הנידחים בדרך המשי: בעקבות השבטים האבודים

כאשר נודע לי על הקשר בין העם הקירגיזי והעם היהודי, ביקשתי להכיר את הנושא מקרוב. קירגיזסטן גובלת בצפון עם קזחסטן, במערב עם אוזבקיסטן, בדרום עם טג'יקיסטן ובמזרח עם סין. הרפובליקה הקירגיזית נמצאת על הנתיב של דרך המשי המפוארת אשר דרכה עברו סחורות מסין לאירופה.

דרך המשי גם מעוררת זיכרונות היסטוריים ואגדיים על עשרת שבטי ישראל אשר יצאו לגלות ולכן חשבתי שיהיה במסע הזה מעין ניסיון של האח הבכור יהודה לצאת לעבר האחים האבודים. כאשר יצאתי לדרכי היו לי תקוות גדולות שאם אצעד בדרך המשי החוצה את קירגיזסטן יש סיכוי סביר שאמצא בסיס לטענה שקיימת זיקה בין העם הקירגיזי והעם היהודי וסימנים לגלותם של עשרת השבטים. הרי קשה ולמעשה בלתי אפשרי להלך על פני ההיסטוריה ולנסות לחזור למנהרת הזמן במחקרים וירטואליים. יש צורך בהיכרות אישית, במפגש פנים אל פנים, בהליכה בדרכי ההיסטוריה ממש. בדרכים אלו ניתן לאסוף מידע רב, מסורות, עדויות, מנהגים וסיפורים כדי לנסות לבנות מחדש את הסיפור ההיסטורי, וכך ביקשתי לעשות ביחס לעשרת השבטים. אלא שהתמונה שמצאתי היא יותר מורכבת ולצערי גם מאכזבת.

למרות האכזבה מהתוצאות הלא־ברורות, יש ערך בעצם החיפוש של השבטים האובדים. לצערי, העולם היהודי בכלל והעולם הרבני בפרט התרחקו מהעיסוק בנושא נכבד זה אשר עמד במשך הדורות על שולחן מלכים ורוזנים. החיים בגלות והעיסוק בנושאים דחופים אחרים הרחיקו אותנו מהדאגה לשבטי ישראל ומהניסיון להתחקות אחר שורשם ההיסטורי והיהודי לאורך הדורות. אני מבקש להחזיר בסוגיה זו עטרה ליושנה ולשמור על הרצף ההיסטורי בין עם ישראל לבין שבטיו ובעיקר ליצור בסיס לקיום האחריות שלנו כלפי הנידחים והאובדים בעם ישראל.

גם הרב קוק ראה בעין יפה את הצורך לחפש ולהשיב את שבטי ישראל לארץ ישראל כחלק מתהליך הנורמליזציה של עם ישראל:

ונפלאות וגדולות ראינו בעינינו איך שעל ידי התעוררות רוח טהרה בלב גדולי ישראל מימים כבירים עד הדור האחרון ונפלאות גדולות ראו עינינו איך שעל ידי הרעיון של מציאות עשרת השבטים … ומפעולה זו אנו רואים תוצאות של איזה צמיחת ישועה בימינו אלה (מתוך הקדמת הרב קוק לספר "קול מבש"ר" מאת הרב שמעון צבי הורוביץ).

אנסה לתאר להלן את המסע המרתק לאחת המדינות היפות בתבל שבה הרים מושלגים, עמקים רחבים, נהרות, אגמים ומעיינות; מדינה הררית יפהפייה השומרת על תרבות הנוודים באופן אותנטי, ויחד עם זאת מדינה ענייה מאוד עם תשתיות לא מפותחות.

מסורת של נוודים

מדינת קירגיזסטן הייתה תחת שליטה וחסות של האימפריה הרוסית ולאחר מכן של ברית המועצות במשך 115 שנה, וקיבלה את עצמאותה ב־1991. השם קירגיזסטן מקורו בשבטים קירגיזיים ממוצא מונגולי שהגיעו לסין במאה ה־13. 70 אחוז מבני המדינה הם מוסלמים סונים, והשאר הם מוסלמים שיעים, נוצרים אורתודוקסים ומיעוטים בני דתות אחרות. למרות שרוב תושבי המדינה מוסלמים, אין יחס עוין כלפי ישראל או יהודים. ההפך הוא הנכון. לפני הביקור מארחיי חששו מהמצב הביטחוני, במיוחד כשנסענו לאזורים מרוחקים בהרים, וביקשו להצמיד אליי שומר ראש לאורך הביקור. כפי שאני נוהג בביקור במדינות מוסלמיות, כיסיתי את ראשי בכיפה בוכרית ופניתי לאנשים בברכת "סלאם עליכום". אולם מהר מאוד הרגשתי בבית וצעדתי ברחובות העיר בכיפה על ראשי.

כמובן, לא ניתן לבקר בקירגיזסטן מבלי לישון ביורטה, לאכול כבש ולצפות במיליוני הסוסים המפוזרים על השטחים הרחבים. בלילה הראשון של המסע, לאחר שעות של נסיעה בין ההרים, הגענו אל שפת אגם קאטיר קול וישנו ביורטה. היורטה היא אוהל נוודים מעוגל העומד בפני פגעי הזמן, שומר מפני הקור והגשם בחורף ומהחום בקיץ ומהווה חלק ממסורת המדינה. לעם הקירגיזי יש מסורת עתיקת יומין של נוודים וחלק מהמסורות נשמרות עד היום. על פי המסורת שלהם, יש לקבל כל אורח עם כוס תה חם, צלחת שמנת וסוכריות. ואכן, בכל מקום כך קיבלו את פניי, למרות שלא יכולתי תמיד לאכול את מה שהם הציעו.

בגלל שהקירגיזים הם עם של נוודים הם מגדלים סוסים שיכולים לנוע ממקום למקום ביתר קלות מאשר פרות. הם אוכלים בשר סוס ושותים חלב סוס, והמשקה הלאומי של המדינה, "קומיס", עשוי מחלב סוס מותסס. למרות מסעותיי בעולם לא נתקלתי במדינות רבות שבהן שותים חלב שכזה.

קירגיזסטן הייתה לאורך השנים, כאמור, תחנה חשובה בדרך המשי, וסוחרים בני תרבויות ודתות שונות עברו בה בדרכם לסין ולהודו. כזכור, דרך המשי היא הציר שחיבר בין מזרח ומערב החל מהמאה הראשונה לפני הספירה, והיא נמשכת מסין במזרח עד רומא באירופה. אין ספק שבני ישראל צעדו בדרך זו כאשר יצאו לגלות. יהודים החלו להתיישב לאורך דרך המשי במאה הרביעית לספירה.

יש קבוצות שונות לאורך דרך המשי המייחסות עצמן לעשרת השבטים, כגון הפתאנים באפגניסטן, בפקיסטן ובהודו, יהודי ההרים בקווקז, יהדות סמרקנד ובוכרה, יהודי קאיפנג בסין ובני מנשה ובני אפרים בהודו. בנימין מטודלה אשר יצא למסע של 14 שנה מספרד לארצות רחוקות על פני שלוש יבשות – אירופה, אסיה ואפריקה – מתאר בספרו את מקום מושבם של עשרת השבטים בחבלי ארץ לאורך דרך המשי באפגניסטן, בפקיסטן ובהודו. בנסיעתי ניסיתי להמשיך בדרכו, אלא שבנימין מטודלה ביקר במקום כאלף וחמש מאות שנים אחרי גלותם של השבטים מארץ ישראל ואני כ־2,700 שנה אחרי גלותם. גם מרקו פולו שעבר דרך קירגיזסטן בדרכו לסין הזכיר קהילות יהודיות רבות לאורך דרך המשי, כולל בסין, שם נקראו היהודים "האנשים עם העיניים הצבעוניות".

דמיון לספורי התורה

אחד המקורות המעניינים המעלים את הסברה לקשר בין העם היהודי לעם הקירגיזי הוא האפוס של מאנאס בן ג'אקופ. האפוס של מאנאס, שמקורו במאה העשירית, הוא אוסף מיתולוגי של שירים, אגדות וסיפורי עם קירגיזיים אשר עברו מדור לדור, ומהווים ערש התרבות הקירגיזית עד היום. הגיבור מאנאס (מנשה) בן ג'אקופ (יעקב), אבי האומה הקירגיזית, הפך למיתוס בקירגיזסטן לאחר שאיחד את 40 השבטים לאומה אחת.

סיפורי מאנאס מכילים אלפי שנים של מסורת קירגיזית, ויש בהם דמיון רב להיסטוריה של העם היהודי ולסיפורי התנ"ך. סיפורים אלו יכולים לספק לנו תובנות עמוקות על המסע ההיסטורי שלהם ועל הקרבה ליהדות.

אם לדעת היהודים האפוס של מאנאס הושפע מהיהדות, לדעת העם הקירגיזי הדמיון נובע מכך ש"היהודים פיתחו את התורה שלהם מתוך האגדות שלנו". בראייה היסטורית יתכן שהתוכן המשותף לא נבע מקשר ישיר, אלא משליחים שהעבירו מידע תרבותי ולשוני ונרטיבים משבט אחד למשנהו בהיותם עם של נוודים אשר חנו בסמיכות. ייתכן שממלכת כוזר אשר אימצה את היהדות במאות התשיעית והעשירית שיחקה תפקיד משמעותי באימוץ שכזה. כמו הקירגיזים, הכוזרים נחשבו לנוודים תורכים. ייתכן שהנוודים הקירגיזים השתכנו ליד הכוזרים, נישאו ביניהם והייתה ביניהם השפעה הדדית.

הדמיון הראשון והבולט באפוס הוא בין ג'אקופ לבין יעקב אבינו. למשל, יעקב וג'אקופ נפצעו שניהם ונותרו נכים. בתורה מסופר על יעקב הצולע על ירכו, ובאפוס של מאנאס נמסר כי הוא סבל מנכות דומה: "הוא (ג'אקופ) עצמו, בעל הזקן הלבן, השתוחח ודידה, צולע".

מכיוון שיעקב מוזכר בקוראן, ניתן לשער שג'אקופ הקירגיזי הוחדר לאפוס ממקורות מוסלמיים. אבל הקשר בין מאנאס ומנשה לא יכול להיות מבוסס על מסורת אסלאמית, שכן שם זה לא מופיע בקוראן. מיהו, אם כן, מאנאס בן ג'אקופ ומדוע האפוס שלו מכיל פסקאות רבות עם טקסטים תנ"כיים?

גם סיפורה של רבקה בתורה דומה לסיפורה של רביגה. אשתו של מאנאס, רביגה (הידועה גם כקניקיי), נלקחה מעם הטג'יקים הרחוקים בבוכרה. כפי שלאברהם היה חשוב למצוא בת מהמשפחה המורחבת ולא מבנות ארץ כנען, כך גם בסיפור של מאנאס.

האפוס של מאנאס וסיפורי התנ"ך מספרים על תהליכים של יציאה מעבדות לחירות. הגיבור הקירגיזי, מאנאס, הביא את אנשיו מאלטאי/יניסי בסיביר לטלס בקירגיזסטן של היום. כך מוזכר בתחילת האפוס. עוד יותר מעניין הפרט המתואר באגדת מאנאס שלפיו הוא היגר עם שש מאות אלף לוחמים.

מנהגים שונים בתרבות הקירגיזית מזכירים את מצוות התורה. הקירגיזים לא אוכלים את גיד הנשה של הכבשים. למרות שהם מגישים בשר עם חלקי סחוס, רצועות, גידים, שומן וחלקים פנימיים הנראים בלתי ניתנים לעיכול לזרים, הם לעולם לא יגישו את גיד הנשה לעצמם או לאורחיהם. כמו כן, הם מקפידים לא לשבור את עצמותיו של הכבש כאשר הם מכינים אותו, כמצוות התורה בקרבן הפסח "ועצם לא תשברו בו". לפני אכילת הבשר הם נוהגים להוציא את הדם ולתת אותו לכלבים השומרים על המחנה. מעניין שהם נוהגים גם למרוח את הדם על המשקופים של היורטות.

העם הקירגי נוהג לקיים ברית מילה לילדים, וקשה לדעת האם יש לכך גם מקור יהודי. רבים מאמינים שהמילה הגיעה לקירגיזים דרך האסלאם אך ישנם קירגיזים רבים הטוענים שברית המילה הייתה נהוגה אצלם עוד לפני הגעת האסלאם. הקירגיזים מקפידים להתחתן רק ביניהם ולא עם עמים אחרים.

קשר יהודי שאיננו ידוע

אחד המפגשים המעניינים שהיו לי בביקורי בקירגיזסטן, היה עם מנשה ומשפחתו. הם מאמינים שהם צאצאים של עשרת השבטים ושומרים על יהדותם בסתר, זאת לאחר ששני אחיו של מנשה נרצחו בגלל שגילו עניין ביהדות. כדי לא לחשוף את הקשר שלהם ליהדות פגישתי איתם נעשתה בחצר אחורית של בית קפה.

השם המקורי של המשפחה הוא שם מקומי, אבל כאשר גילה מנשה את השורשים היהודיים של משפחתו הוא החליט להחליף את שם משפחתו למנשה. בכל שבת הוא מכנס ומלמד 20 אנשים תורה. לטענתו של מנשה, יש אנשים במדינה שלא מגדירים את עצמם מוסלמים אלא שומרי דת האסלאם בסגנון קירגיזסטן עם מרכיבים של תורת ישראל. לדבריו, רק המלומדים במדינה יודעים על הקשר עם היהדות, אבל רוב הציבור לא יודע על כך. ייתכן שהשנים של השלטון הקומוניסטי פגעו ברצף המסורת שהייתה מקובלת אצל העם הקירגיזי, ולכן הסיפור של החיבור עם העם היהודי איננו מוכר לרוב תושבי המדינה.

היהודים הראשונים התיישבו באזור קירגיזסטן במאה ה־4. ככל הנראה היו אלה יהודים כוזרים וכן יהודים מאוזבקיסטן ומאיראן. כיום חיים בבישקק, עיר הבירה של קירגיזסטן, 350 יהודים. בשנים לאחר השואה הקהילה היהודית מנתה כ־20,000 איש ובשנת 1985 גרו בה 8,000 יהודים.

מעט מאוד ידוע על נוכחות יהודית בטריטוריה קירגיזית לפני המהפכה הבולשביקית של 1917. החל מתקופה זו יהודים אשכנזים התיישבו בערים הפרובינציאליות של קירגיזסטן, במיוחד בקרקול, בישקק ואוש. היהודים הראשונים שהגיעו היו הקנטוניסטים, אותם צעירים יהודים אשר גויסו לצבא הצאר והגיעו לאזור עם הצבא הרוסי.

עד 1915 לא היו בקירגיזסטן בתי כנסת. הקהילה היהודית הקטנה של המדינה התאספה בבית של הרבנים המקומיים לתפילות. בית הקברות היהודי היחיד היה באוש. בבישקק היה בית קברות יהודי בתוך בית הקברות המוסלמי.

בתקופה הקומוניסטית, למרות המדיניות האנטי־דתית, היהודים קיימו את יהדותם בסתר. לקראת חג הפסח כל משפחה אפתה מצות בביתה. לקהילה ניתנה רשות לחגוג חגים יהודיים רשמיים ולהמשיך את הפעילות היהודית עד שנות החמישים של המאה העשרים, אז כל הפעילויות הדתיות, מלבד תפילות הימים הנוראים, נאסרו. במהלך מלחמת העולם השנייה, גל של יותר מעשרים אלף פליטים יהודים ברחו למדינה מהאזורים המערביים של ברית המועצות שנכבשו על ידי הנאצים – מרוסיה, אוקראינה ופולין.

האם צאצאים של עשרת השבטים נטמעו לאורך דרך המשי בכלל ובעם הקירגיזי בפרט? נטיית הלב שלי לאחר הביקור היא לחשוב שאין קשר ישיר בין עשרת השבטים לעם הקירגיזי, לפחות לא ברמת הסבירות שהייתי מבקש למצוא. לכן אני משאיר סוגיה זאת ב"תיקו". תשבי הוא שיתרץ קושיות ושאלות, כדברי הרמב"ם:

בימי מלך המשיח כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו… ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני (הלכות מלכים יב, ו).