"בנקסי", "אמן הרחוב" המפורסם ביותר בעולם, עשה זאת שוב. פעם נוספת הוא הצליח להקפיץ את ערך היצירות שלו ולגרום לכל העולם לדבר עליו. אפילו פה אצלנו. למי שהחמיץ נספר שבית המכירות הפומביות סות'ביס הציע בשבת שעברה למכירה גרסה מוקטנת של אחד הציורים המפורסמים של האמן, ילדה עם בלון אדום בצורת לב. הציור נמכר בסכום של מעל מיליון לירות שטרלינג, אבל מיד לאחר שהפטיש הכה כאות לסיום העסקה, החל הציור "לגלוש" מטה אל מחוץ למסגרתו ומגרסה שהוטמעה בחלקה התחתון של המסגרת החלה לגרוס אותה.
אבל בואו נלך רגע אחורה. בנקסי משמש כילד הרע של עולם האמנות כבר מספר מכובד של שנים. הוא שומר בקנאות על אנונימיות, אך ישנם פרטים שהסכים לחשוף. הוא נולד בעיר בריסטול שבאנגליה בשנת 1974 ובשנות ה־90 המוקדמות החל ליצור גרפיטי באמצעות שבלונות. אמנות השבלונות הייתה נפוצה בבריסטול עוד לפני בנקסי, והיא חביבה על אמני גרפיטי בשל מהירות העבודה שהיא מאפשרת. אבל בנקסי לא נשאר כאמן גרפיטי מקומי. הוא החל לצבור פופולריות ובתחילת שנות האלפיים כבר הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו. התערוכות הבאות הצטברו ובאו ובנקסי, שהחל את דרכו כאמן בשולי החוק שעולם הגלריות והמוזיאונים זר לו כל כך, הפך לאחד השמות החמים באמנות העולמית. ובכן, למה?
שרשרת המזון האמנותית
בשביל לענות על השאלה הזאת כדאי קודם לנסות להבין את שרשרת המזון הכלכלית של עולם האמנות העכשווי.
בתחתית נמצא קהל "שוחרי האמנות". מדובר על קהל מהמעמד הגבוה שמטריח את עצמו לגלריות, שמשלם על כרטיסי כניסה למוזיאונים, שקונה ספרי אמנות ומזכרות "אמנותיות".
מעל הקהל הזה, ואולי במקביל אליו – אך מכיוון אחר, נמצאים סטודנטים לאמנות. כסף לקנות אמנות אין להם, אבל הם מרגישים חלק בלתי נפרד מן העולם הזה וחלומם למכור בעתיד יצירות לאספנים ולמוזיאונים.
מעל ציבור הסטודנטים נמצאים האמנים. מצבם בדרך כלל אינו מזהיר מבחינה כלכלית כי חלומם נשאר כמו החלום של הסטודנטים, אבל רובם כבר מבינים שהוא כנראה לא יתגשם לעולם.
ומעל האמנים נמצאים הגלריסטים – בעלי הגלריות. כאן כמובן יש הבדלי רמות גדולים בתוך המעמד, אבל מטרתם היא למצוא אמנים צעירים ומבטיחים, לחתום איתם על בלעדיות, ולעשות הכול כדי למכור את העבודות שלהם. במחירים גבוהים ככל הניתן. כמובן, האמנים יראו מהכסף הזה חלק קטן. וכאן אמור היה להיכנס גם עולם המוזיאונים, אבל המוזיאון לכאורה משמש כמוסד ללא כוונת רווח. כמובן, אמנים שיצירתם מוצגת במוזיאון זוכים לשיפור בשוויה ובשווי היצירות האחרות שלהם, אבל זה קשר עקיף ונשאיר אותו מחוץ למפה הפעם.
מעל הגלריות נמצאים בתי המכירות הפומביות. כאן כבר נמצאים סכומי כסף נכבדים, אך האמנים כמעט לא יראו ממנו דבר. בבתי מכירות המסחר מתנהל בדרך־כלל בין אספנים (שקנו את העבודה בעבר מגלריה בסכום נמוך משמעותית). האספנים קונים ומוכרים יצירות כמעט ללא קשר לשאלות של טעם אישי או של אסכולה אמנותית מועדפת. אלו קונים אמנות כשוק כלכלי לכל דבר. תשקיע היום באמן הנכון ותכפיל את ערך ההשקעה בעוד כמה שנים.
שטרות מזויפים ברחובות
בנקסי, כאמן רחוב מן השורה, מערער לכאורה על העולם הזה. הוא עושה את העבודות שלו ברחוב (על רכוש שכלל לא שייך לו, מה שמקשה למכור את הדבר), כולם יכולים לראות את העבודות ואף אחד לא משלם לו על העבודה הקשה. המדיום הזה מתאים כמו כפפה ליד למסרים שבנקסי מנסה להעביר. עבודות על עריצות משטרים, על תרבות צריכה וזיהום אוויר, על גזענות ועל דיכוי מיעוטים הן לחם חוקו של בנקסי האמן והאקטיביסט.
אבל להיות אמן אנונימי שצועק ובועט זה נחמד, אבל זה לא מספיק ייחודי. וגם לא מתפרנסים מזה יותר מדי. אז בנקסי הפך את עצמו למותג מצליח. העבודות שלו קליטות, שנונות ומשתכפלות בקלות. הן מתאימות מאוד לעולם של מדיה מהירה ורשתות חברתיות (כלי שבנקסי לא מנצל מספיק בכוחות עצמו, אבל שאר אזרחי הכדור מחפים עליו שם בשמחה). בין השאר הוא יצר את הסרט "היציאה דרך חנות המזכרות". סרט פסידו דוקומנטרי שמתאר את עולם האמנות ואמנות הרחוב ובעיקר מהלל את בנקסי עצמו. שם הסרט רומז למנהג הרווח במוזיאונים ברחבי העולם להציב את חנות המזכרות בדרך החוצה מהמוזיאון, כך שהקהל שבא לצרוך חוויה רוחנית־תרבותית לא יעזוב את המקום בלי לחזור ולהצטרף אל חווית השופינג ותרבות הצריכה שבה הוא מוקף בדרך כלל.
אחרי שהפך למותג מצליח, בנקסי מתהלך כבר יותר מעשור על חבל דק. מחד הוא עדיין עושה אמנות חתרנית. הוא ממשיך לרסס את עבודותיו על קירות ברחבי העולם אך הוא יודע להפעיל טוב מאוד גם את עולם האמנות הכלכלי והממוסד. הוא יוצר תערוכות גדולות (בחלקן הוא מארח גם אמנים נוספים) ובעיקר מייצר אובייקטים סחירים. לא עוד תרסיס צבע על קיר בניין, אפשר לקנות חתיכת בנקסי ממוסגרת יפה לתלייה בסלון. אמרתי אפשר? התכוונתי אם רק יש לכם הרבה מאוד כסף מיותר לעניין.
אבל בנקסי לא רוצה שיגידו שהוא מתמסחר חלילה. הרי אם הוא יהפוך לאמן "רגיל" של גלריות ומוזיאונים, ובעיקר אם עבודות שלו ימשיכו להסתובב אצל עשירי העולם, איזה ייחוד ואמירה יישארו לו? איזה המון יריע לו בעוברו ברחובות? לכן מדי כמה שנים הוא יוצר איזו פרובוקציה שמראה לכאורה כמה הוא אמן חופשי וחסר מעצורים. בעבר הוא השליך ברחובות שטרות מזויפים שנשאו את דמות דיוקנו ובהמשך החדיר למוזיאונים נחשבים ברחבי אירופה יצירות אמנות שאותן תלה על הקירות (היצירות הורדו רק לאחר כמה ימים, כשבנקסי חשף את דבר התלייה).
בלי לעצבן מדי
אז הפעם הגיע עניין הגריסה. כששמעתי על הסיפור לראשונה התלהבתי. הנה בנקסי תוקע סיכה בבלון שוק האמנות שמנסה להכפיף אותו לתנאים המקובלים ושובר את הכלים. אבל אז ראיתי את סרטון הגריסה ואת התוצאה הסופית שלה והבנתי שבניגוד לכותרות העיתונים, היצירה לא "השמידה את עצמה" כלל. כך לא פועל מי שקורא תיגר על שוק כלכלי שעוסק ברעיונות ודימויים. בנקסי נזהר פה. הרי אם היצירה באמת הייתה מושמדת, הקהל הפוטנציאלי היה חושב שמונה פעמים האם הוא מוכן לקחת את הסיכון בפעם הבאה שיצירה של בנקסי תעמוד למכירה. אז במקום זה היצירה נגרסה קצת ויצרה רעש אדיר בעולם, אבל הציור עצמו עוד קיים בהחלט ולפי הערכות מומחים כנראה שהכפיל את שוויו (וזה עוד בלי לחשוב שהכול היה מבוים ומתואם עם בית המכירות).
אחרי הכול, להיות חתרני זה נחמד. אבל כדי להיות אהוב הקהל ונמכר כל כך כדאי שה"חתרנות" שלך תאשש בדיוק את הבון טון בעולם הליברלי, ולא תעצבן מדי את בעלי ההון.
