שבת זכור, המקדימה את פורים ומגילת אסתר, מזמנת לנו התבוננות היסטורית על האנטישמיות. זוהי תופעה קמאית וחידתית, ששורשה עוד בשעבוד מצרים ולאחר מכן במפגש עם הטרור תוצרת עמלק, שהתורה מצווה אותנו לזכור אותו לנצח ולהילחם נגדו בנחרצות שלא מצינו כמותה באף מלחמה.
קשה לעמוד על פשר שנאת היהודים, מפני שהיא מופיעה בדרכים סותרות. יהודים היו מושא לשנאה תהומית מפני שהיו עניים ובזויים, ומפני שהיו עשירים; מפני שהיו מבודדים ונבדלים, ומפני שהיו מופיעים בכל מקום; משום שהיו חלשים, ומשום שהיו חזקים; בגלל תמיכתם בקפיטליזם, ובגלל תמיכתם בקומוניזם; מפני שהיו נוודים נטולי מדינה, ומפני שיש להם מדינה. לא רק שהטיעונים השונים סותרים זה את זה, אלא שבכל טיעון יש גם סתירה פנימית. ליהודים יש עוצמות מסוכנות, אבל הם גם חלשים ולכן הבה נכה אותם. כך בדברי פרעה (שמות א), וכך בדברי המן (אסתר ג).
במגילת אסתר מופיעה ההוויה הגלותית במלוא אימתה: שנאת יהודים ממוסדת, שמובילה להצעה מעשית להשמידם לחלוטין, ללא כל תנאי או מתן ברירה אחרת. ההיסטוריה חזרה על עצמה במאה הקודמת, בהצעת "הפתרון הסופי" של גרמניה הנאצית. בשני המקרים בסיס השנאה היה נטוע עמוק בחברה, עוד לפני ההנחיה השלטונית. ובימים ההם בזמן הזה, התזכורת החמאסית־נאצית עודנה חיה ומבעבעת.
דרושה גם קשיחות
המצווה לזכור את מעשיו הרעים של עמלק אינה עניין של מחשבה בלבד. עלינו להזכיר אותם בפינו ולדבר בהזדמנויות רבות על מעשי הזוועה, כדי לעורר את השנאה כלפיו ואת נחישות המאבק נגדו. ובמילותיו של הרמב"ם: "נעורר את הנפשות בדברים להלחם בו, ונקרא את בני האדם לשנוא אותו, כדי שלא ישתכח הדבר ולא תחלש שנאתו ולא תמעט מן הנפשות במשך הזמן" (ספר המצוות, עשה קפט).
הרמב"ם, הידוע במתינותו ובגישת שביל הזהב שלו לאיזון המעשים, מסביר בפרק חשוב ביותר בחלק הראשון של מורה הנבוכים (נד), שאומנם רוב פעולותיו של המנהיג צריכות להיות פעולות של חמלה ורחמים, אבל חובה שיהיו גם מעט פעולות קשוחות נגד מעשים רעים. זהו האיזון המושלם, זו רדיפת צדק.
נשים לב לניסוח המפתיע של הרמב"ם לציווי "לא תשכח" (הלכות מלכים ומלחמות ה, ה). לא מדובר רק בציווי שלא לשכוח את המעשים הנוראים, אלא ש"אסור לשכוח איבתו ושנאתו". כלומר, עלינו לזכור שעמלק מתעב אותנו ורואה בנו אויב, ואנו מצווים: "אל תזניח איבתו ואל תסירנה מלבך" (לא תעשה נט). בזכות התורה אנחנו עם בעל תרבות של רחמנות וגמילות חסד, ואנו עלולים להשליך את המחשבה הטובה הזו גם על אויבינו. לכן עלינו להישיר מבט אל המציאות, לקרוא נכון את שנאת אויבינו ולא לשכוח אותה. הדבר נכון בוודאי גם לגבי אויבינו כיום: חמאס, חיזבאללה, איראן וחבריהם מכל העמים.
המלחמה נגד עמלק אינה עימות טריטוריאלי או פוליטי, אלא מאבק עקרוני כנגד אידיאולוגיה של כוח אכזרי ללא גבול, שנועדה להשפיל לשם השפלה, לא לשם ניצחון. כאשר ההשפלה שלנו היא הניצחון שלו, עמלק משיג את מטרתו גם אם הוא מפסיד במלחמה. אימת הטרור נצרבת בעם. למשמע דברי המרגלים שחזרו מסיור מקדים בארץ ודיווחו שמחכה לבני ישראל מלחמה, "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ… עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב", העם חושש לעלות לארץ ולהילחם עליה. התוצאה תהיה ארבעים שנות נדודים במדבר, עד שיקום דור חדש שלא יפחד להתייצב מול אויביו. לכן דווקא נגד עמלק יש לקרוא למלחמה נצחית.
הפכפך כמו יין
טיבו של חג הפורים הוא שמחה עזה ופורצת, אך נקודתית. פעימה של הצלה שהצליחה, מול אינספור מאורעות רצחניים ופרעות כואבים ושותתי דם שסיכולם לא צלח.
חשוב להבחין: סיפור המגילה הוא סיפור של הצלה, לא של גאולה. חג הפורים במקורו הוא חג גלותי. מרדכי ואסתר זכו אומנם לעמדות בכירות בשושן הבירה והיו לבעלי השפעה רבה, אך הם לא עומדים ברשות עצמם. ההצלה לוותה ביוזמה ובתושייה, אך נותרה תלויה בשרירות ליבו של המלך – אותו גורם שממנו צמחה הגזירה מלכתחילה. היהודים ניצלו אך נותרו בגלות, במצב שברירי ופגיע, תחת שעבוד המלכויות. מצבם לא השתנה מהותית, כפי שהיטיב להבחין האמורא רבא, שחי בבבל: "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (מגילה יד, א). עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו.
גם שמו של החג נלקח מן הרקע הנוכרי: "עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל שֵׁם הַפּוּר". הפור הוא הגורל, הניחוש שהתורה אוסרת. שם החג מסמן כי עבורנו הגורל הטוב התהפך, והוא מתעתע דווקא במי שביקש לפגוע בנו דרכו. אופן חגיגתו הוא מנהג השתייה המרובה, בדומה למשתאות הפרסים. המגילה מדגישה את היפוך המצב, "וְנַהֲפוֹךְ הוּא". כנגד המשתה שנערך בעקבות צו ההשמדה, "וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" – נערך משתה אחרי צו ההגנה: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר… שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב". משתה היין הפכפך הוא. פעמים כרוך הוא בשמחת השמדה, ופעמים בשמחת הצלה. היין מטשטש את תפיסת המצב לאשורה.
גם מנהג התחפושות אומץ מן הגויים בגלויות אירופה, ובישראל השתרשה תהלוכת העדלידע בהשראת קרנבלי האומות (מבלי להתייחס לפריצות שעלולה להתלוות אליהם). אפשר לאמץ מרכיבים מסוימים ממנהגי עמים אחרים, תוך סינון האסור והמגונה, והענקת משמעות מחודשת של שמחה וצמיחה. עם זאת, חיוני לשמור על הבחנה ברורה בטיבם של המנהגים ולתחום את גבולותיהם.
לעומת פורים, בחג החנוכה – שהתרחש יותר מ־300 שנה לאחר מכן – אנו חוגגים מציאות חדשה: ריבונות יהודית, שבצילה התפתחה התורה שבעל פה. שמונה ימים של שמחה במקדש המטוהר בארץ ישראל, שבאו מתוך עוז וגבורה במלחמתם העיקשת של אנשי קודש שהחלו מאפס והתמידו במשך 25 שנה; לא יום אחד של הצלה בגלות ויום נוסף של שמחה בשושן הבירה, שהושגו בתושייה, באומץ ובתחכום ראויים להערכה – אך הם תפנית הצלה חטופה שנפרסה על פני שלושה ימים בלבד.
ולאחר ההשוואה, השאלה עזה ומהדהדת: האם יש בפורים מענה יסודי לשנאה האנטישמית?
בלי בדיקות מקדימות
השנאה כנגד היהודים בפרס פרצה בשעה שהיהודים היו חלשים וזרים בארץ לא להם. שנים רבות אחרי חורבן צורב, הם עדיין מנוכרים לתושבי הממלכה. אבל חולשתם אינה רק חיצונית; מרדכי ואסתר מסתירים את זהותם גם כשהם נמצאים במעמד פוליטי בכיר בממלכה. כשהקורא מתוודע לקורות הימים, לתקופתו של אחשוורוש ולמיקומה ההיסטורי של המגילה לאחר ההחמצה של הכרזת כורש, הוא מגלה כי גיבורי המגילה מתנכרים למאמץ המאתגר שמתחולל בארץ ישראל, להחיות בה את המרכז היהודי שבליבו המקדש.
דווקא כאן מגיעות שתי אבחנות חשובות על היכולת להתמודד עם האנטישמיות בנכר: הראשונה היא הזהות. גיבורי המגילה מבצעים תפנית ומכירים בזהותם, בוחרים ליטול אחריות על מצבם ומצילים את עצמם ואת עמם. בבחירה זו רואים חכמים את קבלת התורה כאֲמָנַת־עַם שנייה לאחר מעמד הר סיני, והפעם מתוך הסכמה שלמה. בסדרת מאמצים המשולבים ביד א־לוהים נעלמה, מצליחים גיבורי המגילה להפוך את סכנת ההשמדה לעמדת כוח ופוטנציאל לעם היהודי.
השנייה היא האחווה; תחושת השותפות, הסולידריות והערבות ההדדית שמאפשרת לעם לשרוד בגלות ולהתמודד עם השנאה שבחוץ. זהו היפוך לדברי המן כי עם ישראל הוא "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים". המגילה מספרת שהיהודים בכל מדינות המלך מתכנסים יחד, מתאבלים וצמים יחד, בונים יחד את כוחם, וביום ההשמדה הצפוי נלחמים יחד נגד אויביהם. לבסוף הם גם שמחים וחוגגים יחד. כל מרכיבי חגיגת פורים – משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים ואף השכרות – מכוננים את האחדות בשותפות הגורל.
מהותה של מצוות משלוח המנות היא הבעת הקשר האישי דרך הנתינה. לכן היא מתוארת בלשון אישית ואינטימית, אחד לאחד, "אִישׁ לְרֵעֵהוּ", לעומת לשון הרבים של "מַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים". המצווה מתקיימת גם בהחלפת מנות הדדית, המדגישה את מהות המצווה: הקשר החברי. גם במצוות המתנות לאביונים מודגשת האחדות: בכל השנה אין חובה להעניק לכל פושט יד ללא בדיקת מצבו וזכאותו, שמא הוא מתחזה (אלא אם כן מדובר ברעב שרוצה לאכול ובמי שגופו חשוף, שיש לתת להם מיד מזון ולבוש, ללא בדיקה). לעומת זאת, ביום פורים לא מדקדקים ונותנים לכל מבקש, אפילו סכום קטן, כדי להדגיש את הערבות היהודית בלי ביקורת ובדיקה.
בחג הפורים שמחה גדולה. מה טיבה של שמחה זו? לשונו של הרמב"ם ברורה (הלכות מגילה ב):
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים; שהמשמח לב האמללים האלו – מִדַּמֶּה בשכינה, שנאמר: 'לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים' (הלכות מגילה, ב)".
הרמב"ם איננו ממקד את שמחת פורים בסעודה ובוודאי לא בשכרות וביין, אלא במתנות למי שנמצא בשפל המדרגה.
היזהרו מחיקויים
ואולם אי אפשר להסתפק בערבות הדדית, הפתרון העמוק הוא גאולה ושיבה לארץ. ערבות הדדית הייתה גם בגטו ובאושוויץ. מטרת הציונות לא הייתה רק לחזק את הערבות ההדדית, אלא למחוק את הגטאות ואת אושוויץ. גם לאחר הניצחון על אויביהם, גיבורי המגילה נשארים בפרס, משועבדים לתבנית מתוקה של גלות המשכיחה את ציון, היא ירושלים והמקדש. חמש־עשרה שנה יחלפו מאז ימי הניצחון במגילה, והמסקנה האמיתית תתחיל להתגשם: גל עלייה חדש יגיע מפרס לישראל ויחזק את המרכז הלאומי, שבבוא הזמן יקדם מדינה יהודית בארץ ישראל.
אם כן, למה להמשיך לחגוג חג שאין בו גאולה? התשובה היא ששני מרכיבי המענה הפנימי לאנטישמיות ולשרידות – הזהות והאחווה – הם הכרחיים וקודמים לגאולה. והדברים יפים גם לימינו. אי אפשר לחלום על חזון לעם היהודי, מבלי לספק לו את הביטחון הריבוני והעצמאי, וזה לא יבוא ללא זהות ואחווה.
מטרת השמחה ביום פורים היא לפרוץ את המעגל האישי ואת מעגל החברים הראשוניים. זו לא רק שמחה לאומית וקהילתית, זו התנהלות אלוהית. היא מגינה על פורים מפני חיקוי גויי של הפקרות, מחלצת אותו מן השבריריות שבו, ומעמידה אותו במקומו הנצחי: בהכרה של הזהות, בקבלת אחריות של עשייה קהילתית ולאומית פורצת דרך. מגילת אסתר מלמדת אותנו על יוזמה, על התושייה הנדרשת, ועל בניית חברה מלוכדת כנגד כל הצרות, כערך ראשון במעלה וכמענה חיצוני לאנטישמיות.
לעולם אין לשכוח את האנטישמיות המבעבעת ולזכור אותה, אבל גם על שמחת ימי פורים נאמר "וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם". אחרי השלב הראשון של הכרת האחווה והשמחה, יבוא השלב השני בריבונות בארץ. אחרי חודש השמחה, אדר, יבוא חודש הגאולה, ניסן.
ספרו של הרב ד"ר יוחאי מקבילי "פורים: מפגש אישי ומשפחתי בימים ההם בזמן הזה", ראה אור לאחרונה בהוצאת מפעל משנה תורה
