הגרסה הרשמית והבלתי מעורערת עד כה בעולם המחקר היא שאת כיפת הסלע השוכנת מעל אבן השתייה בנה בשנת 691 עבד אל-מלכ, הח'ליף החמישי מבית אומיה, ושאת מסגד אל-אקצה שלצדו השלים בשנת 705. אין במחקר הצעה אחרת או גורם שמתחרה עם עבד אל-מלכ על התואר "בונה כיפת הסלע", ובכל זאת ייתכן שהגיע הזמן להרהר מחדש בשאלה אם הח'ליף המכובד מתהדר בתואר לא לו.
כל מה שייאמר כאן הוא ניסיון השלמה של פיסות מידע מקוטעות שהוענקו לנו בצורת מקורות מידע כתובים מתקופה כמעט לא נודעת בהיסטוריה היהודית – ימי הכיבוש הפרסי במאה השביעית לספירה. מה בכל זאת ידוע בוודאות? שבשנת 614 לספירה כבשו הפרסים את ירושלים מהביזנטים בעזרת צבא יהודי, וכאות הוקרה לסיועם העניקו ליהודים אוטונומיה בירושלים ושליטה כמעט בלתי מוגבלת בה.
תור הזהב היהודי הזה נמשך זמן קצר בלבד, שנים אחדות, שבסופן העבירו הפרסים את תמיכתם בחזרה לביזנטים. כשאלה שבו לעיר בתהלוכת הניצחון של הקיסר הרקליוס בשנת 630 הם נקמו ביהודי העיר באכזריות, טבחו בהם וסילקו מירושלים את המעטים ששרדו. אלא שגם שלטונם אחרי שובם לעיר הקודש לא האריך ימים כלל: בשנת 638 כבש השליט המוסלמי עומר את ירושלים ללא קרב, ופתח בכך 450 שנות שלטון אסלאמי רצופות בעיר.
במקורות המעטים המתייחסים לתקופת הכיבוש הפרסי קיימים רמזים לכך שעבודת הקורבנות אף חודשה למשך שנים אחדות, ואולי אפילו כללה הקמת מבנה בהר הבית. המקורות מהעת ההיא מדברים על הקמת מבנה עראי, סוכה, במקום המקדש. כך מופיע בכמה פיוטים מן הגניזה הקהירית, שחלק מהחוקרים נוטים לומר שהם משקפים את המציאות בתקופת הכיבוש הפרסי.
"אנחנו לא יודעים כלום על אופי המבנה הזה", מבהיר הארכיאולוג אסף אברהם, דוקטורנט באוניברסיטת בר-אילן, ומעמיק בכך את החידה. האם את המבנה הזה החליף בהמשך בניין קבע? העדויות ההיסטוריות אינן מגלות זאת. השתיקה הרועמת של המקורות בני התקופה מאלצת את החוקרים לבצע את מלאכת התצרף בעצמם, ולפנות להשערות. יש בין החוקרים מי שמהרהר בפרט נוסף שכמדומה לא ניתנה לו תשומת לב ראויה – העובדה שכיפת הסלע היא מבנה מתומן.
מבנים מתומנים אינם אופייניים לבנייה המוסלמית, אולם מאפיינים דווקא את התקופה הביזנטית. "אנחנו מכירים תופעה של בניית מבנים מתומנים כאלה בארץ ישראל", מסביר אסף אברהם, "הם מופיעים במאות החמישית והשישית לספירה כחלק מסגנון בנייה חדש של כנסיות. חזית כנסיית המולד בבית-לחם הייתה מתומנת. גם כנסיית הקתיסמה, ששרידיה מצויים לצד דרך חברון בירושלים, בסמוך לפנייה להר חומה, היא מתומנת. באופן שמזכיר את כיפת הסלע, גם במרכזה מצוי סלע. לפי המסורת הנוצרית, מרים אם ישו נחה עליו בדרכה לבית-לחם. גם בכפר-נחום קיימת כנסייה ביזנטית מתומנת, וכן בהר גריזים.
"לגבי הקתיסמה, בדומה לכיפת הסלע גם כאן אנו יודעים לומר בוודאות שעם בוא המוסלמים ארצה היא הפכה למבנה תפילה. ככלל, המוסלמים לא ביקשו למחוק את המסורות הקדומות ואת הפולחן הקדום שנהג כאן, אלא החשיבו את עצמם כממשיכים וניסו ליצוק את המסורות הנוצריות והיהודיות לתבנית האסלאמית. כזה למשל הוא הכינוי 'בית אלמקדס', ששימש בתחילה לכיפת הסלע ובהמשך, עד ימינו, לירושלים בכלל. הכינוי הזה נשאב ללא ספק מבית המקדש היהודי.
"הקמת תוכנית מתומנת בכיפת הסלע, ככל הנראה בהשראת כנסיות קיימות באותה תקופה, משקפת סגנון בנייה שנועד לכוון את הנכנסים למבנה אל חפץ מרכזי מקודש. התוכנית הזאת התאימה מאוד להקמת מבנה מעל גבי אבן השתייה, שנקשרו בה מסורות קדושה רבות".
גם אם האדריכלות של המבנה הזה, כיפת הסלע, מתאימה לתקופה הביזנטית, לא בטוח שזה שולל השערה מופרעת משהו שהוא נבנה בידי יהודים באותה תקופה פרסית נשכחת. זו הרי הייתה האדריכלות של התקופה. סביר מאוד להניח שכאשר יהודים ביקשו להקים מבנים מקודשים, הם הביטו לאלה שהכירו מתקופתם. לא מופרך שהם פזלו גם למבנים של דתות אחרות, ומה שראו הייתה בנייה מתומנת וביזנטית.
רב הנסתר
הבעיה היא שבנוגע לעידן השרוי בערפל סמיך דוגמת התקופה הפרסית הקצרה ההיא, חוקרים נוטים להעלות הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה: "מה קרה ב-11 השנים של הכיבוש הפרסי, כשליהודים הוענק חופש פעולה די נרחב בירושלים?" תוהה אסף אברהם. "האם הם מימשו את שאיפתם לבניין מחודש של מקדשם ההרוס? ואם אכן נבנה מבנה כלשהו כפי שנרמז במקורות, האם ייתכן שבשנותיהם הבודדות בעיר, בתווך בין הכיבוש הפרסי לזה המוסלמי, הביזנטים הספיקו להרוס אותו? או שמא שימרו אותו? לצערנו אין בידינו מידע מספיק מפרק הביניים הזה".
כחלק מהניסיון לבנות תמונה שלמה מחרכי ההצצה הזעירים שמאפשרים מקורות התקופה העלומה ההיא, יש מי שמזכיר מסורת של חידוש הקטרת קטורת בכיפת הסלע בתקופה המוסלמית הקדומה. ושוב נשאלת השאלה אם מותר רק לשער שמדובר בהמשכיות של הקטרת הקטורת במקום המקדש שחודשה בידי יהודים בתקופה הפרסית, כמצווה בתורה.
כחלק נוסף בתצרף הבלתי אפשרי הזה אפשר לציין שהארכיאולוג פרץ ראובן, דוקטורנט באוניברסיטה העברית, הראה במחקרו שכל הפריטים האדריכליים בכיפת הסלע הם ביזנטיים, וחלקם אפילו שייכים למבנים מהתקופה הרומית המאוחרת – כלומר, נלקחו ממבנים קדומים, ונעשה בהם שימוש חוזר בעת בניית כיפת הסלע. ההנחה המקובלת היא שהמוסלמים נטלו פריטים ממבנים קדומים ושיבצו אותם בכיפת הסלע, מפני שהממצאים נראים כאיסוף של חומרי בנייה ממקורות מגוונים ולא אחידים. עם זאת, אפשר גם לשער שהפעולה הזו נעשתה עוד קודם לתקופה המוסלמית.
אכן, אין לנו עדויות כתובות מהתקופה הפרסית, אבל אם מפעילים את ההיגיון ויש לנו עדות על מבנה עראי שהוקם שם בידי יהודים – אולי בהמשך הפך העראי לקבוע?
הארכיאולוג אסף אברהם מציין ש"האפשרות שבתקופה הפרסית הוקמו מבנים מקודשים בהר הבית בידי היהודים סבירה מאוד, וייתכן שהיא אף מגובה בכרוניקות יהודיות המיוחסות לתקופה. אם אכן הוקמו מבנים כאלו, הגיוני שזכרם לא פג מהתושבים היהודים בארץ ששנים בודדות אחר כך זכו שוב להיכנס בשערי ירושלים, לאחר כיבושה בידי המוסלמים. הסגנון האדריכלי של מבנה כיפת הסלע והשימוש בפריטים אדריכליים קדומים עשוי לרמז על מקורות המבנה, אבל למרות זאת אי אפשר להגיע למסקנה חד-משמעית על תאריך הקמתו.
"בסקר שקיימו הבריטים אחרי רעידת האדמה בשנת 1927 אותרו סמוך למסגד אל-אקצה פסיפסים שסגנונם אובחן בידי הארכיאולוג צחי דבירה כאמנות ביזנטית", מוסיף אברהם. "העדות הזאת עשויה לחזק את ההנחה שגם למבנה מסגד אל-אקצה הנוכחי קדם שלב מהתקופה הביזנטית, ואפשר להעריך שאולי אפילו מהתקופה הפרסית. בנוסף, במיזם סינון העפר מהר הבית שמנהלים דבירה והארכיאולוג גבי ברקאי נמצאו עדויות רבות לשרידי מבנים מהתקופה הביזנטית".
כדי להפנים את הדרמטיות שבגילוי שרידים ביזנטיים בהר, יש להבין שאין בידי המחקר כיום כל עדות היסטורית כתובה לבנייה ביזנטית בהר הבית במשך כל מאות שנות השלטון הזה. ההפך: העדויות מספרות על השארת הר הקודש של היהודים שומם בכוונה תחילה, ואולי אף על הפיכתו למזבלה.
"מהתקופה הביזנטית קיימים הרבה מקורות היסטוריים", מוסיף אברהם, "יש ספרות עשירה למדי של נוסעים וצליינים בנוגע לארץ ישראל בתקופה הזו, ואם היו מבנים ופעילות ביזנטית משמעותיים בהר היינו מצפים שהנוסעים יזכירו זאת. מצד שני, ייתכן שערכם של המבנים הללו לא היה משמעותי מספיק בעיני עולי הרגל, ולכן הם לא ראו לנכון לציינם. גם במפת מידבא המפורסמת, המתארת את ירושלים במאה השישית, נעדר הר הבית, וקשה לפיכך להבין את המשמעות שייחסו לו הנוצרים באותה תקופה. כך או אחרת, רב הנסתר על הגלוי".
אם לומר בבירור את ההשערה שחוקרים רציניים לא ירשו לעצמם להעלות על שפתיהם בלי די ביסוס, ייתכן שגם רצפת הפסיפס שנמצאה מתחת לאל-אקצה – שהיא לכאורה בת התקופה הביזנטית – איננה אלא שריד למבנים שהקימו היהודים בהר בתקופה הפרסית. מי יודע, אולי אפילו מסגד אל-אקצה עצמו נבנה בגרסתו הקדומה בידי יהודים בתקופה הפרסית. אולי בכלל היה זה בית כנסת קדום? הרי מבחינה ארכיאולוגית אין אפשרות לדעת לפי סגנון הבנייה מי בדיוק היו הבונים ובאילו שנים עשו זאת. כשזה נוגע למסורות אמנותיות, אי אפשר לומר "זה ביזנטי וזה פרסי". אין דבר כזה. ממילא ייתכן שמה שמתואר מבחינה ארכיאולוגית כסגנון בנייה ביזנטי הוקם למעשה בידי יהודים.
הרי הפרסים לא בנו באותן שנים בירושלים באדריכלות פרסית, ובעצם לא בנו בה כלל. הם בסך הכול הגיחו הנה לפרק זמן קצרצר, שגם במהלכו מסרו ליהודים את המושכות ומהר מאוד שבו ונעלמו לעד מהאופק הירושלמי. הם לא הספיקו לפתח פה עולם אדריכלי פרסי, אבל יהודים דווקא חיו כאן ואפילו הותירו אחריהם פה ושם סימני דרך.
נכון שלא נותר בעניין הזה כל נתון ודאי, אבל אפשר עדיין להפעיל גם את ההיגיון: האם במציאות היסטורית מתעתעת ונדירה כלשהי, כשהיהודים הפכו לפתע לבעלי השליטה בעיר הקודש שלהם, לא חלף במוחם הרעיון המשונה לבנות מחדש את המקדש?
