ספרה החדש של עדה אמיכל ייבין ("וחי אדם והלך", הוצאת הקיבוץ המאוחד) נפתח במוטו שלקוח מ"המלך ליר" של ויליאם שייקספיר: "ראוני, א־לוהיי, זקן אביון, שבע רוגז כימים, אומלל כפליים! ואם ידכם הכבידה לב בנות על אביהן, אל תתקלסו בי עוד לשאת חרפה". המחזה של שייקספיר מספר על מלך זקן שמחליט לחלק את ממלכתו בין שלוש בנותיו, בעדיפות למי שתראה לו יותר אהבה. שתי הבנות הגדולות מתחרות ביניהן בדברי חנופה וזוכות בממלכה, ואילו השלישית מצהירה שהיא אוהבת אותו רק לפי מידת החובה, ולא זוכה בכלום. אחרי שהוא נפרד מכתרו ומנחלתו מתהפכים היוצרות: שתי הגדולות מתאכזרות אליו, ורק הצעירה נותרת נאמנה לו.
האגדה האנגלית העתיקה הזו מיובאת על־ידי ייבין למציאות הישראלית, ממש אחד לאחד: גיבור הרומן, אלישע גזית, הוא אב לשלוש בנות, הנמצא בערוב ימיו ואף נזקק להשגחה סיעודית. שתי החזקות שביניהן מתאכזרות אליו; מחכות בצימאון לרגע שבו יפקיד בידיהן את ירושתו, ובינתיים בולשות אחר המטפלת הסיעודית שלו, שחלילה לא תקנה לו דברים יקרים מדי, שמא תצמצם בכך את הירושה. רק השלישית, החלשה בבנות והמבוזה על־ידי אחיותיה, אוהבת אותו באמת.
הספר הוא לא רק משל אוניברסלי על מורכבות היחסים בין הורים לילדים, אלא גם משל לאומי על מורכבות היחסים בין הדורות שחיו בארץ ישראל במאה השנים האחרונות. בהקשר הזה, הציר המרכזי של הספר הוא חשבון נפשו של אלישע על כל מהלך חייו: יחסיו עם אביו הנערץ, איש העלייה השנייה, שמנע ממנו להתחתן עם אהבת חייו, כי מדובר היה ב"בת של הקומוניסט" של המושבה; יחסיו עם האשה שאיתה התחתן בסופו של דבר, אם בנותיו, שבעצם לא אהב אותה; יחסיו המורכבים עם שלוש בנותיו; תחושתו הקשה שבעצם כל ימיו בילה בניסיון לרצות את סביבתו, ואת הזעם על התחושה הזו הוא מוציא על העובדת הסיעודית האומללה, שהרי היא אומרת לו כל הזמן מה לעשות. ספוילר: בסופו של הספר נופל אלישע מגג ביתו, ספק מעידה של איש זקן ספק התאבדות, וברגעיו האחרונים הוא רואה נגד עיניו את השמים, והם מלאים באדמה ובפרדסים שאותם אהב באמת.
ההבל והעוול
הספר קולח מאוד בשפתו וסגנונו, ובכל זאת קשה לקריאה; בגלל עליבות עולמם של גיבוריו – כמעט כולם מרירים, ולמרות שלרובם חיים כלכליים סבירים ומעלה איש מהם אינו שמח בחלקו. יש משהו בספר, אני אומר לייבין, שמזכיר את קהלת; הכול הבל, ושום דבר אינו גורם באמת לסיפוק.
ייבין, בת 87, מאשרת: "אני רוצה לדכא את הקוראים שלי. כי אני מרגישה שכולם כאן יותר מדי שמחים, ולא באמת יודעים על מה. בעיניי, רק אדם שיודע לכאוב ידע באמת גם לשמוח. על איזה שמחות עליי לכתוב? איזה שמחות היו בארץ ישראל? הייתה שמחה גדולה אחת של הקמת המדינה, אבל אפילו עליה לא יכולנו באמת לשמוח, כי נפלו 6,000 בחורים, מיטב הנוער, וכמובן גם אלפי פצועים. היום כולם מדברים רק סייבר, סייבר, סייבר, ולא לוקחים בחשבון שאנחנו כל הזמן נצורים. אירופה, שבהתחלה עוד הרגישה שעשתה כלפינו חטא גדול, כבר שכחה את זה, ובצדק שכחה, כי אנחנו נתנו לה לשכוח. כי אנחנו מתקשקשים, ובעצמנו לא מבינים את משמעות הגורל שלנו. כל גדולי הדור שלנו – הפוליטיקאים, האינטלקטואלים, השופטים – משחקים בארגז החול של המציאות כמו ילדים קטנים, ולא מבינים בכלל איזה משקל היסטורי כבד מוטל עלינו".
נוכח גילה של ייבין, והעובדה שהיא בת לאיש העלייה השנייה, מתבקשת במיוחד השאלה הקבועה ביחס לסופרים: מה היסוד הביוגרפי של הספר? אולי כדי להרחיק את עצמה מהחשד הזה, דאגה ייבין לרשום בפתח הספר, בנוסף למוטו השייקספיריאני, גם הקדשה "למשפחתי האהובה". באופן ישיר יותר היא אומרת כך: "זו שאלה נכונה, משום שכולם שואלים אותה. אבל לאמיתו של דבר, הספר יכול לשקף את הביוגרפיה של כל אחד מבני הדור הזה. כל החיים אנחנו מכירים אנשים ושומעים סיפורים, ואצל הכותב יש מישמש של הדמויות שהוא חווה או ששמע עליהן, ולא רק הוא עצמו. יש כאן סיפור של שלושת־ארבעת הדורות של הציונות, מסופר מנקודת מבטו של הדור השני: אלישע מתבונן בהערצה באבא שלו – איש הדור הראשון, החזק, שגם לו אני לא עושה אידיאליזציה – בעוד את עצמו הוא חווה כחלש, שלא מסוגל להתמודד עם המציאות שמולו. ולעומת זאת ישנו גם הדור השלישי, שזה כבר דור משכיל יותר, שמתעניין בחיים טובים וגם בדברים שנמצאים מחוץ למדינה".
התפוררות חייו של אלישע היא משל שמתאר תהליך התפוררות של החברה הישראלית?
"אני מרמזת על המציאות הזו. אסף [עורך דין, אחד מגיבורי המשנה של הספר. י"ש] מדבר על ציורים שראה באיזו תערוכה, ואומר: עליונים למטה ותחתונים למעלה. מה שהיה בעבר מאוד פשוט כבר לא כזה, והחשיבות של הדברים התהפכה: מה שפעם היה חשוב כבר לא, ומה שנחשב טפל הוא היום עיקר".
אבל חוץ ממשל על החברה הישראלית, ועל יחסי הורים־ילדים, ייבין רצתה להביע כאן רעיון נוסף: "בעצם הספר עוסק ברעיון של העוול. לא עוול שאנשים מרמים אחד את השני בכסף אלא עוול של רגשות. התיאוריה שלי היא שהרבה עוול נגרם ביחסים בין בני אדם לא מתוך כוונה רעה, אלא מפני שאנשים משתנים במשך הזמן, ומה שחשבו או הרגישו פעם כבר לא תקף יותר, אבל לסביבה שלהם קשה עם זה, ואנשים נעלבים ומרגישים פגיעה נוראה.
"אנשים מוצאים את עצמם בתחושות אחרות מכפי שהיו פעם, ופתאום אהבה הופכת לתחושת תלות שהם כבר לא רוצים בה. בגיל מסוים אתה אומר לאדם: אתה החבר הכי קרוב שלי. והנה, אחרי עשר שנים אתה כבר לא מרגיש כלפיו אותו דבר, וכמובן שהוא נעלב עמוקות. זה עוד יותר חזק כשמדובר בבני זוג. אבל זה לא רק שהצד השני נפגע. גם אתה מתהלך בתחושת אשמה, שפגעת בבן אדם שלא התכוונת לעשות לו רע. זה פשוט יצא מעצם ההשתנות".
אליטה ילידית
הביוגרפיה של ייבין, כאמור, מזכירה מאוד את זו של אלישע. היא נולדה ב־1931 במושב עין גנים, מושב העובדים הראשון בארץ (נהלל נחשב כיום למושב הראשון משום שהוא עדיין מתפקד ככזה, בעוד עין גנים הפך לימים חלק מפתח תקווה). אביה, פנחס ספקטור, היה איש העלייה השנייה, שעלה לארץ ב־1908. הוא בא לפתח תקווה ועבד שם, ובמקביל היה בין מייסדי עין גנים, מושב שבו גרו ועבדו בזמנים שונים רבים מבני העלייה השנייה – כולל דמויות כמו ברל כצנלסון, אהרן דוד גורדון ויוסף חיים ברנר – והפך כאמור ברבות השנים לשכונה של פתח תקווה.
"ההורים שלי לא היו שייכים לשום זרם ביישוב. ההזדהות הטבעית שלהם הייתה כפרדסנים, כי אחרי כל מיני ניסיונות הם הגיעו למסקנה שהפרדסים הם ההשקעה הכי משתלמת. הייתה להם מריבה גדולה עם מפא"י. אבא שלי שנא את בן־גוריון שנאת מוות. הוא תמיד היה אומר: בן־גוריון בא לארץ כדי לעבוד את האדמה, אבל מהר מאוד הגיע לעסקנות".
הייתה להם תחושת אליטה ילידית: "כשהגעתי לגיל תיכון רציתי ללמוד בגימנסיה 'אחד העם' של פתח תקווה, אבל אבא התעקש שאסע כל יום לתל אביב ואלמד בגימנסיה הרצליה". היא שירתה בהגנה ובפלמ"ח, ואחר כך הגיעה לאוניברסיטה העברית, ללימודי ספרות עברית והיסטוריה כללית. שם קיבלו חייה וזהותה תפנית חדה, כי נפשה נקשרה בזו של זאב ייבין, סטודנט לארכיאולוגיה ובנו של יהושע השל ייבין, אחד משלושת ראשי "ברית הבריונים" (לצד המשורר אורי־צבי גרינברג והעיתונאי אב"א אחימאיר), האגף הקיצוני של הימין הישראלי, שאנשיו נחשדו גם ברצח חיים ארלוזורוב.
"היה לנו חבר משותף, בני, שלימים התאבד. הוא אמר לי שיש לו חבר טוב שהוא רוצה להכיר לי. אמרתי: בסדר, תעשה אצלך אירוע ואני אבוא. הוא עשה אירוע וזאביק ואני הגענו לשם, והוא לא מצא חן בעיניי. הוא כל הזמן התלוצץ, והתרשמתי שהוא לא רציני. אמרתי לחברתי מרים, שאיתה באתי: הולכים הביתה. למחרת בני שאל אותי איך היה, ואני אמרתי לו: חבר כזה אתה מציע לי? הוא הרי פושט! הוא סיפר לזאביק מה שאמרתי, וזאביק נורא נעלב. יום אחד אני יורדת במדרגות של טרה־סנטה (הבניין בפינת רחובות קרן היסוד ועזה בירושלים, שבו שכנה הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית. י"ש), והוא עולה לכיווני ושואל אותי: עדה, אני יכול לדבר איתך? אני רוצה להזמין אותך לבית קפה. אמרתי בסדר, שיהיה.
"הוא לקח אותי לבית קפה שנחשב אז יקר, ואמר לי: עכשיו אני רוצה להתנצל בפנייך. הוא גם סיפר לי שהיה בלח"י, ואני אמרתי: נעים מאוד, אני הייתי בפלמ"ח. כך ששנינו הגדרנו מיד את נתוני הפתיחה, שאנחנו כביכול אויבים. האמת היא שאני לא התעניינתי בכלל באידיאולוגיה, אבל אצלו זה היה מאוד משמעותי. בכל אופן התפתחה שיחה מאוד נעימה, ובמשך כמה שנים היינו ידידים טובים, עד שהוא נאסר".
כניסה למשפחה הלוחמת
ייבין נאסר כחבר ב"מחתרת צריפין", מחתרת של יוצאי לח"י, בראשותו של יעקב חרותי, שהמשיכה את רוח המחתרת גם תחת שלטון המדינה, בעיקר בניסיון לפגוע במי שראו כאויבי המדינה – הנחת פצצות בקונסוליות של צ'כוסלובקיה ובריה"מ כנקמה על פעולות אנטישמיות במדינות הללו, הטלת פצצה במערכת השבועון "העולם הזה", ועוד. עדה גורסת גם היום ש"לא היה לזאביק שום קשר למעשי האלימות של הקבוצה. הוא היה אברך משי, אידיאולוג שהאמין ברעיון של 'מלכות ישראל', אבל לא היה לו מושג על הפצצות שהם הטמינו.
"מכיוון שלא נפגשנו מדי יום, לא ידעתי שהוא נאסר. אבל באיזה יום קניתי עיתון, ופתאום אני קוראת על עצורי צריפין, ורואה ביניהם את שמו של זאביק. עבדתי אז במשטרה בתפקיד פקידותי, אז הלכתי לשאול איפה הוא עצור. אמרו לי: בתל מונד. נסעתי מיד לכלא תל מונד, והשומר שואל אותי: גברת, מה את רוצה? ואני בתמימותי אומרת: באתי לראות את זאב ייבין. כמובן שלא נתנו לי לראות אותו, אבל אמרו לי שבארבע אחר הצהריים יש שעת פגישות. החלטתי לחכות, ובאזור ארבע ניגשת אליי אישה ושואלת: למי את מחכה, ואני אומרת: לזאב ייבין. מסתבר שזו הייתה אמא שלו. משם התחיל הקשר הרציני בינינו.
"נכנסתי עם המשפחה שלו לכלא, וכשזאביק ראה אותי איתם הוא כמעט התעלף. שאלתי אותו מה קרה, ובהמשך התחלנו להתכתב. רציתי להבין מה זה בעצם רעיון 'מלכות ישראל'. באחד המכתבים, שכולם כמובן עברו צנזורה, כתבתי לו: אני לא מבינה למה אסרו אותך ואותי לא? גם אני רוצה מלכות ישראל! הרי הם לא התכוונו להחזיר לכאן את דוד או שלמה המלך. רק שתהיה מדינה יותר יהודית שורשית. בסופו של דבר זאביק ישב שנתיים בכלא וגמר שם את הב"א שלו בקלות, כי שום דבר לא הפריע לו ללמוד. כל הפרופסורים ירדו מירושלים לתל מונד לבחון אותו בכלא, מרוב שאהבו אותו, אפילו שחלקו מאוד על עמדותיו. את המ"א הוא כבר המשיך אחרי שהתחתנו".
בביתה של משפחת ייבין התוודעה עדה לקצה הרדיקלי של "המשפחה הלוחמת", ובמיוחד לאצ"ג: "בשבתות היו מגיעים לשם רוויזיוניסטים זקנים, ואני התוודעתי לשיח אחר מזה שהכרתי, שיח שעורר בי הרבה מחשבות. אורי היה חבר מאוד קרוב שלהם. אפשר לומר שהוא כמעט גר שם, במיוחד לפני שמצאו לו ולעליזה דירה ברמת גן. היה לי המון מה לשוחח איתו, במיוחד בענייני ספרות. לפעמים הייתי מתווכחת איתו, כי חשבתי שהוא לא יודע מספיק היסטוריה כללית. הוא דיבר מאוד מגבוה על מה שנראה בעיניו עיקר, והפרטים לא כל כך עניינו אותו. גם היה קשה להבין אותו. להבין שכשהוא מדבר על עניין מסוים הוא בעצם מתכוון למשהו אחר, כי דיבר הרבה במטפורות. בכל אופן, היחסים בינינו היו מאוד הדוקים. בפעם האחרונה שהייתי אצלו בבית, לפני שאושפז, הוא דיבר ברציפות במשך שמונה שעות, כשאני כמעט לא פציתי פה. הוא דיבר על הכול – שירה, זיכרונות אישיים – במין סוג של טראנס".
אחימאיר, הצלע השלישית בחבורת 'ברית הבריונים', כבר לא השתייך לחבורה: "הוא נדחק הצידה עוד על־ידי יאיר שטרן. כי אחרי שישב בבית הסוהר [בעקבות רצח ארלוזורוב. י"ש] הוא נזכר בחברו הטוב מהעיירה ברל כצנלסון, והתחיל לבטא געגועים אליו. הוא כבר רצה להיות יותר מקובל, יותר במרכז. והחבר'ה האלה של 'ברית הבריונים' – אצלם לא היו פשרות ולא חנופה".
כפלמ"חניקית, בטח שמעת שם הרבה ביקורת וכעס על המחנה שלך.
"האמת שמעולם לא שמעתי מהם מילה אחת של שנאה כלפי היריבים שלהם. היו מחלוקות קשות, אבל מעולם לא דברים ברובד אישי. אדרבה, תמיד הדגישו את הצורך באחדות. הייתי קרובה גם לישראל אלדד, שבן־גוריון הביא אותו עד פת לחם [בן־גוריון סירב לאפשר לאלדד ללמד במערכת החינוך הישראלית, עד שבג"ץ כפה זאת עליו. י"ש]. הוא סיפר על הרדיפות כלפיו, אבל בלי שום מילת גנאי. גם אצל אצ"ג שמעתי הרבה ביקורת, מנקודת ראות של היסטוריון על, של נביא, שרואה לאן המציאות זורמת, אבל גם אצלו לא הייתה שנאה".
רומנים על המאה העשרים
ייבין מספרת שבעלה, זאב, ניצל מחיצי השנאה והרדיפה בזכות אופיו: "אחרי שיצא מבית הסוהר הייתה תקופה שכמעט הוחרם. אבל הוא היה כל כך אהוב על אנשים, שמהר מאוד זה עבר. לא יכלו לעמוד בפני החן שלו, החוכמה שלו, ההומור שלו. ויחד עם זה, הוא עבד כל השנים ברשות העתיקות, אבל כמעט לא הביא הביתה חברים מהעבודה. כששאלתי למה, הוא אמר: מספיק לי לראות אותם בעבודה. היו לו חברים מהלח"י, כמו שבתי בן־דב, או רחל ודודו ענבר, וגם חברים אישיים שהיו אנשי שמאל, אבל לא חברים מהעבודה".
כשאני מבקש ממנה לציין חפירה בולטת שלו, היא מציינת דווקא פרויקט שעשה אחרי שכבר פרש לפנסיה: "הוא קיבל אז את חפירות קסטרא [האתר שעליו מצוי היום הקניון הגדול בכניסה הדרומית לחיפה]. היה צריך להקים אז את מנהרות הכרמל, עשו חפירות הצלה והוא היה אחראי על זה, ושם מצאו הרבה אוצרות, אבל בשלב מסוים החליטו שמוכרחים לקדם את הפרויקט וסגרו את החפירות". זאב נפטר לפני כארבע שנים, בגיל 89.
ייבין עצמה לא עבדה מחוץ לבית, "כיוון שאני אדם חולה". במקום זה התמקדה בגידול שלושת הילדים: מיכל הבכורה (על־שמה קראה ייבין את שמה הספרותי "עדה אמיכל"), שהייתה מורה להיסטוריה ולמחול עד שיצאה לפנסיה; הבן השני, אביתר, איש ים מילדותו, שבגיל בר מצווה הלך ללמוד בבית־הספר לקציני ים בעכו, עשה קריירה בחיל הים ובצי המסחרי הישראלי, וכיום הוא קברניט בחברת קצא"א (קו צינור הנפט הישן אילת־אשקלון). והבן השלישי, ברק, מוזיקאי המתמחה בקרן יער, שלאחרונה התמנה לנהל את הקונסרבטוריון של האקדמיה למוזיקה בירושלים.
אבל חוץ מגידול הילדים, היא התמסרה גם לכתיבה: רומנים, מחזות, וגם שתי ביוגרפיות וספר המתעד את מושב ילדותה, עין גנים. הספר הזה הוא גם היקר לה ביותר מכל ספריה: "כתבתי אותו כמין יומן שכותב כביכול אבא שלי, מעלייתו לארץ ב־1908 ועד 1939". בין הרומנים היא גאה במיוחד בטרילוגיית הרומנים ההיסטוריים שלה, שבה שילבה את אהבתה לספרות ולכתיבה עם הידע ההיסטורי:
"הייתה לי תכנית לכתוב שלושה רומנים על התמורות הגדולות שחלו במאה העשרים. התחלתי בספר 'על פעמונים וצרצרים', שעוסק בפאשיזם האיטלקי: סיפורו של פעמונר כנסייה בכפר נידח באיטליה, כשמוסוליני עולה לשלטון. הספר השני היה 'האפוקליפסה יצאה לדרך', שבו אני מספרת על התקופה הנאצית, באמצעות תיאור של עשרת הימים שקדמו לליל הבדולח. בכלל לא נכנסתי שם לימי השואה, אבל הכול נמצא בעשרת הימים האלה. והספר השלישי נקרא 'כמו שאלה פתוחה', שבו עסקתי גם באסלאם, גם בקומוניזם וגם בנאציזם; כל התנועות הדיקטטוריות של המאה העשרים".
זה הספר שחותם את הטרילוגיה, והיה לה חשוב במיוחד, אבל לצערה לא זכה לסיקור וליחס הראוי: "היה לי חשוב שיהיה עיסוק משמעותי בספר דווקא במגזר הדתי־לאומי, כי אני רואה בהם קבוצה שמאוד אכפת לה מהארץ הזו, והם רוצים להיאחז בה. ולכן חשוב שיבינו את התרסקות שלוש התנועות האידיאולוגיות הגדולות של המאה העשרים. אני מרגישה שמה שחסר לצעירים היום, וזה כולל גם בני חמישים־שישים, זה ידע. אנשים מדברים על פוליטיקה עכשווית בלי להכיר את המרכיבים העיקריים של מהלכים היסטוריים שקרו בעבר. ולדעתי, אם אנשים יבינו את תהליך ההתפוררות מתחילת המאה העשרים ועד הנאציזם, וגם את מה שקרה אחרי המלחמה, יהיה להם מבט עמוק יותר על המקום שלנו בתהליך הזה".
לא מאוכזבת, מודאגת
שתי הביוגרפיות שלה עוסקות בסיפורם של יאיר שטרן וישראל אלדד: "בא אליי יואל עמרמי, בעל הוצאת 'הדר', וביקש שאכתוב על יאיר. אמרתי לו: מה לי וליאיר? מעולם לא הכרתי אותו. אתה היית קצין מבצעים באצ"ל, אין לך מי שיכתוב עליו? אבל הוא אמר לי שחבריו בימין הם לא אנשי ספר, ולכן פנה אליי. אגב, גם לאורי הייתה תחושה כזו. ישבתי איתו פעם בבית קפה, ופתאום נכנס יוסף אלמוגי, מעסקני מפא"י, והם מתחבקים כמו אחים. שאלתי אותו אחר כך איך זה, והוא אמר לי: עדה, רק עם המפא"יניקים אני יכול לדבר, כי הם קוראי ספר".
ייבין מודה שבספר על יאיר די צינזרה את עצמה: "היו לי הרבה השגות ומידע שלא הכנסתי. נזהרתי מאוד בכבודו. כי ידעתי שאנשים כל כך העריצו אותו, כל כך אהבו אותו, ודיברו עליו בחרדת קודש, ולא רציתי לפגוע".
מה הבנת לגביו שהמעריצים לא ידעו?
"הבנתי שהוא חלק עם האנשים רק רבע ממה שהיה בו. הוא היה אדם סגור. חשב בצורה מאוד מקורית על דברים. וכמובן עשה את המעשה הנועז שבמקום להלל אותו משמיצים אותו – המגעים עם הנאצים כדי לנסות להציל כמה שיותר יהודים (תוך "ניגון" על האינטרס המשותף: רצונם של הנאצים באירופה נקייה מיהודים, ורצונם של הציונים בארץ־ישראל מלאה ביהודים. י"ש). "הוא ידע שישנאו אותו והוא ייחשב בוגד, אבל זה לא היה אכפת לו, אם יוכל להציל כמה יהודים".
הספר על אלדד הנחיל לה אכזבה קשה: "כתבתי את הספר כשאלדד כבר היה מאוד חולה. נתתי אותו להוצאת בית אל, ואחרי העריכה היו לי הרבה תיקונים. עברתי איתם על כל התיקונים, וכלום לא נכנס. התלבטתי אם להוציא צו על תנאי ולעצור את ההדפסה, אבל ידעתי שאלדד מאוד חולה ורוצה לראות את הספר. אז מחלתי על כבודי והסכמתי שהספר יֵצא כמות שהוא, רק שאלדד יספיק לראות אותו. והוא אכן הספיק".
גם את נתקלת בניסיונות פגיעה על רקע הזיהוי הפוליטי שלך?
"כתבתי פעם מחזה בשם 'לא אמות כי אחיה', שהיה בעצם עיבוד לאחד הסיפורים של עגנון. תיאטרון חיפה החליט להעלות אותו. והנה, יום אחד אני מגיעה לחזרות, ופתאום הצוות מקבל את פניי במילים: 'בוקר טוב, גברת לוינגר'. הייתי המומה. לא אמרתי מילה. עשיתי תנועה של עזיבה, כאילו לומר להם: אם זה היחס שלכם, אין לי שום עניין שתציגו את המחזה שלי. ואז המוזיקאי שליווה אותנו התחיל לצעוק עליהם: איך אתם לא מתביישים? בסופו של דבר המחזה הוצג בהצלחה גדולה. אבל היו גם מקרים אחרים. היה אפילו שר בממשלה שביקש ממני להעלות את כל הפגיעות האלה לדיון בכנסת, אבל אני סירבתי. אני לא רודפת מדנים. זה לא עניין שמעליב או מרגיז אותי. זה בעיקר מעציב אותי עד מוות".
כבת הדור השני של המהפכה הציונית, גם את מאוכזבת מהחברה הישראלית של היום?
"זה לא עניין של אכזבה, אבל אני בהחלט מרגישה מודאגת. כיוון שאני מכירה את ההיסטוריה, אני רואה שוב את התבצרות החבורות בנוסח הבית השני, שבסוף לא עזרו אחת לשנייה אפילו כשהמקדש עמד להיחרב. בגטו ורשה גם היה אותו דבר, כשהרוויזיוניסטים רצו לעזור למרד ולא שיתפו אותם. כלומר, גם כשהסכין על הצוואר היהודים הם עם סכל ולא חכם. ואני מרגישה שהשמאל הקיצוני מביא את כולנו לשחיטה. זה לא כל השמאל. יש גם שמאל שפוי, שאני בכלל לא יודעת למה קוראים לו 'שמאל'. אבל כשאני שומעת את הדעות שלהם, אני שואלת את עצמי: אחרי כל מה שחווינו, האם אנחנו צריכים ללמוד חוקים של דמוקרטיה ושל צדק מהתרבות המערבית?"
