"אימא אמרה: לא נלחמתי בבריטים כדי לגור על חוף הים"

יועץ התקשורת של ראש הממשלה בנימין נתניהו הסתובב במשרדו במבוכה נוראית. לפני זמן קצר סיים נתניהו סבב שיחות עם המשלחת האמריקנית, והתחייב שלא לבצע שינויים בבנייה מעבר לקו הירוק, כולל בירושלים. והנה, באותם רגעים ממש, לא הרחק משם עומדת אמו ומפגינה נגד ההחלטה.

השנה הייתה 1997, והיועץ המדובר הוא שי בזק, היום ראש משלחת קק"ל בלונדון ובעבר קונסול ישראל בפלורידה ובבוסטון. "אימא, אסתר, נהגה להשתתף בכל הפגנה ואירוע ובכל שביתות הרעב שהתקיימו למען ארץ ישראל, גם כאישה מבוגרת", הוא מספר לנו השבוע. "באותו יום קיימו תושבי שכונת מעלה־הזיתים בירושלים הפגנה נגד ההחלטה לפנותם. ניהלנו אז מגעים שקטים עם האמריקנים כדי להגיע להסכמות באשר לבנייה ביו"ש, וכל פעולה חד־צדדית של עלייה לקרקע, הייתה עלולה לטרפד את המהלך.

"בדיוק באותם רגעים אימא התקשרה אליי למשרד, וסיפרה לי שהגיעה מנווה־דקלים לירושלים. שמחתי מאוד והצעתי לה לבוא לבקר. 'אני עסוקה עכשיו. אני במעלה הזיתים עם החבר'ה', ענתה לי. תפסתי את הראש ואמרתי לה: 'אימא, אני מאוד מעריך מה שאת עושה, אבל אני בדיוק מנסה לשכנע את האמריקנים שללשכה שלנו אין שום קשר למה שקורה שם. הם לא יאמינו לנו ברגע שישמעו שאימא שלי היא חלק מהעניין'. נכנסתי לנתניהו ואמרתי לו: 'אימא שלי נמצאת שם'. הוא ענה לי: 'אני מאוד מעריך את אימא שלך, אבל תאמר לה שאני מבקש אישית שבהפגנה הזו היא לא תשתתף'. היא אמרה לי מיד: 'הבנתי, אני חוזרת לנווה־דקלים'. בדרך הביתה היא לקחה איתה טרמפיסטית שלא הכירה, וסיפרה לה לפי תומה את שאירע. הטרמפיסטית הייתה סימה קדמון מ'ידיעות אחרונות'. למחרת הסיפור נמרח על העמוד הראשון של העיתון".

בחודש שעבר הלכה לעולמה אסתר בזק ז"ל והיא בת 88. "האימא הנפלאה שלי, שנתנה את דמה ונפשה למען ארץ ישראל והמשפחה שלה, איננה", נאנח שי. "קשה לי לחשוב על זה. אני מרגיש שהחיים נגמרו". אסתר בזק ז"ל הותירה אחריה משפחה ענפה: שמונה ילדים, חמישים נכדים ו־84 נינים. כל ימיה הייתה לוחמת עקשנית למען יישוב הארץ, ושילמה על כך מחירים אישיים. היא פונתה פעמיים מביתה: ב־1978 מימית, וב־2005 מנווה־דקלים שבגוש קטיף.

תלמידה ביום, לוחמת בלילה

אסתר נולדה ב־1930 בהמבורג שבגרמניה. אביה, ד"ר עמנואל שרשבסקי, היה רופא ידוע ורב. ביום עלייתו של היטלר לשלטון, הודבק על דלת המרפאה של האב פתק ובו נכתב: "רופא יהודי – הכניסה אסורה". באותו לילה עזב האב את גרמניה ועלה לישראל כדי להכין את הבאת משפחתו ארצה. בהמשך הם גרו בירושלים ובבת־ים. כתלמידת תיכון התנדבה אסתר ל'הגנה', וסייעה בלילות בהבאת מעפילים ובפעולות מחתרתיות אחרות. "היא סיפרה לנו שפעם אחת נרדמה באמצע השיעור, והמורה אמר לה: 'זה בסדר, תמשיכי לנוח'. לימים התברר לה שאותו מורה היה אחד המפקדים ב'הגנה', שידע על מעלליה והניח לה לישון".

בפלמ"ח הייתה אסתר חובשת קרבית, ובין היתר השתתפה בקרבות על "משטרת עיראק־סווידאן" (מצודה וכפר ערבי בדרום, שהתנהלה סביבם לחימה קשה בעת מלחמת העצמאות). אחרי קום המדינה הכירה את בעלה לעתיד שמואל, שהיה מלוחמי העיר העתיקה ונפל בשבי הירדני למשך תשעה חודשים. "כבר כילד ידעתי את החלוקה בבית", מספר שי. "אבי היה מזכיר ועדת הכספים בכנסת ומצביע מסורתי למפד"ל, ואילו היא הצביעה התחיה". שמואל בזק נפטר בשנת 1982 ממחלת הסרטן.

חודש אחד בלבד לאחר פטירת בעלה, וכאשר בנה שי היה בן 14, לקחה אסתר אותו ואת שלוש אחיותיו, והמשפחה עברה להתגורר בימית, במסגרת "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני" שקמה באותם הימים. האחים הגדולים הצטרפו מאוחר יותר. "היא עזבה את הווילה הגדולה שלנו ברמת־גן, ארזה את התחפושות של פורים, את כלי הפסח וכלי הכסף, והכריזה שמבחינתה עוברים לשם באופן קבוע, בלי כל מחשבה על פינוי".

אחרי הפינוי מסיני חזרה המשפחה לבית ברמת־גן, אבל לא לזמן רב. "היא וחבריה המפונים הלכו לפגישה עם שר הביטחון אריק שרון, והוא אמר להם: 'תפסיקו לבכות, הפרק הזה הסתיים. אם אתם רוצים לתרום – יש מקום חשוב שהמדינה צריכה שתתיישבו בו: גוש קטיף. כמה אירוני. הלכנו לשם, ואחרי 26 שנים הוא פינה אותה גם משם…. אימא היא אישה חזקה, שהתחילה חיים חדשים בגוש קטיף עם ארבעה ילדים וללא בעל". המשפחה התיישבה תחילה בנצר־חזני, ומשם עברה לבית־קבע בנווה־דקלים. בימי ההתנתקות שימש שי קונסול ישראל בפלורידה, ובשיחות הטלפון ביניהם חש את כאבה. בריאיון ל'מעריב' אחרי ההתנתקות, אמרה אסתר כי חשבה שטראומת ימית לא תחזור על עצמה.

ביום הפינוי, י"ב באב, חגגה אסתר את יום הולדתה ה־75, ושם זכתה לכינוי "הסבתא של ההתנתקות". משפחתה וחבריה ליישוב חגגו לה בשירה ובריקודים, אולי כדי להשכיח מעט את הצער, אולם היא לא נרגעה. היא ביקשה להיות המפונה האחרונה. היא הזמינה לביתה את מפקד המחוז הדרומי במשטרה, ניצב אורי בר־לב, ובמשך שעות ארוכות סיפרה לו את סיפור חייה ותיארה את תחושותיה הקשות בעת פינוי ימית. "הסתובבתי שם בלילה האחרון, אחרי שכולם הלכו. זה הזכיר לי את הגטו בגרמניה. נרות דועכים בחלונות. בתים נטושים".

בריאיון ל'מעריב' אמר בר־לב כי "אסתר הייתה מאוד נחמדה, וחשוב היה לה לשמוע גם איך אני מרגיש. ראיתי שקשה לה, ואמרתי לה שגם לי לא קל. פינוי אזרחים איננו הסתערות מול אויב. בסיום ביקשה אסתר להתפנות אחרונה מהיישוב. לשנינו היו דמעות בעיניים. הרגשתי שזו אישה שורשית מאוד, אכפתית ברמה לאומית, ושההגדרה מלח הארץ קטנה עליה. אשמח אם תזמין אותי גם ליום ההולדת ה־120 שלה. אני בטוח שעד אז היא לא תקים רק יישוב אחד, אלא מועצה אזורית שלמה".

"הסכמתה להתפנות לא נתנה גושפנקא או סוג של הסכמה לעניין", אומר לנו שי. "היא חשה בכל נימי נפשה שזו טעות גדולה ונלחמה נגד הגירוש, אבל היא הייתה אישה מבוגרת ולא חשבה להתנגד באופן אקטיבי. 'לא אלחם בחיילים', אמרה. אבל את המחאה שלה הביעה בכך שביקשה להישאר אחרונה ביישוב".

אחרי הגירוש עברה לדיור זמני בקרוון. ה"זמניות" נמשכה תשע שנים, עד שנבנה הישוב בני־דקלים בחבל לכיש. ילדיה הציעו לה לגור בבית אבות ליד חוף הים, אבל היא התעקשה: "לא נלחמתי בבריטים כדי לגור על חוף הים. עכשיו צריך ללכת וליישב את הנגב".

היא כבר לא הייתה צעירה, כאשר עברה לבני־דקלים…
"נכון, אבל היא חשה שכולם מסתכלים עליה כדמות מופת, ואם היא תוותר ולא תתעקש לבנות את ביתה שם, גם אחרים יישברו. גם אחרי גיל שמונים בחרה ליישב את הנגב. לפני המעבר היא החליקה בבית ונשארה על הרצפה עם רגל שבורה במשך שלוש שעות, עד שמישהו גילה אותה. בשלוש השנים הבאות קפצה עליה זקנה, ומצבה הידרדר. אחי ואחיותיי טיפלו בה במסירות. לצערי אני לא נמצא בארץ, אבל הם לא החסירו יום אחד מלבקרה".

מה היא חשה כלפי אריק שרון שפינה אותה פעמיים?
"היא נפגעה מאוד, ובמכתביה הרבים לא הסתירה זאת. היא סברה שזו טעות גדולה. 'אנחנו צריכים להילחם על הארץ שלנו ולא לפנות אותה', נהגה לומר. גם היא וגם אבי שמואל ז"ל – שעליו לא הפסיקה לדבר 36 שנה, חשו כי הם חיים בתקופה היסטורית של תקומת עם ישראל בארצו וכי בחלקם נפלה זכות גדולה שיש להילחם עליה. עבורה לא היה כל הבדל בין האישי ללאומי. היא חיה את המדינה".

היא חשה נבגדת?
"אני לא יודע, לא שמעתי אותה משתמשת במונחים האלה. דיברנו הרבה בטלפון והרגשתי את האכזבה ואת הקושי שלה מהגירוש, כפי שקראה לזה. זה היה שבר גדול מאוד, אבל היא לא הפסיקה לרגע להאמין בתקומת המדינה. זה היה חלק ממנה". באותו ריאיון ב'מעריב', כמה ימים אחרי ששרון לקה באירוע מוחי שממנו לא הבריא, אמרה אסתר: "אני כועסת על שרון שקיבל את ההחלטה על ההתנתקות, אבל מצד שני הוא נענש דיו. מצבו היום זה העונש הכי קשה שאפשר לקבל. הוא לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".

חגורה לנתן שרנסקי

שי אינו הדמות הציבורית היחידה במשפחה. דודו יעקב בזק הוא שופט ידוע; דוד אחר, אלי ששר ז"ל, הקים את אולפנת כפר־פינס; גיסו הוא הרב משה הגר, ראש איגוד המכינות הקדם־צבאיות; בן־דודו הוא הרב אמנון בזק מישיבת הר עציון, והשופטת תמר בזק שהייתה מועמדת לבית המשפט העליון היא בת דודו. "אחיי ואחיותיי פזורים ברחבי ההתיישבות, והצעירים שירתו ביחידות המובחרות ביותר", הוא אומר בגאווה.

שי נולד בירושלים ולמד בישיבה התיכונית בר־אילן בתל־אביב. הוא בעל תואר שני במנהל ציבורי ובמדעי המדינה מאוניברסיטת בר־אילן. אחרי תקופה קצרה כדובר מועצת יש"ע ותנועת 'מולדת', החל לשמש בשנת 1994 כיועצו של נתניהו, אז יו"ר האופוזיציה. בשנת 2001 ריכז את הצוות האסטרטגי במטה הליכוד בבחירות שבהן התמודד אריאל שרון, ובשנת 2008 נקרא על ידי נתניהו לצוות ההסברה של הליכוד, לקראת הבחירות לכנסת ה־18. הוא הספיק להיות מועמד לתפקיד יו"ר רשות השידור ויו"ר מועצת הרשות השנייה, אולם מינויו לא יצא לפועל. בשנת 2010 טרפד שר החוץ אביגדור ליברמן את מינויו לתפקיד קונסול ישראל בניו־יורק כמועמדו של ראש הממשלה נתניהו, ובמקום זאת מינה אותו לקונסול ישראל בבוסטון. היום בלונדון, כראש משלחת קק"ל, הוא מתמודד מול דעת קהל ותקשורת עוינות לישראל.

בתפקידיך השונים, איזה מטען רוחני ונפשי מאימא אתה נושא איתך?
"לאימא הייתה אמונה בלתי נדלית בעם ובמדינה, אך גם סובלנות ופתיחות לכולם. בשבעה הגיעו אינספור אנשים שראו בה מנהיגה ומשענת. בין המנחמים היה יו"ר הסוכנות נתן שרנסקי, שאימא קראה לו אנטולי. בביתנו ברמת־גן פעל מטה 'שלח את עמי', שתמיד המה בני נוער ופעילים שיצאו להפגנות ועצרות, בתביעה לשחרר את אסירי ציון בבריה"מ. שרנסקי סיפר שכשאימא ראתה אותו ביום השחרור חוצה את הגשר לעבר החופש, שמה לב שהוא לובש בגדים גדולים ממידתו ושהוא אוחז את מכנסיו בידיו שלא יפלו. בדרכה לשדה התעופה לקבל את פניו קנתה לו חגורה, וביקשה מרעייתו אביטל למסור לו אותה. היא היחידה ששמה לב לכך. שרנסקי סיפר עוד כי כמה ימים אחרי בואו ארצה, הוזמן לפגישה בבית הנשיא דאז חיים הרצוג. הנשיא הציע לו עזרה כלכלית, שכן לא הייתה לו עבודה ומצבו הכלכלי לא היה קל. כששאל מנין הנשיא יודע על כך, גילה לו הרצוג שקיבל שיחת טלפון מאישה בשם אסתר בזק – היא ידעה איך להשיג אנשים – שדרשה שיסייעו לו".

עם כל הנתינה והלהט האידיאולוגי שלה, איך זה שלא הגיעה לפוליטיקה?
"כי היא לא ראתה במה שהיא עושה שום צד אישי. גם לפוליטיקאי האידיאולוגי ביותר יש אגו ושאיפה לכבוד במידה זו או אחרת. לאימא לא היה כל רצון כזה".

טלפון מנתניהו

שי מספר כי כאשר התמנה ליועץ התקשורת של בנימין נתניהו – שאותו אסתר העריכה מאוד, לא היה גבול לגאוותה. "לא תמיד היא הסכימה עם כל דבר שעשינו, אבל היא חשבה שאני נמצא במקום היסטורי ותמכה בו כראש ממשלה". שאלתי אם גם היום, כאשר בכל יום "נולד" עד מדינה חדש נגד ראש הממשלה, היא הייתה ממשיכה להעריך אותו. בזק מבקש להתרחק מפרשיות נתניהו, אבל אומר כי "במשפחה שלנו התמיכה בנתניהו חזקה גם בימים אלה".

לדברי בזק, נתניהו נאלץ מאז ומעולם להתמודד עם תקשורת עוינת. פעם סיפר כי בפגישותיו עם מנהיגים זרים, הוא שומע מהם גילויי הבנה להתמודדותו עם התקשורת הישראלית. "זה תמיד היה ככה. הדאגה שלנו היא בסופו של דבר למדינת ישראל, אבל המצב אינו טוב. אני כואב את הצער העובר עליו ועל משפחתו בימים אלה. זה לא קל לאף אחד, ובוודאי קשה לנהל מדינה מסובכת כל־כך בתנאים האלה. אני מתפלל שיצאו מזה".

כיצד אתה מסביר את התמיכה הגדולה בנתניהו, למרות כל הפרסומים והחקירות ואולי דווקא בגללם?
"אני ומשפחתי תומכים בו וחושבים שהוא ראש ממשלה טוב. אנחנו רואים את מצבה של מדינת ישראל מבחינה כלכלית, בינלאומית ומדינית, למרות כל הנבואות השחורות. עדות לכך רואים בהערכה ובכבוד שהוא זוכה להם כאשר הוא מייצג את המדינה בעולם, למרות כל האזהרות שהוא רק יביא נזק. שוב ושוב אנחנו נוכחים לדעת שהוא פועל נכון והמדינה יוצאת נשכרת מפעילותו. המזרח התיכון מציב לנו סכנות רבות, ולמרות זאת המדינה משגשגת, פורחת ומצליחה. אנשים שאכפת להם ממדינת ישראל סומכים עליו ובוטחים בו".

ולחקירות אין כל השפעה?
"הן נראות כמגמה אובססיבית להפילו. התחושה היא שכשלא מצליחים להפיל אותו בבחירות – מנסים משפטית או אחרת. לדעתי נתניהו עושה עבודה טובה. אנחנו חיים במדינה מוקפת אויבים, כשכל צעד בלתי זהיר עלול להביא לכך שאלפי טילים ינחתו בתל־אביב ובירושלים – שלא לדבר על נשק גרעיני ועל הטרור המשתולל, ובכל זאת אנחנו אי עם איכות חיים גבוהה. במצב כזה אנחנו רוצים ממשלה שתוכל לנהל את העניינים בשקט ובאווירה נכונה".

שאלת את עצמך פעם מדוע חלקים כה גדולים בתקשורת אובססיביים לגביו?
"אני יכול לתת לך תיאוריות מפה ועד מחרתיים. אלה שאלות הקשורות בפסיכולוגיית המונים ובפסיכולוגיה של התקשורת. לא שמחתי שעשו את זה גם לראשי ממשלה אחרים. אישית חיבבתי גם את שרון וגם את אולמרט. הייתי רוצה שייתנו לראש הממשלה שלי לנהל את המדינה בדרך שבה הוא רואה לנכון. אמנם יש מקרים יוצאי דופן כשמדובר בפשעים שבוצעו, אבל זה לא המקרה".

כיועץ תקשורת, כיצד היית מייעץ לו לנהל את המשבר הזה?
"דבר אחד ברור: לו יכולתי לעזור לו היום, הייתי שמח לעשות זאת. לא אוכל לפרט מה הייתי מייעץ, כיוון שגם כשעבדתי איתו כל עצותיי ניתנו בחדר סגור. אבל ההחלטה אם לקבל או לדחות את העצות הייתה שלו, כיוון שגם האחריות היא שלו".

האם הדרך שבה בחר הפעם לנהל את העניין, תוך התקפות על אנשי תקשורת מסוימים, על המשטרה או המפכ"ל, נראית לך?
"לפעמים יותר ולפעמים פחות", משיב בזק לקונית, ומסרב לפרט מעבר לכך.

בעוד ארבעה חודשים יסיים שי בזק את תפקידו בלונדון וישוב ארצה. בשלב זה לא נראה לו כי ישוב לפעילות ציבורית, אך שום דבר לא סגור. "במהלך ה'שבעה' נתניהו התקשר לנחם", הוא מספר. "הוא אמר שכאב לו לשמוע על פטירתה, וכי יש לו הערכה עצומה לפועלה למען ארץ ישראל. שאלתי אותו אם הוא זוכר גם את ההפגנה שלה נגדו ב־1997, והוא ענה: 'בוודאי. אני זוכר גם שזו לא הייתה המחאה היחידה שלה. היא הפגינה פעמים רבות, לא רק נגדי אלא נגד כל ראשי הממשלות, אבל אנחנו קיבלנו את זה בהבנה. זה היה חלק מהעניין".