שמותיהם הפרטיים של כל האנשים והנשים, הילדות והילדים בספרה של ענבר אשכנזי הם שמות בעלי חיים; צבי, צביה, יעל, איילה, דב, דבורה ועוד ועוד. רק אחת, גיבורת הספר, יוצאת מהכלל: ציונה (וגם בן־ציון אחד שהיא נקראה על שמו). ציונה יוצאת מהכלל מבחינה נוספת: מכולם, דווקא היא קצת בעל־חיים. כי יש לה זנב.
"הם היו שניים", כותרת הספר, אמורה על ציונה והזנב שלה. כשציונה מספרת את סיפורה, וכשהיא מדברת עם שותפי־הסוד המעטים שלה, היא מדברת בגוף ראשון רבים. אנחנו. לזנב יש ישות משלו. הוא מין זרוע ארוכה עם יכולות מיוחדות וצרכים מיוחדים משלה, אף כי הוא נתון לשליטתה של ציונה. היא כולאת אותו בחגורה מיוחדת, אבל גם אז הוא, משל היה מחוש, מרגיש דברים שעומדים לקרות, ומנגד תובע ליטרות בשר. הוא הבושה שלה, הוא הכוח שלה, הוא הערפד שבּה. הדיבור ב"אנחנו" דוחף את הספר, המיוחד ממילא, לחריגוּת.
הרגישות, יכולת האבחנה וכושר הביטוי של ציונה גבוהים כולם – כמו גם אלו של מי שכותבת אותה. ובכל זאת "מפלצת" יקרא לה אחד, צבי, כשיגלה מה יש לה בגב, גילוי שיוביל לאסונה. צבי זה, שהמילה מפלצת נקשרה בתחילת הספר דווקא בו, הוא גואלה הכוזב של ציונה. הקורא הדורש־שמות יחשוב על משיח השקר של ציון שבתי צבי. ואכן, ציונה זו, עוד בלידתה אומרים עליה שרק נס או משיח יצילו אותה.
בקיצור, כל הרמזים המילוליים מוליכים אותנו אל המחשבה שציונה היא גילום של ישראל, ואם כך יתר האנשים־החיות הם כנראה אומות העולם, והזנב הוא חריגותה של ישראל וגם איזשהו סרח עודף שלה, או שמא איזו כפילות הטמונה בטבעה. מה בדיוק מסמל הזנב? מהי האלגוריה הלאומית־פוליטית בספר?
קשה לדעת ואולי אין מה לדעת. שכן עלילת הספר ונושאיו והסוגיות העולות בשיחות בין הדמויות בו אינם לאומיים־פוליטיים אלא קיומיים־אנושיים. בדרך מקורית מאוד, רחוקה מהמצופה מרומן על אישה עם זנב וחורגת ממסורות הסוריאליזם והריאליזם המאגי המתבקשות, נעזרת ענבר אשכנזי בגיבורתה בעלת המום המוזר כדי לטפל בשאלות של גורל וייעוד, של בין אדם לחברו ושל בין אדם לגופו. בכלל זה עניינים שבין אישה לגופה, הנבחנים בישירות ואף, לקראת הסוף האכזרי, באורח קשה לעיכול.
ציונה היא גננת נוי במקצועה, ופרקי הספר קרויים בשמות צמחים. כל פרק אף מתחיל בדף ובו תרשימים של הצמחים הללו, ונגמר בעמוד ובו פסקה קצרה המתארת אותם (משום כך, אגב, טקסט הספר קצר בהרבה מכפי שמשתמע ממספר עמודיו). להבדיל מעניין שמות־החיות, עניין הצמחים אינו מעורר חשדות בדבר אלגוריה לאומית. הוא בעיקר מוסיף לספר עוד ממד ספק־מוצדק של מוזרות. הוא אומר: אולי גם ענייני החיות ושמות הדמויות והשם ציונה הם תרגיל הסחה.
אין מה לפחד מהנסיינות הספרותית של ענבר אשכנזי. החריגוּת שלה מאתגרת מעט ומְגָרָה הרבה. ציוריה־במילים מבעבעים בצבעיהם המקוריים הלוהטים. מפחיד אם כבר, אולי אפילו דוחה, המסופר עצמו. אך למי שיעמוד בזה מובטחת חוויה חזקה, מטרידה ואיכשהו דווקא מטהרת.
הם היו שניים, ענבר אשכנזי, פרדס, 2018, 309 עמ'
