אם יחפש מישהו סימני־סוף בחלומותיהם של בני המקום, בעשורים הראשון והשני למילניום השני, יימצאו כאלה בלי די בספרות של התקופה. מבלי לחשוב הרבה אפשר להעלות מיד על הדעת ספרי חורבן בולטים, ובולטים פחות, שהם תנובת השנים האחרונות: "השלישי" של ישי שריד, "העיר המזרחית" של אילנה ברנשטיין או "2023" של יגאל סרנה, למשל, וישנם עוד. נכון הוא שאין אופנה זו בלעדית לספרות הארץ־ישראלית שאותה מחברים ילידי שנות ה־60 וה־70 בישראל (אבל לא רק הם), אלא היא מגמה מילניאלית רחבה יותר של תרבות המערב בכללותה. אבל זו שאלה שדורשת חשיבה, מה זה אומר בדיוק כאן ועכשיו מבחינתנו, בתוך השיח הפנימי של המקום.
ספרה השלישי של לילך נתנאל, "העייפים", לכאורה לא שייך לרצף הזה. הטיפול בו מעודן הרבה יותר. הוא בסך הכול מבקש את קורותיו של איתן אובד, איש מבוגר, דור שני להתיישבות העובדת, אשר מעביר את ימיו שבסיפור לצד מיטת חוליה של אשתו הגוססת לאה. נדמה שהיא הולכת, אף שניכר לאורך הספר שיש גם סירוב עמוק ללכת, בצד גסיסתה. משהו שהוא אבוד, גמור, מכולה, אבל מסרב עדיין להסתלק, עד שלא ינוגן האקורד המסיים במנגינה. היא תישאר לשמוע את מוזיקת הסיום. וזו אכן סוג של סימפוניה שנתנאל מנגנת פה. זהו תזמור של הלשון העברית, שרה לעצמה רקוויאם לחורבן הבית, לסופו של דור.
"הצורה הזו אינה גלויה לאיש מלמטה. רק מלמעלה". מושב פארן בערבה. צילום: משה מילנר לע"מ
וילה בג'ונגל
כלומר, תחילה היו פה המהגרים, פליטי אירופה, המלחמה והרדיפות. גם פה הייתה מלחמה, אלא שהייתה זו מלחמה של קוממיות. האנשים האלה הקימו בתים, סימנו נחלות. אחר כך היה מבחן כוח העמידה. מה שסומן כגבול, צריך היה בהוכחת שרירותו, עמידה על הקיום שלו, שמירתו וביצורו, או כדברי נתנאל: "בניין הבית, הנחלה, הכוח העצום שנדרש כדי להחזיק בזה, וגם האובדן שנדרש כדי לקיים את זה, וגם הנישול, כן, של אחרים מאדמתם, זה היה טיבה של הזכות על הארץ. ואובד, כמו הוריו לפניו, האמין בזכות הזו בכל מאודו. והאמין, בכלל, שאין זכות בלי עוול. לכן אי אפשר היה לישון בלילות, לכן היה צריך לשמור היטב ולהתגונן" (עמ' 95־94). זהו אם כן האתוס שעימו מתמודדת נתנאל בספר זה. שאלת הבית, שהיא שאלת המשפחה, שאלה בין־דורית, כשהמלודיה הזו היא תמיד חלק מן התזמור הסימפוני של סימפוניית המקום.
אלא שנתנאל מסבכת את הרצפים הללו, המעט מוכרים מספרות דור המדינה, ומציגה וריאציה מעניינת למצב ריבוי־המשמעויות שבספרות, היות שגיבור הספר העיקרי מתגלה במהלך הספר כאיש שוקע, אולי אף דמנטי לגמרי (ושמו, כמו בקלאסיקה של הספרות, מתאר את המהלך שיחול בלימוד אישיותו – "איתן" כמו החוסן המיוחס לו בתחילה, ואז "אובד", שהוא אולי הפועל המתאים ביותר למי שלא מוצא את מקומו, אף זו שבתוך תודעתו שלו). אך לצד ההתפוררות הוודאית, קשה לדעת למה בדיוק מהעדות של הדמות אפשר וצריך להאמין. בכל מקרה, הדמנציה הזו פותחת ספקטרום משמעויות נוסף לתיאור השקיעה הזה (ומעניין לציין את עניין השיטיון, שגם לו מספר הופעות בולטות בספרות השנים האחרונות, למשל מאיה ערד ב"חשד לשיטיון", ועתה גם "המנהרה", ספרו האחרון והמדובר של א"ב יהושע).
המשך הציטוט לוקח את האתוס המוכר למקום מעט אחר ומוזר: "לכן אי אפשר היה לישון בלילות … ולכן, אם באותו בוקר הגיע פורץ אל המרפסת, אובד ודאי לא ויתר, אלא נאבק בו עד אובדן הכרה. ואם הפורץ הגיח מן הפרדס, ממזרח, כפי שאובד חשש תמיד, הרי שעלול היה להפתיע את אובד בקלות, בשעה שעמד במרפסת הכניסה שבחזית המערבית של הבית" (עמ' 95). עד כאן אלו אותן חרדות מוכרות של המסתנן הרצחני שיתקוף ממזרח את הג'ונגל ואת הווילה שלנו ויטיל בה טרור ודם, אלא שכאן כאמור ישנו טוויסט, ישנה הווריאציה המסוימת, שמוכמנת יפה במילה אם – "אם באותו בוקר"; "ואם הפורץ הגיח מן הפרדס".
כי בפסקה הבאה הוודאות הולכת ונשמטת לסיבת ההתמוטטות של אובד, שלפנים היה מופת של איתנות: "גם אובד לא ראה כלום. לא ראה את הפורץ מזנק אליו, מגיח מן הפרדס, ואף לא ראה אותו נמלט. אבל אפשר שאפס, כלום, שום דבר, הופך, בקלות מפליאה, להיות דמות אדם. וכבר היו דברים מעולם". נתנאל פותחת כאן את האתוס לרב המשמעות שלו. אותה עמידה זקנה ומותשת על המשמר – ייתכן שהיא מופע דמנטי ופרנואידי, בדיון מופרז ומופקע. בירור השאלות הללו שבין הסיפור הכללי למקרה הפרטי הופך להיות לשאלה של הקורא – מה באמת קורה כאן. אלא שנתנאל גם מבטלת במידת מה את אפשרות ההכרעה שבסוגיה הזו, באומרה במשפט הבא: "לא זו הייתה השאלה שאובד נדרש עכשיו להשיב עליה… " (עמ' 95). כלומר, השאלה תיוותר בלתי פתורה במידה מה, לפחות עד עמודי הספר האחרונים. כל זה ברמת העלילה של השמירה על הבתים, שהם הנחלות, שהן סיפור־העל של המשפחות והמקום.
בסיפור הזה יש שני בתים. יש בית הזקנים שהוא לול שעבר הסבה. ויש הבית הגדול, של בני הדור המייסד, שהוא בית שננטש ונאטם, וכל מצוקות המשפחה כבולות ונגזרות ממנו באחת. ישנה גם הופעה של הדור הצעיר בסיפור הזה, וגם זו מתפצלת לשני מופעים: האחות שנשארת וסועדת את האב והאם, והאחות שנעלמה, בחרה שלא להיות חלק מהמשפחה, שהיא גם ההיסטוריה של המקום. אבל נדמה ששתי הדרכים יכולות להביא רק לנתיבים של סוף. גוויעת הדור, באי פתרון לסיפור העבר, גוויעת הבתים והנחלות, גוויעת האתוס של המקום.
רק מלמעלה
הספר "העייפים" עשוי בטכניקה מעולה, אך הוא גם מטיל משקל רב על קוראו. אולי זה חומר המעשה ואולי זו חומרת הכתיבה, אך יש דבר מה שומם ונעדר חיות בשטף הכתיבה. הכול מנוי ומחושב לעילא, אבל נראה שמופעלת שליטה מוחלטת מדי על חומרי הכתיבה, שמנשלת במידת מה את הקורא, ועל כן הוא מתקשה לנשום בתוך הספר הזה ובתוך מהלכי התפתחותו. אני אומר את זה בכאב־מה כי אני מתרשם מאוד מן הטכניקה שבו. אבל קורא זה מצא לפרקים את הספר משעמם, מעיק ומכביד. קשה לקריאה, אף שזהו ספר קצר מאוד. מצד שני, היות שממילא המדיום הספרותי גווע, ייתכן גם שאין לחפש בספר הטוב – וזהו בהחלט ספר שיש בו גם איכויות מעולות – אלמנטים של בידור, שעשוע וקלילות, האופייניים לציפיותינו מתרבות הפנאי.
אפשרות נוספת היא שאולי המחברת ערה לכל זה, ועל כן בחרה לתת לספר הזה מראש שם בלתי נמרץ ובלתי חיוני. כמו לגיבוריו – לאה ואובד, הגוססת והדמנטי, שמלוהקים כאן בתפקיד הראשי. ואולי בכלל הטכניקה הזאת של נתנאל היא הדמות המרכזית, והדרך הייחודית שבה היא יודעת להתבונן על המקום הזה מתוך ריחוק, צלילות ובקורת, כפי שמדגימה היטב הפסקה הבאה, על שלל מעבריה:
בסוף לדברים יש צורה, רק הצורה הזו אינה גלויה לאיש מלמטה. רק מלמעלה, לפני מי שמנמיך במטוס, לפני מי שמגיע מרחוק, נראה, ראשית כול, ריבוע הפרדס של הנחלה. שורות העצים הנטועים במרווחים שווים מצפון לדרום. אחר כך עקבות טור הברושים הגדועים בחזית הצפונית־מערבית. והבית הגדול, צלעות הטרפז הקורסות של גג הרעפים. המלבן הצר, הניצב בחזית המערבית של החלקה, סמוך לכביש הראשי של המושב, מסמן את הלול. ריבוע, טור אופקי, צלעות טרפז, מלבן. קווים מטואטאים, מדויקים להפליא, יציבים להפליא, של המבנים ושל העצים, וביניהם הקליפה הקמורה, המעושבת, כמו מסורקת יפה, של החצר. רק פני שטח, ללא גוף, כמו תשליל חיוור, משעמם, של הסכסוך. של המריבה על הבית. של ההמתנה למוות. של ההיאחזות המכוערת, המביכה, אפילו נלעגת, בחיים אחרונים (עמ' 106).
זוהי אם כן אותה סימפוניה, שבה מתוזמרים יחדיו הנחלה והמשפחה, עם הסיפור של המקום כולו והמאבק עליו, שבאורח דיאלקטי תוצאותיו הפכו גם מכאיבות, אך גם משמימות, כפי שמדגים הספר. וגם אותה דיאלקטיקה משועשעת שבה צורות קרקע מאוירות ביד של זאטוט ענק שהשתמש בסרגל עשויות להיראות כמו בנליה גיאומטרית מלמעלה, בעת שלמטה הן רוחשות אימה וצער, אבדן ואבדון.
העייפים, לילך נתנאל, כתר, 2018, 178 עמ'
