו הם פה. מאז 2015 אני מחזירה אותם הביתה".
הכתבה המלאה תפורסם בסוף השבוע, במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון
