ב־Radio Free Albemuth, אחד מספריו האחרונים של פיליפ ק' דיק, מתואר בין היתר פוליטיקאי מושחת שכדי להעצים את כוחו והשפעתו ותקציבו ממציא איום טרוריסטי לא קיים. כלומר, מפעיל בעצמו טרור כנגד אזרחיו כדי להילחם בו לכאורה. הוא שולט בו לגמרי, ממתג אותו היטב וכמובן יודע לנצח אותו, אך לעולם לא להכניע אותו לגמרי.
גם ג'ונתן פראנזן, ברומן הראשון שלו "העיר העשרים ושבע" שפורסם ב־1988 ויוצא עתה בעברית, מעמיד במרכז דמות כזאת. ראש משטרת סנט לואיס, הודית קרייריסטית ונטולת מוסר בשם ס' ג'אמה, משגרת טרור מושכל בקרב התושבים וממציאה תנועה אינדיאנית קומוניסטית ערטילאית שתישא באחריות – וכל זאת כדי לבצע מיזוג מוניציפלי בעיר, ובכך להיטיב עם הקריירה שלה ועם תזרים המזומנים המפלצתי של מקורביה. ואכן הפופולריות שלה נוסקת. התוכנית עובדת היטב, לפחות רוב הזמן.
ג'אמה גם עושה דברים מלבבים אחרים: בחור בשם סינג בוחש עבורה בחיי המתנגדים לתוכניות המיזוג. הוא משתיל בכל תחנות חייהם מכשירי ציתות והאזנה, אך מהר מאוד עובר לבחישות מעשיות בחייהם. למשל מפרק מהיסוד את משפחתו של מרטין פרובסט, איש ישר אולד־סקולי, שלא מוכן לוותר על האני מאמין הערכי שלו ומפריע בכך לתוכנית המיזוג הגדולה. סינג טורח להרחיק את הבת שלו מבית המשפחה, ובהמשך מידרדר למעשים פליליים וחמורים הרבה יותר, הכול כדי לשנות את דעתו.
פוליטיקאים מושחתים אינם דבר חדש בספרות ובבידור, כאלה המוכנים להקריב עבור הצלחתם כל דבר וכל אחד, אך תמיד ישנם גם צדדים רכים יותר באישיותם, לכאורה, כדי להפוך אותם לדמויות "עגולות" שאולי אפשר במידת מה לאהוב. כמו פרנק אנדרווד מהסדרה "בית הקלפים". את ג'אמה קשה מאוד לאהוב. למעשה, קשה לאהוב מישהו ברומן הגורף, המאז'ורי עד להתפקע, של פראנזן. כישרון הכתיבה שלו מסחרר כמובן. על כך אין עוררין. הוא יודע לתפור סצנות דרמטיות מרתקות, מלאות הומור, ביד מקצוענית מרשימה לעילא. הוא יודע לשים בפי דמויותיו דיאלוגים חזקים וצולפניים. הוא לעיתים משאיר אותך פעור פה נוכח הטרמינולוגיה התיאורית שלו – "פתיתי שלג הסתחררו מהעצים השחורים שלאורך שדרת סוון כמו אוהבים זעירים, נפגשו וניתקו, נשרו, נמסו" (121).
דמויות סיאמיות
פראנזן מרשים לא פחות בקורפוס הידע האדיר שהוא שוטח בפני הקוראים. במקרה הזה מדובר בכך שהוא נכנס לתוך כיבי הכיבים של עולם הנדל"ן והכספים, על המונחים והדינמיקות שלו. אבל אחרי שצולחים את 566 העמודים דחוסי הפונט של הרומן הזה, עולה שאלה אחת בלתי נמנעת: האם באמת היה שווה כך לטרוח? על הכתיבה של הרומן, וכמובן על הקריאה, ונזכרים במעט חמיצות באותה כותרת ארסית שפורסמה בשנות השמונים על אחד מאלבומי מאיר אריאל: "מי שלא יקשיב לאלבום הזה יחיה ארבעים דקות יותר מאחרים".
זו כמובן ארסיות מוגזמת. כי אי אפשר לכנות את "העיר העשרים ושבע" רומן גרוע או בזבוז זמן משווע. הוא נעשה במלאכת מחשבת ויש בו לא מעט קטעים חזקים, אבל מנגד גם בלתי אפשרי להתעלם ממגרעותיו הרבות. הוא משמים במרשימותו ומרשים במשמימותו. נכון, זהו הרומן הראשון של פראנזן, ואפשר להבין בצורה ברורה ביותר איך הוא הלך והתפתח עם הזמן לרומנים מסחררים כמו "טוהר", "התיקונים" ו"חירות", כלומר איך הוא הלך והתמקצע, הלך והתכנס, הלך והתהדק. גם הם רומנים גורפים ועבי כרס, אך יש בהם פחות דמויות, העלילה בהם נעה בקצב יותר מהיר, יותר ברור, כך שגם הממדים הביקורתיים החברתיים והתרבותיים שבהם, וכאלה יש למכביר, נוקבים, מרירים ונהירים.
ברומן הזה, פראנזן, במבע הפוליפוני שמתפזר על פני מספר כמעט דו־ספרתי של דמויות שאותן הוא מוביל, מגדיש את הסאה, בלשון המעטה. ג'אמה ומרטין פריבסט הם הדמויות המשמעותיות בנרטיב, אבל הוא טורח גם ממעוף הציפור שלו להנכיח ולתת פתחון פה לדמויות אחרות, מי יותר ומי פחות, ובשלב מסוים קצת קשה כבר להבדיל ביניהן.
לכל אחת מהן יש הביוגרפיה קצרת הטווח שלה, המניעים שלה ומקומה בלוח השחמט המוניציפלי, אבל המְספר גורם להן להרגיש כמעט תאומות סיאמיות. מלבד אולי דמותו של דוויין, החבר של לואיזה, בתו של מרטין – שידוך שאותו בחש סינג היטב במין הפקה משונה וחסרת אמינות לחלוטין. בשלב מסוים של יחסיהם לואיזה מציצה בחשאי ביומן שלו. הקול שעולה מתוך היומן הזה הוא משב רוח מרענן. פתאום מגיע משהו אחר מתוך הרומן, אבל זה מגיע מעט מדי, פעם אחת בלבד, ומתאדה לתהום הנשייה.
גם בספריו האחרים משמשות הדמויות של פראנזן לביקורת נוקבת על מעמד הביניים הגבוה האמריקני, על אורח החיים הצרכני והבורגני, אבל כאן הוא העמיד קשת דמויות שאין באף אחת מהן איזה קמצוץ של יסוד נפשי דוסטויבסקאי. אין באף אחת מהן משהו שלפרקים צולל למקומות עמוקים יותר, חסרי אירוניה. ובעיקר יש תחושה שהוא לרגע לא אוהב אותן ולא מעריך אותן, אף לא אחת מהן. אפילו לא קצת.
לפני נפילת התאומים
סוגיה נוספת היא כמות המידע. פראנזן נותן תחושה לקורא כאילו הוא נמצא במעין אוטוסטרדה בלתי מרפה, בתוך איזה עולם שנתונים בינאריים שוצפים בו מכל עבר. הוא מפגיז אותו בנשק אוטומטי עם מחסניות מלאות ולא מרפה לרגע, כמעין טרור שהסופר מפעיל כנגד קוראיו כדי לנצח בו. הוא מאתגר מבחינה קוגניטיבית, הוא דורש מהקורא לאפסן כמויות מידע אדירות, הקשורות בהיסטוריה של הדמויות, בתחושות שלהן, בקשרים שלהן, באופן שבו הן נוהגות להתגלח, באוכל החביב עליהן, וכמובן מידעים אובייקטיבים יותר; על נדל"ן, על תנודות כסף חשאיות, על חוקי עונשין מוניציפליים.
כדי לצלוח את האוטוסטרדה, אתה בכל רגע נתון נמצא תחת מתקפה, ותחת תחושה גורפת של חוסר ביטחון עצמי שאולי מידע יקר ערך נשמט ממך, וכך לא הצלחת להבין לגמרי את הסיטואציה לעומקה. זו תחושה שמובילה בשלב כלשהו לייאוש, לחוסר אוריינטציה, ובעיקר לאיבוד הקשר בין המתרחש לבין הקורא. תחושה של אדנות והתנשאות הבאה מהכתוב שממסכת את החוויה, ובשלב מסוים, תלוי בכושר הסיבולת, גורמת לאיבוד עניין. וזה הדבר הקריטי. פראנזן השתמש בכל אותן יכולות מרשימות גם בספריו המאוחרים, אבל הם היו הרבה יותר קרובים לקורא, ובכל רגע נתון, למרות כמויות מידע אדירות, הצלחת לדעת היכן אתה נמצא ומה פחות או יותר קורה.
אלמנט נוסף הראוי לציון הוא האמינות. אמנם פראנזן טרח למכביר לייצר טריטוריה ריאליסטית, המתרחשת בעיר ריאליסטית, שיסוד העלילה שלה הוא ריאליסטי, אבל כל הטרחה הפלילית המוגזמת שג'אמה וסינג טורחים עליה כדי לשכנע כמה קולות להצביע בעד המיזוג מורגשת כלא אמינה. אמנם לא מעט פוליטיקאים ואנשי סודם יודעים לסחוט היטב, הם אוספים מידע חשאי, הם נושקים לא מעט פעמים לפלילי, אבל יש כאן חוסר קורלציה בין המטרה לאמצעים. הם מוגזמים ומופרכים מדי.
גם כל עניין הטרור שג'אמה מפעילה סובל מחוסר אמינות, שאחת הדמויות בספר, הגנרל, אכן עולה עליו במהרה, אבל הוא צדיק יחידי בסדום. מדובר אמנם בסוף שנות השמונים, עוד לפני נפילת התאומים, עוד לפני שטרור ההמונים הכה במלוא הכוח באמריקה, אבל עדיין משהו שם לא מסתדר היטב, כאילו משהו בכוונות המספר נתקע בין ריאליזם לאלגוריה. אצל דיק, למרות שהיה מדובר בספר מדע בדיוני, זה היה הרבה יותר אמין ומשכנע.
כל האלמנטים הללו גורמים לבסוף גם לחוט השדרה העלילתי להיות ארוך, מפותל ואיטי מדי. הוא אמנם טומן בחובו אי אילו תפניות, אבל כמו בתאוריה העדכנית של היקום, שגורסת כי הגלקסיות מתרחקות זו מזו ככל שעובר הזמן – כך התפניות הללו הן כמו גלקסיות שמתרחקות זו מזו, עד שהמרחקים ביניהן פשוט הופכים גדולים מדי, וביניהן נפער חלל רחב, נוקשה, עשוי מלל, שנדמה לעיתים אינסופי.
העיר העשרים ושבע, ג'ונתן פראנזן, מאנגלית: ארז וולק, עם עובד, 2018, 566 עמ'
