הפרי האסור

השמש קופחת על הכרמים של תומר שבתאי, דור שלישי לחקלאים במושב שדה־משה. קרניה שוזפות שורות של גפנים צעירות. בכל גפן אפשר לזהות אשכולות ספורים, לא יותר, אך אלה ענבי איכות. "את רואה פה עבודה של שנה", אומר שבתאי ומלטף בעדינות את אחד האשכולות. "בעוד שבועיים אנחנו אמורים להתחיל לבצור. יש חקלאים שאומרים 'יאללה, אם המחיר בשוק טוב, נבצור כבר עכשיו'. אנחנו לא כאלה. השם שלנו מופיע על כל קרטון, וחשוב לנו להגיע לרמת סוכר טובה".

שבתאי (34) לא היה חייב לעסוק בחקלאות. אחרי 11 שנות שירות כקצין בגבעתי וכשבידו תואר אקדמי, הוא בהחלט היה יכול לפנות לתחומים שכרוכים בפחות כאב ראש, ובכל זאת החליט להמשיך את המורשת. היום הוא מגדל ענבים, רימונים, נקטרינות, אפרסקים וזני פלפלים. אלא שבשנים האחרונות מתלווה לעבודת השדה טרדה שהולכת ומחריפה: גנבות חקלאיות מזדמנות. פה כמה אשכולות, שם כמה ארגזים – והנזקים של כל ביקור כזה יכולים להגיע למאות ואף לאלפי שקלים. הקוטפים הפיראטיים אולי חושבים שהחקלאי לא ירגיש בהבדל; רק כשמשוחחים עם המגדלים מבינים כמה השקעה נדרשת כדי להפיק מהאדמה אשכול אחד או שיח אחד – לפעמים אפילו פרי אחד – ושההפסד המצטבר עלול להפוך את העבודה כולה לבלתי משתלמת.

"תפסתי פה את כל סוגי האנשים קוטפים לי מהגפנים", מספר שבתאי. "מושבניקים, עירונים, יהודים, ערבים. הייתה לי פה רופאה מאשקלון, בדואי מרהט וחבר'ה שגרים כאן במושב. כל אחד משמיע לי תירוץ אחר. אצל ערבים יש תפיסת עולם שאומרת שמותר לקחת, כי זו האדמה שלהם. ישראלים יהודים אומרים לי 'מה, אנחנו בסך הכול מטיילים פה, רק רציתי לקחת קצת הביתה'. היו אפילו אנשים דתיים שאמרו שההלכה מתירה להם לקטוף אם זה בשטח והם רעבים. עניתי להם שאני לא רואה שהם אכלו את כל הארגז שאספו כאן.

רותי אופנהיימר, כפר־פינס: "אני רואה איך באים עם שקיות ותיקים, ועושים שוק בשטח. בילוי עם הילדים. אני רואה גברת לוקחת אגוזים, וכשאני שואלת אותה למה היא עושה את זה, התשובה היא – 'אני אוספת רק מה שנפל'. אבל פקאנים, הדרך היחידה לאסוף אותם זה אחרי שמפילים אותם"

"זה אף פעם לא נגמר באשכול אחד. מי שנכנס לוקח לעצמו, לחמותו ולכל החמולה שלו. קרה שהגענו לשורת גפנים ופשוט גילינו שמישהו בצר לפנינו. אני תמיד אומר שבגידול הם לא מסייעים לנו, רק בקטיף".

דרור בלבן (39), חקלאי ממושב מבקיעים בעוטף עזה, סובל גם הוא מהתופעה ומנסה להשיב מלחמה. לאחרונה העלה לפייסבוק פוסט נוקב, מלווה בתמונות של אבטיחים מרוטשים שמצא במקשה שלו. "תמיד סבלנו מגנבות ברזולוציה כזאת או אחרת, אבל זה הלך ונעשה הרבה יותר גרוע", מספר לנו בלבן. "אני לא מדבר על הגנבות ה'מקצועיות' – כלומר, גנבים שמגיעים בלילה, חותכים גדר ומוציאים טון או שניים של אבוקדו. אני מדבר על אנשים רגילים שכביכול לא באים לגנוב, הם רק עוברים בשטח ולוקחים שלושה־ארבעה אבטיחים הביתה לשבת. אחריהם יבואו עוד שלושה חברים, וכן הלאה.

"הרבה פעמים הם מגיעים לפני שהאבטיחים בשלים. הם פותחים אבטיח, רואים שהוא לא מתוק, שוברים אחר, רואים שגם הוא לא טוב, וממשיכים לשבור. באים אנשים אחרים, רואים שמישהו שבר ובדק, ומנסים גם. ואז אתה מגלה בשדה עשרה אבטיחים שבורים. זה יכול להגיע לשבעים־שמונים קילו אבטיח. מבחינתם הם רק חיפשו אבטיח לאכול, אבל לי הלכו עכשיו 400 שקל. ראיתי אנשים עוברים בשדה התירס, מקלפים קלחים ולוקחים 3־4 שקיות. גם הטרקטורונים גורמים נזקים. אם אחד עובר בשדה ופורץ דרך, גם הטרקטורון הבא יעבור שם, ולפעמים הם יהרסו את הטפטוף וההשקיה. אבל הגנבות הן מכה בפני עצמה".

גם בלבן מספר על התפלגות רחבה ומפתיעה של אוכלוסיית הגנבים. "תפסתי פעם עובדת סוציאלית מהעירייה. היא באה עם המשפחה שלה ולקחה 80־90 קילו בצל. במקרה אחר מצאתי שני עובדי עירייה שבאו ברכב העבודה שלהם כדי לגנוב. כשאני רוצה להזמין משטרה, מתחילות התחינות – 'תוותר לי, אני אפסיד את העבודה שלי'. אגב, תפסתי אפילו שוטרים שגונבים.

"בשנה האחרונה התחלנו לגדל חלקות אבטיח סמוך לכביש 4. הצבתי שומרים בשטח, אבל לא היה לי יום ולא לילה, כי קראו לי בכל פעם שתפסו מישהו. באחד מימי שישי הייתי צריך שלוש פעמים לעזוב פעילות מים עם הילדים במושב ולצאת לשם בבגד ים".

פרופ' דן אריאלי, מומחה לכלכלה התנהגותית: "בהרבה ניסויים אנחנו רואים שקל לאנשים לגנוב מאיזו ישות כללית, כשאנחנו לא מרגישים שאנחנו גונבים ממישהו מסוים, ולא רואים את הנזק שנגרם לו. כל השערוריות שהיו בבנקים בארצות הברית התבססו על העיקרון הזה. גם קל לנו יותר לגנוב פרי מהשדה מאשר פרי שכבר נקטף. איכשהו אנחנו מרגישים שזה חלק מהטבע"

מה אתה עושה כשאתה תופס גנב?
"אם אני רואה שהבן־אדם נורמטיבי ומתנצל, ובאמת הוא רק לקח שניים־שלושה אבטיחים, אני אומר לו: שמע, תגיע לכאן משטרה, אתה תשלם את הערך הכספי של הנזק שגרמת, ובכך זה ייגמר. אם יש לו עבר פלילי – זה כבר עובר לחקירה. מבחינתי הצעד הבא הוא לפרסם סרטונים. יש לנו מצלמות על כלי הרכב, ואנחנו יכולים לתעד את האנשים. לא בדקתי ברמה המשפטית מה מותר ומה אסור לפרסם, אבל בינתיים התופעה הזאת הורגת אותנו. במקום להתעסק בעבודה, אני מתעסק בגנבות. אבל בינינו, כשמישהו גונב שני אבטיחים בשווי 40־50 שקל, רוב החקלאים לא יעשו כלום".

להוציא עשר אגורות מהסניף

כל המגדלים ששוחחו איתנו מסכימים שהיקף הגנבות המזדמנות גואה במהירות בשנים האחרונות. מדוע זה קורה? כאן כבר יש כמה השערות. לפי בלבן, הגורם העיקרי הוא אורח החיים הספורטיבי: יותר ויותר ישראלים מגיעים היום באקראי למטע עמוס פירות או לשדה תירס בשל, ואינם עומדים בפיתוי. "לפני 10־15 שנה אנשים בקושי היו מסתובבים בשדות, אבל בשנים האחרונות יש הרבה שעוברים בשטח על אופניים או עושים ריצה. יש גם הרבה יותר טרקטורונים וריינג'רים, שבעבר נחשבו למותרות".

גם העלייה במחירי הפירות והירקות, הוא אומר, יכולה להסביר את התרחבות התופעה. "ברגע שהמחירים לצרכן גבוהים, אנחנו בהחלט מרגישים יותר לחץ של גנבות בשדות, אבל לדעתי הסיבה הראשונית היא הגישה לשטח".

"השוק קובע את המחיר, לא אני", אומר שבתאי כשאני מזכירה את התייקרות הפירות. "אני לא יכול להתווכח על מחיר של ארטיק בשמש, ואין קשר בין המחיר שאני מקבל ובין העלויות בסופר. שבעה שקלים לקילו מכסים לי רק עלויות. אבל אנחנו החקלאים עם אופטימי, תמיד מאמינים ששנה הבאה יהיה טוב".

רותי אופנהיימר בת ה־75 עדיין עובדת בפרדס שלה בכפר־פינס. יש לה גם לולים, ומטעי אבוקדו שהיא מעבדת במשק משותף עם גיסה. "זה מעין מפעל הפיס", היא אומרת, "לחקלאי אין שליטה על גובה הרווח שלו מהתוצרת. אחת לכמה שנים מרוויחים, ורוב הזמן בעיקר שורדים".

גם היא מנסה להבין מדוע מבקרים מזדמנים מרשים לעצמם ליטול מהפירות שגידלה בעמל רב. "בכרכור, שצמודה לכאן, נבנו שכונות חדשות, והתחביב של האנשים הוא לצאת לטייל בשדות בסופי שבוע. יוצאים מהבית עם תרמיל ריק, וחוזרים עם תרמיל מלא. בזמן הסגר הרגשנו את זה אפילו יותר: אנשים לא הלכו לעבודה וללימודים, והשחרור שלהם היה לצאת לשדות.

"אני רואה איך באים עם שקיות ותיקים, ועושים שוק בשטחים שלנו. אוספים אבוקדו, קוטפים תפוזים. מבחינתם זה בילוי עם הילדים. אני רואה גברת לוקחת אגוזים, וכשאני שואלת אותה למה היא עושה את זה, התשובה היא – 'אני אוספת רק מה שנפל'. אבל פקאנים, הדרך היחידה לאסוף אותם היא אחרי שמפילים אותם. או שראיתי אנשים חובקים אשכוליות. גם הם אמרו לי 'לקחנו רק את מה שהיה על הרצפה'. זה לא נכון, מהרצפה אף אחד לא לוקח; אם אשכולית נפלה לאדמה, קרוב לוודאי שהיא נגועה. אנשים שואלים 'את רוצה שנחזיר?' – אבל אי אפשר להחזיר פרי לעץ. הנזק כבר נעשה. כל אחד חושב שהוא בסך הכול לוקח ארבעה אבוקדו או שקית קלמנטינות, אבל מבחינתי, מה ההבדל אם בן־אדם אחד לוקח עשרה קילו, או שבאים עשרה אנשים ולוקחים קילו כל אחד?"

את מסבירה להם את זה?
"אני שואלת אותם איך הם יגיבו אם אכנס לסניף הבנק שלהם ואקח עשר אגורות מהחשבון. הרי ברור שזה לא מוסרי, אז למה את הפרנסה שלי אפשר לקחת? לדעתי זה משהו בחינוך, ויש פה גם עניין של בורות. מי שלא עוסק בחקלאות, לא מבין כמה זמן לוקח לגדל אבטיח. זה הרי דורש שנה של עבודה בשדה. אנשים מתקשים לעשות את ההיקש בין פרי על העץ לפרנסה של בן־אדם. יש גם אופנה של להצטלם בשדות חיטה. את יודעת איזה הרס זה מבחינת החקלאי?"

דרור בלבן, מושב מבקיעים: "תפסתי פעם עובדת סוציאלית מהעירייה, שבאה עם המשפחה שלה ולקחה 80־90 קילו בצל. במקרה אחר מצאתי שני עובדי עירייה שבאו לגנוב. כשאני רוצה להזמין משטרה, מתחילות התחינות – 'תוותר לי, אני אפסיד את העבודה שלי'. אגב, תפסתי אפילו שוטרים שגונבים"

למה לא למתוח גדר סביב החלקות? אפשר הרי להניח שאותם גנבים מזדמנים לא יטפסו וייכנסו לשטח סגור.
"לגדר שדה ענקי יעלה המון כסף. מעבר לכך, צריך גישה לטרקטור ולכלי עבודה בשדה".

הגשת תלונות במשטרה?
"בעלי המנוח תפס פעם חבר'ה ממלאים שקים של אבוקדו. כשהוא התקשר למשטרה, שאלו אותו כמה קילו הם לקחו. הוא אמר 'מה, אני אעמוד ואשקול את זה עכשיו?'. אמרו לו שפחות ממאה קילו, זו לא גנבה. ומה, תלכי להגיש תלונה על כל ארבע־חמש אשכוליות שגנבו לך?"

הזהב הירוק

"אני זוכרת שטיילנו בארצות הברית ב־1993", מספרת אופנהיימר. "על כל בית ראינו שלטי armed response – אזהרה שמי שנכנס לשטח בלי רשות, עלולים לירות בו. אנחנו כמובן לא מבקשים להגיע למצב הזה, ואני לא חושבת שצריך לכוון נשק אל האנשים, אבל דרוש פה חינוך. ניסינו בעבר לעשות קמפיינים, אבל גם זה עולה כסף ואין מי שיממן".

מי שנכנס לריק הוא ארגון השומר החדש, שפועל לסייע לחקלאים ברחבי הארץ להגן על השדות, על הציוד ועל היבול. בארגון מדווחים כי כ־12 אחוזים מהקריאות המתקבלות אצלם, נוגעות לאותן גנבות קטנות־לכאורה. "אנחנו רואים שיש פירות שאנשים חומדים יותר מאחרים – אבטיח, מנגו, אבוקדו", אומר עמיחי בלוט, מנהל המרחבים בארגון. "האבוקדו נחשב ממש לזהב ירוק, וחקלאים שמגדלים אותו עסוקים כל היום בגידור השטחים. יש גם תופעות הזויות של טיולי שבת משולבים בקטיף עצמי. אנשים נורמטיביים חושבים שזה הגיוני להגיע לשדות של איזה מושב, ולקטוף לעצמך נקטרינה או קלמנטינה. כשאנחנו תופסים אותם, הם בדרך כלל מופתעים לגלות שמישהו בא אליהם בטענות".

ויש אפילו ישראלים שמשוכנעים שהגידולים שהחקלאי טיפח בזיעת אפיו, לא נועדו אלא לספק תפאורה לפוסט הבא שלהם באינסטגרם. "לאחרונה יש אופנה של צילומים במטעי שקדיות", מספר בלוט. "יש אפילו קבוצות פייסבוק שבהן אנשים מדווחים איפה יש שקדיות פורחות. ואז נכנסים בכלי רכב פרטיים לתוך המטעים, פותחים סשן צילומים, ומשאירים זוהמה בשטח. כל פרח שנופל זה שקד אחד פחות לחקלאי".

איך מגיבה המשטרה לדיווחים על הנזקים?
"לצערי הרב, רוב החקלאים לא מגישים תלונות. המתנדבים שלנו, כמדיניות, מדווחים על כל גנבה. גם אם הנזק הוא רק 150 שקל, נטריח את המשטרה להגיע למקום".

אחת משיטות הענישה במקרים של גנבה מזדמנת היא "הסדר מותנה", בדומה למה שתיאר בלבן. זהו הליך מנהלי שבמסגרתו האדם שנתפס בביצוע העבירה אינו עומד לדין, אלא משלם למשטרה קנס בהתאם להערכת הנזק, וחלק מהסכום משמש לפיצוי הנפגע. "למגדל יש אינטרס שהמשטרה תפעיל את ההסדר הזה, אבל לצערי לא משתמשים בו מספיק", אומר בלוט. "אם כל מי שיגנוב עשרים קילו נקטרינה יחטוף במקום קנס של אלפי שקלים, אנשים יבינו את חומרת התופעה. כרגע אין קטגוריה מיוחדת לפשיעה חקלאית, והיא נתפסת כמו גנבה קטנה מחנות, ולא מספיק חשובה כדי לעסוק בה. הבעיה היא שהרבה פעמים העבירות הקטנות האלה מצטברות עד שהחקלאי כבר לא יכול להתפרנס, והוא נוטש את הקרקע. בשטח אין ואקום, וכך אנחנו מאבדים את האדמות".

"אני קיבלתי כמה פעמים כסף מהמשטרה, זה עבד בצורה טובה", אומר דרור בלבן. "ככה גם אנשים לומדים לא לחזור על המעשה, וגם החקלאי מרגיש שיש לו עם מי לדבר. בעבר היית מגיש תלונה, ואחרי חודש היית מקבל מכתב שמבשר לך על סגירת התיק מחוסר עניין לציבור. כמובן, את הבקשה להסדר מותנה אפשר להגיש רק אם תפסת על חם. אם נניח אדם נתפס מחוץ לשדה, כבר לא יהיה הסדר".

שבתאי סבור שהאמצעי הזה לא יכול לתת מענה כולל. "האפשרות היחידה להגן על השטח היא החמרת הענישה בבתי המשפט", הוא אומר. "אם אדם כזה יוצא זכאי מחוסר עניין לציבור או מחוסר ראיות – והיו לי מקרים כאלה – קשה למנוע את האירוע הבא. בהליך של ענישה מהירה נותנים קנס בהתאם לחומרת הנזק, אבל רק אם יש לך הוכחה וצילמת ותפסת בזמן אמת ובעצם הכנת את כל התיק. ברוב המקרים אתה לא מצליח לתפוס, ואתה גם לא יכול לעבוד בזה".

תומר שבתאי, שדה־משה: "בהליך ענישה מהירה נותנים קנס בהתאם לחומרת הנזק, אבל רק אם יש לך הוכחה וצילמת ותפסת בזמן אמת ובעצם הכנת את כל התיק. אבל אתה לא יכול לעבוד בזה. אם מישהו יקבל קנס מנהלי של 100 אלף שקל, בלי פרופורציה לנזק שהוא גרם – זה יחלחל"

יש דרך למנוע מראש את הגנבות?
"אין לי אפשרות להציב שומר, כי הוא לא יכסה את כל השטח. אני גם לא יכול לגדר את השדה, כי אני צריך גישה. מה, על כל שורה של עצים אני אשים שער? בסופר שמים מנעול על כל מוצר? אם אשים מצלמה על שורה אחת, יבואו וייכנסו בשורה אחרת. אין לזה סוף. הרתעה תהיה אם מי שגנב עינב אחד ייענש כאילו הוא גנב מאה קילו. ברגע שמישהו יקבל קנס מנהלי של 100 אלף שקל, בלי פרופורציה לנזק שהוא גרם – זה יחלחל.

"אני מניח שאם תפני למשטרה, יציגו לך נתונים שמראים על ירידה במספר הגנבות. אבל זה לא בהכרח אומר שיש פחות גנבות; זה אומר שפחות אנשים מתלוננים. החקלאים מבינים שהם צריכים לשרוף חצי יום או יום עבודה על הגשת תלונה, ואומרים לעצמם – 'בשביל הסכום שאקבל, מה אני צריך את כאב הראש הזה'. אני ממש צריך לשכנע את החקלאים פה בסביבה להגיש תלונות, ולפעמים אני אפילו הולך ומגיש בשמם".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה לטענות על הטיפול בתופעת הגנבות החקלאיות: "מתחילת השנה נרשמה ירידה של כשישה אחוזים בהיקף הפשיעה החקלאית על כל גווניה לעומת התקופה המקבילה אשתקד. בכך נמשכת מגמת הירידה המאפיינת את השנים האחרונות, הודות לפעילות נמרצת ושיטתית בכלים מתקדמים, הן במישור המודיעיני והן במישור המבצעי, הממוקדת במגזר הכפרי.

"בשנים האחרונות חוזק המענה המבצעי במגזר הכפרי באמצעות הוספת עשרות תקנים לטיפול בפשיעה החקלאית, וחיזוק היחידות שהביאו למעצרם של מחוללי פשיעה מרכזיים והעמדתם לדין. משטרת ישראל תמשיך לפעול בכל המשאבים העומדים לרשותה כדי להיאבק בפשיעה החקלאית ולחזק את תחושת הביטחון במגזר הכפרי".

הגונב מגנב

מעבר לשאלה כיצד ממגרים את התופעה, ההיבט הפסיכולוגי־חברתי שעומד מאחוריה מסקרן גם הוא. אנשים שלא יחשבו לקחת ירקות מהסופר בלי לשלם, ולא יעזו לגעת בסחורה שהוצבה מחוץ לחנות בשעת בוקר מוקדמת – מה גורם להם לגנוב כלאחר יד משדות חקלאיים?

"כאן נכנס עקרון המרחק הפסיכולוגי", מנתח פרופ' דן אריאלי, מומחה לכלכלה התנהגותית. "כאשר המרחק גדול, קל יותר לאנשים להתנהג באופן בלתי אתי, ובכל זאת להרגיש אתיים. דמייני לעצמך שחקלאי יושב בשדה שלו עם דוכן, ולכולם ברור שהוא מוכר את מה שגידל. אם הוא פתאום יבקש מהקונים לשמור לו לכמה דקות על המקום והסחורה – האם הם יגנבו ממנו? במבחן של עלות מול תועלת, הם בוודאי יכולים לקחת בלי שאף אחד יתפוס אותם. ובכל זאת, מכיוון שהם ראו את הפנים של הבעלים ושמעו את הקול שלו, הם ירגישו שהם גונבים ממנו באופן ישיר".

כלומר, הבעיה היא שלשדות אין פנים?
"בהרבה ניסויים אנחנו רואים שקל לאנשים לגנוב מאיזו ישות כללית. זה קורה למשל בבנקאות. כל הסקנדלים שהיו בבנקים בארצות הברית, התבססו על העיקרון הזה. מרחק פסיכולוגי פירושו שאנחנו לא מרגישים שאנחנו גונבים ממישהו ספציפי, ולא רואים את הנזק שנגרם לו. גם קל לנו יותר לגנוב פרי מהשדה מאשר פרי שכבר נקטף. איכשהו אנחנו מרגישים שזה חלק מהטבע".

עד כמה התופעה מידבקת מבחינה חברתית? האם מי שמספר בגאווה על השלל שליקט בשדה, גורם גם לאחרים לנהוג כמוהו?
"ההתנהגות שלנו פחות מושפעת מהשאלה מה חוקי ומה לא חוקי, ויותר מושפעת ממה שאנשים סביבנו עושים או לא עושים. בעבר ערכנו מחקר שבו הזכרנו לאנשים איך הם הפסידו כסף בשנים 2007־2008 בגלל הבנקים; אחר כך ראינו שזה גרם להם לרמות יותר בניסויים שלנו. כשאנחנו מרגישים שעשו לנו עוול, גוברת הנכונות שלנו לעשות עוול. אני חושב שאנחנו נמצאים היום בתקופה מסובכת, הרבה אנשים מרגישים שעשו להם משהו לא בסדר, וייתכן שזה מעלה את הנכונות שלהם לנהוג בהתאם".

עליית מחירי הפירות והירקות, למשל, יוצרת תחושה של "מרמים אותנו", ואז קל יותר לרמות בחזרה ואפילו לגנוב מהחקלאי?
"אני לא יודע כמה זה קל. אם היינו יכולים לכתוב את שם החקלאי על השדה שלו, לשים תמונה שלו עם המשפחה, ואולי גם לציין על התוצרת למי היא שייכת ואיפה אפשר לרכוש אותה – ייתכן שזה היה משפיע. מצד שני, לאנשים שמרגישים שסידרו אותם, לא תמיד משנה מי עשה את זה. אנשים שחשבו שהבנקים גנבו מהם היו מוכנים לרמות יותר בניסויים שלי, למרות שאני לא פגעתי בהם".

צבא זר

היחס לשטחים חקלאיים כאל הפקר, מתברר, אינו רק נחלתם של עוברי אורח אלמונים; גם גורמים רשמיים של מדינת ישראל פוגעים במטעים וביבולים בלי לחשוב פעמיים. חקלאים ששדותיהם נמצאים באזורי האימונים של צה"ל או סמוך אליהם מדווחים על נזקים כבדים ועל התעלמות מהתלונות ומדרישות הפיצוי.

"הצבא עושה שמות בשטח המרעה שלי", טוען אלי בראון (65) ממושב כרם־מהר"ל, חקלאי ותיק שמגדל בקר, כבשים ועצי זית. "הם מתאמנים פה עם נגמ"שים ומכניסים כוחות גדולים, נעים בשטח בכלי רכב וזורקים רימונים בתוך האזור של הפרות שלי, והפרות מתות. התושבים לא ישנים, ילדים מרטיבים במיטות בגלל היריות והפיצוצים. כוחות מתברברים בתוך השטח שלי ונכנסים למכלאות. אני יכול להראות לך ברגע זה איך תוך כדי פעילות הם חותכים גדרות, ופשוט לא מתקנים. יש לנו נזקים של מאות אלפי שקלים רק מהפגיעה בגדרות. הפרות גם בורחות החוצה, אוכלות בשטחים של חקלאים אחרים, וזה יוצר סכסוכים".

ניסיתם לדבר עם גורמי צבא, להגיע להבנות?
"יש איתם סיכומים והם לא עומדים בהם. אני מדבר איתך על קצינים בדרגת סגן־אלוף שמשקרים במצח נחושה. לקחו חלק משטח המרעה שלי לטובת סלילת דרך עוקפת, ועל פי הסיכומים הם היו אמורים להקים גדר חלופית. אבל בצה"ל, סיכומים לחוד ופעילות בשטח לחוד. הם פתחו את כל הגדרות והבקר שוב יצא החוצה וגרם נזקים עצומים לחקלאים. נאלצתי לקחת את העדר למכלאות ולהאכיל אותו שם שלושה שבועות, בעלות של 3,000 שקלים ביום. ברשות הטבע והגנים כעסו עליי מאוד: מכיוון שהשטח צמוד לשמורת נחל מערות, אני מחויב להוציא את העדר למרעה, כי הבקר מנקה את השטח ומונע שרפות. זה היה בתקופה של שרפות גדולות, וכולם היו בלחץ.

"הכי כואב לי שקצין בכיר משקר. אני רואה אותו בשטח, אומר לו 'שמע, עשית לי פה נזק', והוא אומר 'בוא, קח את הטלפון שלי ותתקשר אחרי התרגיל' – ונותן לי סתם מספר. אני מתקשר, ואף אחד לא עונה. אנחנו כותבים מכתבים, ואף אחד לא עונה, לא מעניין אותם. דברים כאלה מביאים את החקלאים פה להרמת ידיים".

מה לגבי הגשת תביעה?
"עכשיו אנחנו מתחילים. אמרו לנו שישנו ויעשו, הפנו אותנו לאיזה גוף במשרד הביטחון שנעבוד מולו, אבל הוא כל הזמן מתחמק מאיתנו. קשה להתמודד עם ארגון גדול כל כך, ואנחנו כל הזמן מתעסקים עם שמאים ועורכי דין במקום לעבד את האדמה. אני מוציא הכול מכיסי – כי אין משילות, כי הצבא לא עושה כלום, כי משרד החקלאות לא עושה כלום וכי אין עדיין תקציב. יש פה התנהלות מנדטורית שפשוט גורמת לאנשים לרצות לעזוב. מי שרוצה להתעסק בחקלאות נוסע לחו"ל. גם לי יש מחשבות כאלה, וכבר התחלתי בהליכים להוציא דרכון זר".

במכתב ששלח בראון לחטיבת התביעות של משרד הביטחון תוארו נזקים חמורים: הרס של מעברי בקר על ידי כלים כבדים, פגיעה פיזית בעדרים כתוצאה מזריקת רימוני הלם, וכאמור חיתוך של גדרות. "עדרים שכנים נכנסים ואוכלים בשטח המרעה שלי שאני חתום עליו במנהל, משלם עליו ומחויב לשמור עליו", טען בראון במכתבו.

"להערכתנו בשנים האחרונות נגרמו לנו נזקים במאות אלפי שקלים". במכתב בשנת 2017 לאחראית שטחי המרעה בצפון ציין בראון ש־2,000 דונם נגרעו משטח המרעה שלו, שהפך מ"שטח אש בהחלטת אלוף" ל"שטח אש קבוע", ובשטח כזה אין הרשאות רעייה. "המשמעות היא חיסול כלכלי של העדר", טען בראון.

אלי בראון, כרם־מהר"ל: "הכי כואב לי שקצין בכיר משקר. אני רואה אותו בשטח, אומר לו 'שמע, עשית לי פה נזק', והוא אומר 'בוא, קח את הטלפון שלי ותתקשר אחרי התרגיל' – ונותן לי סתם מספר. אני מתקשר, ואף אחד לא עונה. אנחנו כותבים מכתבים, ואף אחד לא עונה, לא מעניין אותם. דברים כאלה מביאים את החקלאים פה להרמת ידיים"

בדובר צה"ל מאשרים כי "במרחב המושב כרם־מהר"ל קיימים כמה שטחים סגורים, חלקם בצו סגירה קבוע וחלקם בצו סגירה זמני, המשמשים את צה"ל לאימונים זה שנים רבות". לצד זאת נמסר ש"צה"ל פועל ככל יכולתו למזער את ההשפעות על האוכלוסייה האזרחית ולשמור על ביטחונה, ומקיים תיאום עם כלל הגורמים האזרחיים הרלוונטיים לשימוש בשטחים. בתוך כך נעשים מאמצים רבים להימנע מפגיעה בתשתיות אזרחיות או בגידולים חקלאיים. כל מקרה שבו נטען כי נגרם נזק – נבדק, ואנו פועלים מיידית להשבת המצב לקדמותו. לאחרונה סלל צה"ל ציר העוקף את כרם־מהר"ל, במטרה למנוע תנועה ערה בתוך המושב וכך להקטין את ההשפעה על התושבים".

ממשרד הביטחון נמסר: "פנייתו של מר אלי בראון התקבלה אצלנו ב־12 בדצמבר 2018, ובתוך ימים אחדים נשלח אליו מכתב בקשה להשלמת מסמכים. לצערנו, למרות כמה פניות אליו ותזכורות בטלפון ובדואר האלקטרוני, בראון לא המציא את המבוקש, והטיפול בפנייתו הופסק. נציין כי נציגות מושב כרם־מהר"ל, שפנתה בדרישת פיצוי בגין נזקים לנכסי המושב באותם אירועים והמציאה את כל הנדרש להוכחת הנזק, קיבלה פיצוי עוד בשנת 2019".

"הם רצו שנחתום על ויתור תביעות מולם", משיב על כך בראון. "לא הסכמנו ולקחנו שמאי על פי בקשתם. אנחנו לא מוכנים לוותר על הכספים שהוצאנו בגין הנזקים. המושב צירף לתביעתו גם את נזקי החווה שלי, ובכל זאת החווה לא קיבלה כלום. נזקים שנעשו לא תוקנו עד היום. הנקודה העיקרית היא שצה"ל מתנהל כצבא זר כלפי אזרחים יהודים ששומרים בחירוף נפש על אדמות המדינה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il