מסורתית בדרכו של הבעל שם טוב

לפני כשש שנים, כשיוכי ברנדס החלה לכתוב את ספרה על הבעל שם־טוב, היא הייתה בטוחה שתסיים אותו בתוך כשנתיים. אחרי כתיבת שבעה ספרי פרוזה ושני ספרי עיון, לא הייתה לברנדס סיבה טובה לחשוב שהפעם הלו"ז יהיה שונה. אלא שאז החלו דברים מוזרים לקרות. "בדרך כלל אני כותבת בכיף", היא מספרת, "והפעם, לא רק שהזמן יותר מהוכפל, גם היה מדובר בחמש שנים מיוסרות. חוויתי נפילות וייסורים שלא חוויתי קודם, אפילו ייסורים פיזיים. זו הייתה תקופה מאוד מייסרת ואני מנסה לצאת ממנה. לא יודעת אם יש כאן משהו מיסטי, אבל רגע לפני תחילת הכתיבה הייתי במצב רגיל, שאננה לגמרי שבתוך שנתיים יהיה לי ספר. כך אמרתי לכולם. וזה בכלל לא הלך כמו שחשבתי. נתקלתי בקירות, מחסומים, חוויתי הרבה חוויות מהסוג שהבעש"ט עצמו חווה".

מה לדעתך הייתה הסיבה לכך?
"יכולות להיות שתי סיבות. האחת: בספריי אני לוקחת דמויות נשגבות ומתעסקת בחומרים שנחשבים לנעלים ביהדות, ואז הופכת את החומרים ליומיומיים ואת הדמויות לאנושיות, כלומר עם חסרונות, צללים ובעיות. כשכתבתי על דוד המלך, שאול ורבי עקיבא למשל, היו לי הרבה חומרים אנושיים עליהם. על הבעש"ט כמעט לא היו לי. קניתי 150 ספרים ועברתי על מאות כתבים נוספים. בכולם הבעש"ט מתואר כדמות קדושה להדהים, יצור מושלם, והצלחתי ללקט רק שברי שברים של נפילות שהיו לו. היה מאוד קשה לקחת דמות שמתוארת כך ולהפוך אותה בסיפור לאדם. חוץ מזה, הקרבה המשפחתית שלי אליו בשילוב העובדה שמדובר במישהו שחי לא בהיסטוריה העתיקה אלא די קרוב אלינו, יצרה בעבורי התמודדות בעייתית במהלך הכתיבה.

הסיבה השנייה: היה לי ברור שהבעש"ט יצר תורה של אור ושמחה – וזה נכון – אבל גם היה לי ברור שאדם כזה חייב לעבור נפילות מאוד קשות ולהיות לעיתים במרה שחורה ומלא רגשות אשמה. חייבים להיות לו חטאים, צללים כבדים. אני ממש חיה את הדמויות שעליהן אני כותבת, וכשכתבתי את נפילותיו, נפלתי גם אני. כשתיארתי את ייסוריו, התייסרתי גם אני".

חשבת שקיבלת סימן משמיים להפסיק את הכתיבה?
"כן. אבל הרגשתי חזק בתוכי שאני עושה את הדבר הנכון. המטרה שלי היא לא לשחוט פרות קדושות. תמיד חשוב לי לייצג קבוצות שהפסידו את ההיסטוריה, ותמיד הרגשתי את הדמויות בספריי אומרות לי – 'תמשיכי, הגיע הזמן שעם ישראל ישמע את הקול שלנו'. במהלך הכתיבה נסעתי למז'יבוז', עירו של הבעש"ט, וחוויתי חוויה גדולה, בעיקר בבית הכנסת שלו. שם הרגשתי שקיבלתי את ברכת הדרך. וכן, ביקשתי עזרה. אני לא יכולה לבד. ומאז, כשהייתי נופלת לסוג של ייאוש שהיה יכול להפוך לסימן, אמרתי לעצמי שאלה כמו הסערות שחווה הבעש"ט בים בדרכו לארץ ישראל. שאני חייבת לחוות את החוויות הללו כדי להבין את תורתו. שזה לא סימן להפסיק אלא עזרה שאני מקבלת כדי להיות בתוך העולם הזה ולא לכתוב עליו מבחוץ. יכול להיות שמישהו יגיד שאמרתי את זה לעצמי כדי שאוכל לכתוב, וזה בסדר, אבל זה מה שהרגשתי. בסוף תחושת השליחות גברה על החרדה".

מתנה שהקב"ה נתן לנו

רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, נחשב כמעט מאז נולד ועד היום לדמות חידתית ולא מפוענחת. אפילו על שנת לידתו אין כולם מסכימים: 1698 לפי דעה אחת, 1700 לפי דעה אחרת. הוא לא הותיר אחריו ספר שכתב וניתן להיאחז בו – רק סיפורים ואגדות. יש בעובדה הזו עניין מעורר פליאה. בספרו "הנשמה החסידית" (ידיעות ספרים), מנסח אותה כך אלי ויזל:

עלינו לזכור כי הבלבול הזה (הביוגרפי, הגיאוגרפי, הנרטיבי – א"ש) סובב סביב אדם שלא חי בימי הביניים כי אם במאה ה־18. הוא היה בן זמנם של וולטיר ושל קנט, ובנה את ממלכתו לא באפריקה המרוחקת אלא בליבה של אירופה… פוליטיקאים ונדבנים, הרפתקנים ומטיפים, כובשים וחולמים עשו דרכם אל הכרוניקות, אם לא אל ההיסטוריה של תקופתם – כולם מלבד הבעל שם טוב.

אני שואל את ברנדס מהו ההסבר שלה לתופעת אי התיעוד של הבעל שם טוב, והאם היא חושבת שיש סיכוי שבכלל מדובר בדמות נרטיבית שהורכבה בדורות הבאים של החסידות. "לדעתי הסיבה העיקרית היא שהוא לא ידע לכתוב", משיבה ברנדס, "ויתרה מכך, לא הסכים שתורתו תיכתב. הוא סבר שתורה שבעל פה צריכה להישאר ככה. אכן, היו תקופות שבהן חוקרים טענו שמדובר בדמות מומצאת, למרות שיש המון משפחות שיש להן עץ משפחתי שמגיע עד אליו ישירות. לפני כמה עשרות שנים הגיע אחד מגדולי חוקרי החסידות למז'יבוז', עבר על רשימת משלמי הארנונה באותה תקופה, וגילה שסביב כל החבורה שהתאספה סביבו מצוין שמו של 'הדוקטור בעל השם' שפטור מארנונה. מאז ישנה תמימות דעים שהוא היה חי וקיים במז'יבוז' בשנת 1750. אין כיום חוקרים שאומרים שהוא דמות נרטיבית, אבל בהחלט מדובר בדמות שלא מפוענחת עד הסוף".

בספר מתוארות לא מעט "עליות נשמה" שערך הבעש"ט, כולל עשן שיוצא מהגוף וסימנים פיזיים ברורים נוספים. כאמור, מבחינה היסטורית זה לא קרה מזמן. את מאמינה שאדם היה נכנס לעליית הגג ולאחר מספר דקות זו התמלאה עשן והוא עלה למקומות עליונים?
"כן. אני מאמינה שהיו לו כוחות מאוד גדולים ושהוא עשה עליות נשמה וראה דברים שאני ואתה לא יכולים לראות. הוא היה במעלה של נביא גדול. יש כל כך הרבה סיפורים של אנשים שראו אותו בשעת האקסטזה הזו, וראו את המים והעשן. היה שם כוח, והכוח הזה היה מתנה שהקב"ה נתן לנו. הבעש"ט מצדו היה צריך לדעת וללמוד מה לעשות עם כוחותיו. האם כל דור מקבל מתנה כזו? אני לא חושבת. האם יכולה להגיע אלינו עוד דמות שכזו? כן.

"אבל יש לי גם תשובה נוספת. זה לא רלוונטי. אני מאמינה, אתה יכול שלא להאמין – וזה בסדר. אני מנסה להראות בספר שגם מי שלא מאמין במופתים וכוחות, תורת הבעש"ט יכולה לדבר אליו. עיקר הספר אינו מופתים וכוחות. אלה היו אמצעים, תורתו היא העיקר. וזו יכולה לדבר לכל אדם, לא רק למסורתיים או לדתיים. כל מי שליבו פתוח לקבל דברים חדשים".

שטריימל בשבת, סנדלים ביום חול

לספר החדש קוראים "אדל" (הוצאת כנרת זמורה־ביתן). תולדות חייו של מייסד החסידות מסופרות בו ברהיטות ובאופן מרתק מפי בתו. השם אדל הוא למעשה ראשי התיבות שלטענת ברנדס מהוות את שורש תורת הבעש"ט – "אש דת למו". כמי שבאה ממשפחה חרדית, נכדה ובת לאדמו"ר, אין צורך להרחיק בהשערות ולפיהן ברנדס מזדהה ביוגרפית כדוברת עכשווית של אותה אדל. היא גם עושה את הקישור הזה באופן מפורש בסיום הספר.

ברנדס נולדה ב־1959, וגדלה בפתח תקווה ובחיפה במה שהיא מגדירה "בית חרדי ליברלי": "חלק עצום מהציבור החרדי היה אז מאוד פתוח. כשמדברים היום על פתיחות בחברה החרדית, זו בעצם חזרה לדור הסבים שלנו. לא כולם היו בגושים סגורים בבני ברק וירושלים. אבי, שהיה בן אדמו"ר ומיועד בעצמו לתפקיד בבוא העת, חבש שטריימל בשבת ובחגים אבל ביום חול נעל סנדלים עם גרביים ועבד בתל אביב כמנהל חשבונות. את האווירה החסידית הרגשתי בשבת סביב השולחן. היו הרבה ניגונים, וגם הבנות שרו. כשחברות באו אליי, גם הן שרו. אף אחד לא זעק אז 'קול באישה ערווה', עניין שגם חלק מהציונות הדתית משתגע בגללו כיום. היו ניגונים, והיו סיפורים חסידיים שמאוד אהבתי.

"מגיל צעיר היה ברור לי שלא אשאר בחברה החרדית, אבל את הסיפורים החסידיים והפרשנות החסידית מאוד אהבתי. הייתי בת שלישית מתוך שישה ילדים, עם המון ליקויי למידה ואופי פראי. אבל כשאבא סיפר סיפור חסידי, עיניי היו תלויות בו והייתי הכי מרוכזת. אלו היו רגעי הנחת הגדולים שלו ממני".

שני סביה אדמו"רים. האחד הוא האדמו"ר מביאלה שגר בירושלים, שחצרו התנהלה כמו כל חצר חסידית שקיימת היום, כלומר כמעט בלי מקום לנשים. "לא נתנו לי להציץ אפילו מעזרת הנשים", משחזרת ברנדס, "והחסידים היו נוקשים מאוד". הסבא השני, לעומת זאת, היה אדמו"ר מזן אחר. רבי אברהם קנר הוכתר לאדמו"ר חסידות טשכויב עוד באירופה ב־1929. לאחר השואה עלה לישראל באוניית מעפילים, השתקע בשכונת חליסה בחיפה ושם הנהיג את חצרו ביד רמה במשך קרוב לארבעה עשורים.

"זה הסבא הרומני שלי", אומרת ברנדס בעיניים נוצצות, "שעליו ביססתי במידה רבה את דמותו של הבעש"ט בספר. חסידיו היו דומים למסורתיים המזרחיים, קבוצה שאני רואה בה את הניצחון והעתיד של החברה הישראלית. חלקם היו ב'טיש' אצל הרבי ואז נסעו לים. עשו קידוש ואכלו סעודת שבת ואז ראו טלוויזיה. לא שמרו את השולחן־ערוך על כל מצוותיו, אלא חיבקו את היהדות ועשו בה כרצונם. שם נכנסתי לעזרת גברים והסתובבתי בה כרצוני בדיוק כמו שתיארתי את אדל בספר. צחקתי, דיברתי, נתנו לי טבק – האווירה הייתה מאוד נינוחה. הטישים התקיימו ממש בתוך הבית, ושם גם אנחנו הסתובבנו. היה הכי טבעי בעולם לגדול בחצר כזו, וכולם התקבלו באהבה. אף אחד לא פחד מנשים".

פנאטיות קונסרבטיבית

כשהייתה בת 24, נפטר סבה האדמו"ר. "זה קרה בשנת 1983", מספרת ברנדס, "לאחר מכן דודי ניסה להמשיך את החצר שלו בשכונת חליסה. אבל הדור הזה הלך והתמעט. דודי היום מכהן כאדמו"ר מטשכויב בירושלים. החצר הבעש"טית של סבי בחליסה כבר איננה".

העזיבה של החברה החרדית קשורה למות סבך?
"מאז שעמדתי על דעתי ידעתי שלא אשאר בחברה החרדית, שהלכה והקצינה מאוד. אני חושבת שאם החברה החרדית הייתה נשארת כפי שהייתה, הייתי יכולה למצוא בה את עצמי. אני בת הדור הכמעט־ראשון של המהפכה: בית יעקב, חינוך להקדשת חיינו ללימוד תורה של בעלינו, והקפדה מטורפת על כל סעיף בהלכה. גם אנחנו שמרנו הלכה, כמובן, אבל כשהגעתי הביתה מיוזעת בשבת הלכתי להתקלח ולא קרה כלום. לא הייתה אובססיביות הלכתית. היה לי ברור שאני לא רוצה להתחתן עם בן אדמו"ר, לא רוצה להיות רבעצן. אז אין קשר אחד לאחד למות סבי, אבל במותו ראיתי סימן לכך שמה שהיה שם לא יהיה יותר".

אני מניח שלא פשוט לעזוב חברה שכזו.
"זה קרה לאט לאט. בשנה האחרונה של התיכון הלכתי לבית ספר של פא"י ועשיתי בגרות. לאחר מכן למדתי במכללה בירושלים, והכיוון היה הציונות הדתית. רציתי מאוד להשתלב בה. הלכתי לאוניברסיטת בר אילן ללמוד, אבל גם כדי למצוא בעל. זה לא עבד. הייתי מחוקה שם. פה ושם מצאתי חברים, אבל תמיד שאלו אותי 'מאיזה שבט את' ומיד הפכתי לזרה. תוך כדי הלימודים עבדתי בבית ספר דתי בלוד, ודווקא שם הכרתי את עופר. הוא סיים שירות ב־8200, והחליט שלפני שילך לעשות לביתו בהיי־טק ייתן כמה שנים לתחום החינוך. מאז אנחנו ביחד".

ושם נגמר החיפוש?
"לא. הרבה זמן חיפשתי זהות, גם פוליטית. בנעוריי הייתי חזק בימין. אחרי הסכם השלום עם מצרים שברתי שמאלה, ומאז פיצוצי האוטובוסים שאחרי אוסלו חזרתי לימין. היום אני ימין־מרכז. מבחינה השקפתית, בשלב מסוים חשבתי שאולי הקונסרבטיבים יוכלו להיות הקהילה שלי. אבל הם בכלל לא התאימו לי. יש דברים שבהם הם יותר פנאטים מהליברלים בציונות הדתית. מרוב שהם רוצים להראות את ההבדל בינם לרפורמים, הם דבקים בהלכתיות מסוג שאני לא יכולה להסכים לו. אני זוכרת שיעור שבו רב קונסרבטיבי הביא הרבה ספרים ובמשך שעה ארוכה הוכיח שהוא לא מצליח למצוא היתר לכך שנשים יהיו כשרות לעדות. חשבתי אז – 'מה אכפת לי שאתם לא מוצאים, תעשו שינוי'. זו דוגמא לפנאטיות קונסרבטיבית בעיניי.

"כשהכרתי את רבני צהר, ראיתי שדווקא הם כאורתודוקסים משתדלים לא לומר 'לא' אלא כן למצוא את הדרך להתיר, וכך היה גם הרב עובדיה. גם לרפורמים לא יכולתי להשתייך. הרבה מהם אמריקאים ואני לא מכירה את המנטליות, ומאוד חסרה לי האנרגיה החסידית שלא קיימת בבתי הכנסת שלהם, לפחות אלה שהכרתי. בשלב מסוים הבנתי שככה אני, אדם לא קהילתי, ואכן אנחנו לא שייכים כיום לקהילה. כשהילדים היו קטנים הלכנו לבית כנסת בכל החגים, עכשיו רק ביום כיפור ובפורים. בראש השנה המשפחתיות גוברת על השופר ואנחנו נשארים בבית. קידוש והדלקת נרות יש בכל שבת. אמנם אין גֵּן מזרחי אחד בשושלת שלי, אבל אני מזהה את עצמי כמזרחית מסורתית ומאמינה שלשם החברה הישראלית הולכת. מצד אחד צועקים 'הדתה', מצד שני 'מגייסים לנו את הילדים', אבל המסורתיות המזרחית שחשבו שנעלמה עם הופעת ש"ס הולכת ומתחזקת".

כבר דור רביעי

ברנדס היא סופרת עם אג'נדה. אם נדייק, כמה אג'נדות. בזו הפמיניסטית ניגע עוד מעט, אבל קודם נתעמק באג'נדה החברתית שהיא מעוניינת לקדם והיא אותה מסורתיות מזרחית. אני שואל אותה האם בעיניה החסידות המקורית זהה למסורתיות המזרחית־ישראלית של היום, האם למעשה הבעש"ט המציא את המסורתיות. היא נזהרת מלתת תשובה חד משמעית.

"לומר 'הבעש"ט המציא את המסורתיות' זו הגדרה קיצונית מדי. הוא לא היה בעולם המסורתי כי לא היה דבר כזה. הוא שמר את ההלכה והקפיד עליה מאוד. מתנגדיו אמרו שהוא מזלזל בהלכה כי הוא לא אהב חומרות ואמר שהן באות מהסטרא אחרא, אבל הוא בהחלט שמר את ההלכה. הוא לא היה מסורתי כמו שאני מסורתית, כלומר שיש דברים שאני לא מקיימת, אלא שם דגשים של טפל ועיקר. הוא טען שקפדנות הלכתית היא טפל ולפעמים אפילו שלילית. לעומת זאת, להתפלל מנהמת הלב זה דבר מאוד חשוב. להודות לה' ולשמוח – חשוב. להיות באהבה ולקבל כל אחד – מאוד חשוב".

את רואה את החסידות המקורית של הבעש"ט כסוג של הצעה לישראליות?
"כן. המסורתיות שאני מדברת עליה תהיה הרבה יותר שלמה אם תורתו של הבעש"ט תצטרף אליה. יש לנו דור צעיר ומצוין שמחפש תוכן, משמעות ויהדות, רק בצורות אחרות. הדברים האלה נמצאים בחסידות המקורית. היא התעוותה, וחשוב לי להראות את זו המקורית ולהראות כמה היא רלוונטית לחיים שלנו. בשלב מסוים השולחן־ערוך הפך לחזות הכול – אם אתה יהודי טוב אתה שומר את כולו, ואם לא לא. התורה שבעל פה, שהייתה אמורה להישאר כך ולהשתנות, הפכה לתורה שבכתב שלא משתנה. רוב הציבור הישראלי לא יכול ולא רוצה לקיים את השולחן־ערוך כלשונו, אבל כן רוצה להיות בטקס היהודי, בחוויה, בלימוד, ברוחניות. המסורתיות הנינוחה ביחס להלכה יחד עם תורת הבעש"ט לדעתי יוצרת שילוב שרוב הציבור הישראלי יכול לשאוב ממנו המון".

אלא שכאמור הבעש"ט הקפיד מאוד על ההלכה. את לא מנסה קצת "ללכת בלי ולהרגיש עם"?
"אני מכירה את הגישה של הכול או כלום, ותראו מה קורה לרפורמים בארצות הברית. אז אותם אני לא מכירה, אבל אני כן מכירה את החברה הישראלית. וכאן, האופציה של המסורתיות המזרחית מוכיחה את עצמה כמאוד עמוקה, שרירה וקיימת כבר דור רביעי. הם מאמינים, אוהבי יהדות, בלי שטויות של הדתה שמדתה. המסורתי המזרחי מרגיש בן בית בתפילה ולא שומר את ההלכה לפי הספר אלא מעצב אותה לעצמו".

אם זה עובד כבר דור רביעי, למה לגעת בזה? למה להכניס למסורתיות המזרחית הזו שפועלת היטב אלמנטים ממזרח אירופה של לפני שלוש מאות שנה?
"אלה לא אלמנטים אשכנזיים כי הבעש"ט לקח הרבה מאוד מאור החיים הקדוש שחי במרוקו. הוא היה מורו ורבו, וחלק גדול מתורתו שקע בחסידות הבעש"ט. שנית, המסורתיות הזו כבר לא רק מזרחית – יש הרבה אשכנזים מסורתיים, כמוני. החסידות של הבעש"ט מכניסה למסורתיות המזרחית רבדים שאין בה. לבדה היא חסרה. למשל, תפילה שיכולה לצאת מגבולות בית הכנסת, לטבע ואפילו לבד. אחד הדברים שמשגעים מסורתיים הוא אורך התפילה. הם רוצים ללכת לבית הכנסת ולא יכולים להיות שם שלוש שעות. תפילה חסידית מקורית של הבעש"ט, קצרה הרבה יותר ומנהמת הלב, הייתה יכולה לענות על הצרכים והמאוויים שלהם. דבר נוסף שתורת הבעש"ט יכולה להציע הוא העניין שלא מחרימים ולא פוסלים אחים, תופעה שלצערי קיימת אצל חלק מהמסורתיים. נחרים את הרפורמים למשל. או את השמאלנים האלה".

אג'נדות של סופרת

אחרי שעסקנו בתורת הבעש"ט וביכולתה להשפיע על החברה הישראלית, אני מדבר עם ברנדס על העניין הפמיניסטי שמאוד בולט בספריה.

את לא מסתירה את האג'נדה הזו, אלא שבמציאות של אותה תקופה נשים היו חסרות קול ולא דומיננטיות. במהלך הספר את כותבת על בית הכנסת של הבעש"ט שהוא לא היה קם לולא דמותה של חנה, אשתו. יכול להיות שבשם האג'נדה קצת עיוותת את ההיסטוריה?
"כסופרת יש לי אג'נדות, ללא ספק", היא עונה, "ואחת מהן היא להשמיע את הקולות הנשיים בתרבות היהודית. מצד שני אני לא חוקרת ולא יכולה לעשות חיבורים כרצוני. תן את כל המקורות שלי לסופר גבר, ברור שיצא ספר אחר לגמרי. כמעט כל סיפור שמופיע בספריי נמצא במקורות, ועדיין יש מקום גדול לפרשנות. חשוב לי לספר מנקודת מבט נשית קודם כול כי יותר קל לי. מלאכותי לי לכתוב כגבר, אז חיפשתי דמות נשית לכתוב דרכה את הספר. ככל שהעמקתי גיליתי שאשתו חנה הייתה דמות משמעותית. שלא כמו בדורות הבאים, שבהם אשת הרבי ברוב הפעמים אינה נוכחת.

"נכון שהיו במשפחות האדמו"רים כמה נשים שנחשבו לצדיקות ושהחסידים אף ראו בהן מעין רבי ממין נקבה. סבתי היא נינתו של רבי מאיר מפרמישלן, ובתו נקראה 'בעלת המטֶה' והתפרסמה במופתים שעשתה בעזרת המטה שלה. אבל מדובר במקרים בודדים. אצל הבעש"ט יש אישה חיובית עם נוכחות שיודעת להוריד אותו ממקומות עליונים ושקוראת לו בשמו הפרטי – דבר שהיום לא יקרה. בת מיוחסת שמתחתנת עם בן אשפתות בעקבות מכתב מסתורי. הרגע שהבנתי שזו לא תהיה היא אלא אדל היה כשהגעתי לסיפור המסע לארץ ישראל. אל המסע הדרמטי הזה שנגמר בכישלון גדול הוא לוקח דווקא את בתו, ותוך כדי אנחנו מגלים בה עוצמה גדולה וחוזק עד שהיה לי ברור שהיא זו שתוביל את הסיפור. ברור שהעצמתי את הסיפורים סביבה. כל דמות אני מעצימה. מספיק לי שבר סיפור, משפט אחד, ואני בונה סביבו פרק שלם".

השאלה היא אם זו לא מניפולציה. את סופרת רבי מכר. ישנם המון אנשים שכל מה שידעו מעתה ואילך על הבעש"ט יהיה מהספר שלך, ומפרספקטיבה לא נכונה כי לך היה חשוב להעצים את אדל.
"אני חושבת על השאלה הזו הרבה. אי אפשר לספר סיפור בלי דמות רבת פנים וסיפור עמוק. אם לא ארחיב את הסיפורים, אין לי ספרות. כל סופר עושה מניפולציה. אתה חייב להעצים את הדמויות ולתת להן נפח. יותר מזה, אני נכנסת לדמות ופועלת איתה. פעמים רבות אני לא יודעת לאן נגיע ביחד. הדמות עושה, מוליכה אותי, ואני בעקבותיה – גם למקומות שרחוקים מהסיפור המקורי. זה חלק מעבודתי הספרותית. מצד שני, אני מאוד לא עושה אידיאליזציה של התקופה. לא מנסה להציג מצג כאילו אדל היא זו שהמציאה את התורה של אביה. אני חושפת בספר את היחס הפטריארכלי ולא מתעלמת ממנו. לא מציגה נשים חזקות שמשנות עולם, להיפך – מציגה נשים עם עוצמה דווקא מתוך הכבלים שהיו עליהן".

בסיפורים ששרדו יש רק שברירים על אדל. הסיפור המועצם שסיפרת עליה לדעתך קרוב יותר לאמת ההיסטורית?
"עצם העובדה שהשאירו אותה ואת חנה בעולם כל כך גברי מראה על העוצמות שלהן. כמו מרים הנביאה. השרידים הקטנים מוכיחים את הגדולה. השמידו השמידו, אבל בכל זאת נשאר. בצניעות, אני לא יודעת מה היה באמת. הסתמכתי על המון סיפורים, ועדיין החיבורים, הקומות והנפח הם שלי. אני מאוד מאמינה במה שאמר אחד־העם, שאנחנו עם ישראל לא בגלל האמת ההיסטורית אלא בגלל מה שאנחנו מספרים. ואחרי שהייתי צנועה, אגיד שכשאני בתוך ספר כמה שנים וכותבת אותו, אני חייבת לכתוב מתחושה של אמת. ואחרי שהוא גמור, אני מרגישה שזה קרה באמת ובטוחה בכך. לפעמים אפילו קורה לי דבר מיסטי – אני כותבת סיפור שמחבר בין שני סיפורים אחרים לצורך העלילה, ואז מוצאת אותו במקורות".

חזרו להיות חסידים ישנים

לקראת סיום, אני שואל את ברנדס מה דעתה על מוסד "הצדיק" אחרי התהפוכות האישיות שעברה וכמובן אחרי חמש שנות העבודה על הספר. "מוסד הצדיק נוסד שני דורות אחרי הבעש"ט", היא אומרת, "אצלו הצדיק הוא הכפרי הפשוט ששורק בבית הכנסת ביום הכיפורים. האדם שנותן את מעט הכסף שלו לאחרים. גם אצל המגיד ממזריטש זו עדיין ההגדרה. בדור השלישי, רבי אלימלך מליז'נסק ממציא את מושג הצדיק שאנחנו מכירים היום, שאומר שהצדיק הוא המנהיג של הקהילה, אדם עם כוחות עליונים. הצדיק הפך למתווך ולמקשר, ולכן היחס שלי למושג הזה אמביוולנטי. הרעיון שלפיו יש מתווך אחד וכל השאר שואלים אותו מה ה' רוצה רחוק מתורת הבעש"ט. כל העניין של לשאול רבנים דברים בסיסיים בחייך – שקיים גם בציונות הדתית – מרוחק מתורת הבעש"ט".

אני משער שגם את סבך אנשים שאלו וביקשו ממנו עצות.
"נכון, אבל זה היה יותר כמו פסיכולוג. אנשים שנזקקים לאנשים חכמים שייתנו להם כוחות ועצות, זה בסדר גמור. הם נכנסו עצובים ויצאו שמחים – נפלא בעיניי. אבל זה לא שהוא החליט עבורם איך לחיות, כמו חלק מהאדמו"רים והרבנים של היום שמחליטים עם מי להתחתן ואיזה בית לקנות".

האירוניה של ההיסטוריה גרמה לכך שהמודרניות החרדית מגיעה היום דווקא מהכיוון הליטאי, מצאצאיו הרוחניים של הגאון הקפדן, ודווקא החסידים שיצאו מהבעש"ט המכיל והפתוח הולכים ומסתגרים.
"זה חלק מהעיוות שעליו אני מדברת. החסידים כיום, כאמור לא כולם, הפכו להיות החסידים הישנים של דור לפני הבעש"ט. זהו תעלול היסטורי שאפשר למצוא לו סיבות, ועליו בדיוק אדל ובתה פייגה בוכות בסוף הספר".

את מקווה שתהיה לספר הזה השפעה גם על חסידים עכשוויים שיקראו אותו?
"יש לי השפעה על חלק מהציבור הישראלי, אך לא נראה לי שאשפיע על החסידים. אבל מי יודע, הלוואי".