1. את מביטה במראה. עמוק בלב את כבר יודעת שהגיע הזמן להוציא אותה מהארון.
יותר מדי זמן היא חיכתה שם, הגרסה היפה יותר, טובה יותר, צעירה יותר שלך, הרכישה היקרה ביותר שעשית בחייך, ואלוהים יודע שהיה שווה כל שקל, או כל ין. את נזכרת איך חששת שעיניה יהיו מלוכסנות, ואורן צחק עלייך שאת גזענית, אבל הגזענית הקטנה והחמודה שלו, ואחר כך, בדיוני הגירושין סיפר את זה כדי להוכיח איזה אדם נוראי וצר אופקים את.
הארון נפתח בחריקה מבשרת רעות ואנחנו בוהות זו בזו, היא לא ממצמצת, הכפילה. זו אחת הדרכים לזהות אותם. הכפילים לא מסוגלים למצמץ, הם בוהים קדימה בעיניים של נחש. הכפילים מהסוג החדש כבר ממצמצים, ואפילו מסוגלים לאכול, אבל אחרי הגירושין שהותירו אותי בלי שקל, השדרוג כבר מעבר להישג ידי. אפילו את הכפילה בקושי הצלחתי לחלץ ממנו. אורן טען שבגלל שהוא היה זה שרכש אותה מדובר ב"השקעה" שצריכה להישאר אצלו. את רוב דיוני הגישור הקדשנו לעניין הזה. המגשר אמר לי אחר כך שאם הייתי מגיעה בעצמי לפגישות במקום לשלוח את הכפילה, הייתי מפסידה הכול.
מזל שהיא תמיד מתנהגת כל כך יפה. תמיד מנומסת, תמיד אדיבה, תמיד יודעת מה לומר למי שצריך מתי שצריך, בדיוק כמו מי שהייתי פעם. אבל היום אישה כמוני חייבת כפילה שתעזור לה לצלוח את החיים האלה. יש דברים שכבר אי אפשר לחוות יותר.
70 שנה אחרי פרסומו: הספר "1984" ממשיך להזהיר מהסכנה האורבת לנו
2. פגישת מחזור. זה מסוג הדברים שברור שאשה במצבך כבר לא צריכה לעבור.
הכפילה שלך מביטה בך בעיניה היפות. הן יפות יותר משלך. אצלך, העפעפיים כבר החלו ליפול בזוויות, והריסים שלך הפכו חיוורים ודלילים. מאחר שאין לך כסף לפוליש השנתי, הכפילה שלך צעירה ממך בכארבע שנים. ואת יודעת שכל שנה נחשבת. את בוחנת אותה ומבחינה שהיא דווקא התבגרה קצת, היא אמנם רובוטית, אבל מחוזקת בתאי הגזע האנושיים שלך, כך שגם אצלה התחוללה התבגרות מסויימת.
אבל לא באופי. הו לא. הכפילה שלך לא הפכה נרגנת כמוך, היא עדיין מקסימה וסובלנית. החיים עוד לא שחקו אותה, למרות כל המשימות הלא נעימות שביצעה עבורך, הרי זו אחת הסיבות בגללה רכשת אותה מלכתחילה, לא? היא הכפילה שלך למשימות הלא נעימות. את נזכרת שוב בדיוני הגירושין. אורן היה כל כך מקסים ואדיב, עד שהתחלת לחשוד שגם הוא שלח לשם את הכפיל שלו.
3. הם לא חשים כאב, הכפילים.
בניגוד אלינו, בני האנוש, שמכורים אליו. היום את כבר יודעת לא לצאת מהבית בלי הסיכה הקטנה והדוקרנית שלך. פיתחת מיומנות מיוחדת כיצד לדקור את בן שיחך בלי שירגיש. כמובן שאם את טועה ומדובר בבן אנוש, הוא ירגיש ועוד איך. לעולם לא תשכחי איך דקרת את הגבר הראשון שהתחיל איתך אחרי הגירושין. הוא היה כל כך קשוב ומתעניין, עד שלא האמנת שמדובר ביצור אנושי. דקירה קטנה בכתף דווקא הוכיחה שכן. אחריה הוא כבר היה הרבה פחות קשוב ומתעניין, ועד סוף הפגישה שלכם הוא כבר הפך חשדן ומר נפש, בדיוק כמוך.
4. אבל לפגישת המחזור הזו את דווקא רוצה ללכת.
בשנה האחרונה לא יצאת כמעט מהבית לאירועים חברתיים. הכפילה עשתה זאת הרבה יותר טוב ממך, וכשחזרה הביתה והקרינה לך את הסרט שבמוחה, יכולת לחוות את הערב מבעד לעיניה – עינייך.
אצל הכפילים מהסוג החדש, כבר ניתן לצפות בהתרחשויות בזמן אמת, ואפילו להפעיל אותם בזהירות מרחוק. הבעיה היא שמאחר שיש להם רצון מסוים ואישיות מסוימת, לעיתים נוצר קצר חשמלי, שגורם לתקלות. את נזכרת באפרת, איך באמצע הפרזנטציה הכי חשובה שלה לפני הדירקטוריון, הכפילה שלה, בצעד שעד היום מומחי האלקטרוניקה מנסים לברר את סיבתו, עלתה על השולחן הגדול במרכז חדר הישיבות, בעטה בלפטופ ופצחה בריקוד בטן נמרץ.
לא, את לא תתני לכפילה שלך לפצוח בריקוד בטן נמרץ מול גדי דרוקמן. הכפילה שלך תהיה יפה ומקסימה ונעימה, וגדי, שבדיוק נפרד מאשתו, ואת יודעת שיגיע לפגישת המחזור, יוקסם עד העצם. אחר כך, כשכבר תתחילו להיפגש רק שניכם, תרקדו כמה שאתם רוצים. כל דבר בעיתו.
רק שלא ישלח למפגש את הכפיל שלו. מאלה כבר היה לך מספיק.
5. האולם הומה אדם. כולם נראים יפים וזוהרים. היא מניחה שיש לא מעט כפילים ביניהם והסיכה שלה כבר מוכנה בידה, אבל לא באמת אכפת לה. היא חושבת, ולא לראשונה, כמה טוב שיש כפילים בעולם, הם מטהרים את האווירה.
כשטליה מתקרבת אליה, היא מנסה לנחש אם מדובר בכפילה. טליה, מלכת הכיתה לשעבר, וביץ' לא קטנה גם בהווה. היא נזכרת בשמועות שהיו על התמוטטות העצבים שעברה לפני כמה שנים. הפוסטים המופרעים שפרסמה בזה אחר זה בפייסבוק בהחלט אישרו את המידע, אבל הנה טליה מתקרבת אליה, והיא יפה ורגועה, מחייכת אליה את החיוך היפה שלה, זה עם הגומה מצד שמאל, אבל האם מדובר בגומה שיוצרה בסין?
"מה נשמע?", היא כבר שולפת את הסיכה וטליה מחבקת אותה בחמימות, "הכול טוב, אחותי", הסיכה מוחזרת לתיק. אין טעם לדקור את הטליה הרגועה והחיובית הזו, תוצרת סין, על בטוח.
6. מקצה החדר היא רואה את גדי, אבל לא ניגשת אליו. הם מחליפים מבטים. הוא נראה טוב, אבל קצת מרוט, כזה שהחיים שחקו וזה מבשר טובות, בחדר הזה שמלא ביצורים נאים ורגועים כל כך עד שכמעט אפשר לשמוע את המעגלים החשמליים שגורמים להם לנוע. בסוף הערב הם יחזרו כולם הביתה, לבעליהם המתבגרים ואכולי החרדה, שיחכו להם בחשכת הסלון, ילחצו על הכפתור הקטן שבצד הגוף ויראו את הסרטון מבעד לעיניהם. היא כמעט מחייכת, אני מוכנה לקלוז אפ שלי, מר צלם, אני כוכבת קולנוע!
היא מחייכת הרבה בערב הזה, מרגישה נינוחה ורגועה, מהרהרת שוב עד כמה טוב היה אם העולם היה מתרוקן מבני אנוש ומתמלא בכפילים, מה היינו מפסידים? היא תוהה, שום דבר.
היא מחליפה מבטי הבנה עם הכפילות של אורלי ונועה מעברו השני של החדר, רואה שהן אוכלות. כנראה מדובר בכפילות מהסוג המשוכלל. היא תוהה לאן יגיע האוכל הזה וכיצד ימצא את דרכו החוצה ומרגישה בבחילה מטפסת בגרונה.
7. כשהוא סוף סוף ניגש אליה היא כבר מוכנה לקראתו בחיוך הזוהר ביותר שלה.
גם הוא מחייך אליה, והיא מרגישה איך כל משפטי הפתיחה שהכינה פרחו ממוחה, אבל אין בהם צורך כי הוא כבר קרוב אליה ולוחש לה משהו, היא אינה שומעת ונרכנת אליו, ואז זה קורה. היא מרגישה את הסחיבה הקלה בקצה השרוול, מביטה ימינה ורואה את הסיכה החדה הנעוצה בזרועה.
גדי כבר אינו מחייך, הוא ממשיך ונועץ את הסיכה שוב ושוב, ושוב, אבל היא אינה מרגישה דבר.
