"המהפכה המינית כשלה בהבטחות שלה": ניר מנוסי סולל דרך יהודית לאינטימיות

כדי להמחיש את המסר שהוא מבקש לבטא בספרו החדש, הרב ניר מנוסי משמיע לי את השיר "דוגית נוסעת", של נתן יונתן. השיר הקצר מתאר ילד הממתין על החוף לספינת דייגים, אך "מלחיה נרדמו כולם". "לפני הכול זו קריאת השכמה, אני מנסה לעורר מחדש את המלחים", אומר מנוסי על ספרו "הבוקר שאחרי: מה קרה לאהבה בעידן החופש?" (בהוצאת ידיעות ספרים). "אלה שהיו אמורים להגן עלינו מהשלכות המהפכה המינית לא הבינו את הניסוי האנושי שהם עורכים, ושהם הכניסו אליו את הדורות הבאים".

"המהפכה המינית" שמנוסי מזכיר היא תנועה תרבותית שקמה בשנות השישים בקרב דור חדש של צעירים אמריקנים, שביקשו למרוד בערכים השמרניים של הוריהם. הגלולה למניעת היריון הפכה את חיי הזוגיות לחופשיים ממחויבות, פמיניזם רדיקלי שאף לשנות מן היסוד את מבני החברה והמשפחה, ומגזין פלייבוי העצים את תרבות המין. "ילדי הפרחים", כפי שהם כונו, חיו בקומונות, השתמשו בסמים פסיכדליים ודגלו ב"אהבה חופשית" ובשחרור מכל מגבלה מסורתית.

בעידן של שינויים מהירים במיניות, כשבכל שבוע מכריזים על מגדר חדש, עדיין יש צורך לבקר את ילדי הפרחים של הסיקסטיז?

"יש נושאים שנעלמים כי הם באמת חלפו מהעולם, ויש כאלה שנעשו מובנים מאליהם. המהפכה המינית של שנות השישים שייכת לסוג השני – היא כל כך נטמעה בתרבות שלנו, עד שאנשים לא מבחינים בה. אבל היא עדיין כאן, משפיעה על הדרך שבה אנחנו מבינים זוגיות ומיניות. המהפכה הזו לימדה אותנו לראות במיניות עניין חופשי ו'משוחרר מגבולות', אבל בכך היא גם רוקנה אותה מעומק ומאינטימיות והסירה ממנה את הפלא והסוד. במקום חופש, נוצר מרדף חסר גבולות אחר תשוקות שאינן יודעות שובע. החזות העליזה של צעירים שממשיכים לשחק את המשחק, מסתירה מאחוריה כאב עמוק. יותר ויותר אנשים בארץ וגם במערב מתחילים להתפכח מהתובנות שלה; הם מזהים את החורים באשליות של ממלכת החופש הגדולה שהובטחה בשנות השישים, וגוברת ההבנה שהתנועה הזו יצרה סחרור שמזמן עבר את הגבול".

כעדות לשינוי הזה מזכיר מנוסי את ספרה של העיתונאית הבריטית לואיז פרי משנת 2022, "הטיעון נגד המהפכה המינית: מדריך חדש למיניות במאה ה־21". לדבריה, נשים הן הקורבנות המרכזיות של הנורמות שהתקבעו במהפכה המינית, והחזרת כבודן תהיה כרוכה בחזרה לערכים מסורתיים. "הספר של פרי יצא כשאני כמעט סיימתי לכתוב את הספר שלי. את מה שהיא כותבת הבנתי 25 שנה קודם לכן, הרי גדלתי בסביבה תל־אביבית שהייתה בחוד החנית של המהפכה המינית, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב את זה. גם ההצלחה של הספר שלה אותתה לי עד כמה העולם בשל היום למסרים כאלה".

ההערה שחוללה את השינוי

מנוסי, 50, הוא כוכב עולה בעולם ההגות היהודית העכשווית. לצד חיבוריו והבלוג שהוא מנהל, בשנתיים האחרונות הוא מפעיל גם ערוצי יוטיוב בעברית ובאנגלית, ומרצה לקהלים מגוונים. מתגורר כיום בפרדס־חנה עם אשתו נעמה, ולהם שישה ילדים.

ספרו הקודם של מנוסי, "מי זאת עולה", עסק במעמדן של נשים בתורה על פי הקבלה והחסידות. במרכזו, אומר מנוסי, עומדת התובנה ש"עליית מעמד האישה היא נושא שקיים בצורה מאוד ברורה ועמוקה כבר בקבלת האר"י". הוא עובד כעת על ספר המשך, שיעסוק בגברים וגבריות על פי הקבלה והחסידות. חיבור נוסף שמנוסי עוסק בכתיבתו מוקדש להשקפה קבלית וחסידית על הנושא הלהט"בי. הוא מציין זאת כדי להשיב לתמיהתי על כך שהנושא איננו מוזכר במילה בספר הנוכחי.

ניר מנוסי נולד בשם ניל מנוסי, וגדל בתל־אביב של שנות השמונים כבנם של צילה, מאיירת וקריקטוריסטית, ודידי מנוסי, דמות מפתח בבוהמה התל־אביבית של התקופה: עיתונאי, פזמונאי וסאטיריקן, שחלק מיצירותיו הפכו לקלאסיקות במוזיקה הישראלית. אביו של מנוסי מקבל מקום של כבוד בהקדשה שבפתיחת הספר: "לכל מי שעדיין מאמין באהבה. ולאבא, שרק אחרי שהלך גיליתי את העדינות שהתחבאה מתחת לחספוס שלו".

"הוספתי את ההקדשה הזו ממש לפני הירידה לדפוס", משתף מנוסי. "אחד המעגלים שאני סוגר בספר הזה קשור לאבא שלי ולמה שהוא ייצג בתרבות הישראלית – אותו מרד גדול במוסכמות המיושנות, אותה פתיחות ללא מעצורים. הרגשתי שהספר הזה מאוד קשור באבא שלי, ובסוג של תיקון שאני צריך לעשות בתור הבן שלו".

תוכל לפרש מה מסתתר מאחורי "העדינות" שגילית רק אחרי שהוא הלך?

"ממש לאחרונה, עשר שנים לפטירתו, חזרתי אל ספרי השירה שהוא כתב כשהוא היה בן 20־21, לפני שהוא עזב את השירה הגבוהה ועבר לעסוק בעיתונות ובסאטירה. הבנתי שלמעשה הכרתי גרסה מאוד צינית שלו. היה לו בעיתון מדור של בדיחות גסות, ובאופן כללי הוא היה הגבר המאצ'ו ששירת בפלמ"ח. אבל אחרי הקריאה בשירה שלו הבנתי שהייתה בו נפש של משורר, סבלנות של אדם שמתבונן בטבע, בנפש, ברגשות. אתגרי החיים, וכנראה גם הדור המחוספס שהוא חי בו, הרחיקו אותו מהמקום הזה. הייתה לי שמחה גדולה לגלות את הפן הרומנטי באישיות שלו".

"הכרתי גרסה מאוד צינית של אבא שלי, הגבר המאצ'ו ששירת בפלמ"ח. אבל אחרי הקריאה בשירה שלו הבנתי שהייתה בו נפש של משורר, סבלנות של מי שמתבונן בטבע, בנפש, ברגשות. אתגרי החיים, וכנראה גם הדור המחוספס שהוא חי בו, הרחיקו אותו מזה"

יכול להיות שהמסע שעשית היה סוג של תגובה למה שראית בבית?

"בחיצוניות אני לכאורה הפוך ממנו לגמרי, אבל האמת היא שאבא שלי מרד במוסכמות, וגם אני באיזשהו מקום עשיתי תהליך דומה. אבל השתדלתי לנפץ מתוך רצון להעלות את הניצוץ שהיה בבית ובתרבות שגדלתי בה. פרויד טען שאצל כל אחד יש נטייה סמויה לרצוח את אבא שלו, מה שהוא כינה 'התסביך האדיפלי'. אצלנו ביהדות זה שונה מהותית. בסיפורי האבות יש הבדל בין אברהם שמייצג את מידת החסד ליצחק שמייצג את מידת הדין, אבל הם לא יריבים אלא כל אחד הוא תכונה הפוכה של אחדות אחת גדולה. לכן אני דווקא רוצה ללמד זכות על אבא שלי, שאולי בגלל רוח הזמן הוא לא מצא מקום לבטא את הנטיות היותר עדינות שהיו בו".

הבית הפתוח והחופשי שבו גדל מנוסי מסביר אולי את סקרנותו ומשיכתו לשאלות גדולות, אך התשובות שמצא לקחו אותו לכיוון שונה לחלוטין. ניצני החזרה בתשובה שלו נבטו דווקא באוניברסיטה העברית, בתקופת לימודיו לתואר שני בתרבות. שם הוא נחשף לראשונה לאנשים ולרעיונות ששינו את חייו.

"אני זוכר את עצמי תמיד כמי שרצה באהבה אחת לכל החיים", מספר מנוסי. "בנעוריי לא היה לי חלום להיות עם 'מלא בחורות'. אבל בשלב מסוים גם אידיאל מציאת האהבה הלך ונשחק, והוחלף באיזה מין מרוץ שצריך לצבור בו כמה שיותר חוויות, שבסופו אתה מגיע לתובנה שזה לעולם לא מספיק. באוניברסיטה העזתי לחזור ולהאמין בזה. באותה תקופה נכנסתי למערכת יחסים מלאת רגש שגרמה לי לחזור ולקוות ש'הפעם זה זה'. אבל בסוף היא התפרקה בהפתעה, ולי נפער חור גדול בלב".

אחרי הפרידה שוחח מנוסי עם חבר דתי לספסל הלימודים, שיחה ששינתה את מבטו. "הוא זרק לי כבדרך אגב שלדעתו מדובר ב'בעיה של דור שלם'. המשפט הזה נחרט לי בתודעה, והנקודות החלו ליפול אצלי כמו אבני דומינו: הבנתי שבעצם יש משהו רקוב במתירנות המינית של החברה שגדלתי בה, ושלקחתי אותה כמובן מאליו".

בעקבות ההארה הזו יצא מנוסי למסע אישי ואינטלקטואלי והחל לכתוב את התובנות שספג לאורך הדרך, ובהן ביקורת על המהפכה המינית, מתוך כוונה שהרעיונות הללו יהפכו יום אחד לספר. "כבר אז ידעתי שאני רוצה לקרוא לספר 'הבוקר שאחרי'", הוא נזכר. אבל אז קרתה לו "תקלה" נוספת. "גיליתי את הקב"ה, וכל הסיפור הסתבך. מצאתי את עצמי בעמדה לא ברורה: התחלתי בתור חילוני שכותב על שמירת נגיעה, אבל ככל שהחזרה בתשובה שלי התקדמה חשבתי שלספר הזה אין סיכוי, כי מי ירצה להקשיב להטפות של חוזר בתשובה. אז עזבתי אותו בצד".

אפשר לומר שהסוגיה הרומנטית והמינית הביאה אותך לחזור בתשובה?

"היו הרבה גורמים שהובילו אותי לגילוי היהדות, אחד המרכזיים אכן היה הבחינה מחדש של הזוגיות והאינטימיות בתרבות שבה גדלתי, תרבות ששחררה את המיניות מכל מסגרת. העולם הדתי הצנוע ומציב הגבולות חשף בפניי משהו חדש. התהליך היה כואב ומורכב, להבין שלא רק 'אני' טועה אלא 'כולנו'. במקביל גיליתי את החן שבחיים הדתיים, את הגבולות שמורידים ציניות ומפנים מקום למשהו אחר. בהתחלה חשבתי שהדתיים הם ילדותיים, עד שהבנתי שאנחנו, הציניים, התבגרנו מוקדם מדי, והדתי שנחשב בעינינו ל'חנון' שמר על תודעה יקרת ערך, שנפגמה בעולמנו המודרני".

תחושת ההסתייגות מהמתירנות המינית סביבך הייתה קיימת אצלך גם בגיל צעיר?

"זו שאלה מעניינת. כילד היו בי התנוצצויות עדינות, אבל לא ידעתי מה לעשות איתן. אני זוכר שמגיל צעיר מאוד סלדתי ממילים כמו 'חתיכה', מילה שהייתה נורא בסיסית ומאז הוחלפה במילה בוטה יותר, ואני גם זוכר שלמרות הכול השתמשתי בה. הייתה בי סלידה מפורנוגרפיה שפה ושם אנשים הצליחו להשיג, כשזה לא היה קל כמו היום".

ההרגשה היא שביקורת התרבות שלך שונה מהמקובל במרחב הדתי והשמרני. מה ההבדל?

"בעולם השמרני רואים בערכים המסורתיים כלי לשגשוג החברה, ולכן ידברו על 'מוסד המשפחה'. הדבר האחרון שצעיר חילוני מחפש בחיים שלו זה 'מוסד' נוסף. בעולם החרד"לי הביקורת נובעת מתודעה לאומית ודאגה ל'כלל ישראל', וגם השפה הזאת זרה לאוזן החילונית. אני מגיע מעולם ליברלי ואינדיווידואלי ואני מבין את העולם החילוני, כי במידה רבה אני עדיין שם. הם מתעניינים באהבה, אושר, זוגיות ומימוש עצמי, וזה מעניין גם אותי. בספר אני מראה איך המהפכה המינית כשלה בהבטחות שלה. מי שזכה לאור של החסידות יודע שיש בה שפה מהפכנית, פנימית ורוחנית, שיכולה להעלות ניצוצות גם ממקומות קשים. כל עיסוק במיניות חייב להיות מלווה בשפה פנימית, וזה חלק מהתיקון שהשפה החסידית העניקה לעולם".

שברו את קופת החיסכון

אכן, מבחינת מנוסי, קהל היעד העיקרי של הספר איננו האנשים שהוא מתפלל איתם כיום בשבת, אלא דווקא אלה שהוא גדל איתם בילדותו. "הוא בהחלט רלוונטי למחנכים ורבנים שמתמודדים עם הסוגיות הללו, וגם לדתיים המתעניינים בנושא, אך בראש ובראשונה הוא פונה לצעירים חילונים מחפשים, שהתחילו להבין שהסחרור המיני של תרבות המערב מותיר אותם בתחושת ריקנות". כדוגמה להדים מהסוג הזה מספר מנוסי על תגובתו של איש התקשורת אברי גלעד: "הוא אמר לי שהוא קרא את הספר יחד עם אשתו, ושהקריאה גרמה לו לחשבון נפש עמוק על כל חייו".

הספר מחולק לשני חלקים; הראשון עוסק בהתקהות הרגשית ובציניות שנוצרו אצל מי שגדלו בעולם המתירני שלאחר המהפכה המינית. "מטרתי הייתה להפריך את המיתוסים של התרבות הזו, ולחשוף את הזוהר המזויף שהיא מתיימרת לשדר", מסביר מנוסי. בחלקו השני נפרסת האלטרנטיבה של עולם הערכים היהודי, ש"מציע לגלות מחדש את הקסם שבאינטימיות מתוקנת, ולבחון כיצד קשר מונוגמי יכול להיות עמוק ומשמעותי, מלא באהבה וגם בקדושה. במשך ההיסטוריה, ערך הצניעות פעל כמו קופת חיסכון שייקרה את האינטימיות והפכה אותה לנדירה ומשמעותית. המהפכה המינית לימדה אותנו לשבור את קופות החיסכון ללילה אחד של בילוי. זה מסעיר, אבל בסוף אתה מרגיש מרוקן. אנחנו חייבים לייצר תנועת נגד תרבותית, שתשיב את הכבוד לערך הזה וממילא תיצור זוגיות אחרת".

הפרק הרביעי בספר עוסק בפמיניזם, תחת הכותרת "כולנו ממאדים: כיצד טשטוש ההבדלים בין נשים וגברים הזיק לשני המינים". המהפכה המינית, נטען בו, יצרה בלבול עמוק בדימויי הגבריות והנשיות כאחד. לגברים היא הציעה לחדול מלהיות "ג'נטלמנים מהוגנים" ולהפוך ל"ילדים מגודלים לנצח". הוגות פמיניסטיות שכנעו את הנשים להצטרף לחגיגה, בטענה שהמצב החדש ייטיב עימן. "הברית בין המהפכה הפמיניסטית למהפכה המינית הייתה גול עצמי רציני של הפמיניזם", סבור מנוסי. "פמיניסטיות באותה תקופה חיפשו דימויים חדשים ל'אישה משוחררת', מעבר ליכולת לעשות קריירה, לרכוש השכלה או להצביע בבחירות. כך נוצר אידיאל 'האישה המתהוללת' – אישה שמנתקת את הרגש מהגוף ומנהלת חיים מיניים חופשיים, ממש כמו אצל גברים במצב הגס שלהם. את הגברים לא היה צורך לשכנע כמובן, זה דיבר אל הפנטזיות הטבעיות שלהם. כמו אצל כל בעלי החיים, גם בני האדם הזכרים מונעים באופן טבעי מהצורך לעבר כמה שיותר נקבות".

"נשים צעירות משתפות פעולה עם התרבות המתירנית כי הן לא רואות ברירה אחרת, מתוך תקווה לקשור בכל זאת קשר רציני – אבל ברגעים של כנות, רבות מהן מודות שהן מרמות את עצמן ואת סביבתן. אני עומד מאחורי הקביעה שהמהפכה המינית יצרה עולם רע קודם כול עבור נשים"

בפקולטות למגדר, השיח שלך על "טבע גברי" ו"טבע נשי" יוקע כשיח "מהותני".

"בספר הזה אני לא עוסק במיסטיקה או בתפיסות מופשטות, אני מדבר על הבדלים ביולוגיים. היכולת של נשים להיכנס להיריון מעצבת את החוויה שלהן בנוגע למיניות ואינטימיות. למשל, לפי מחקרים רבים, רמת העניין שלהן בקשרים חולפים נמוכה משמעותית מזו של גברים. מחקרים גם מראים שנשים צעירות משתפות פעולה עם התרבות המתירנית כי הן פשוט לא רואות ברירה אחרת, מתוך תקווה לקשור בכל זאת קשר רציני – אבל ברגעים של כנות, רבות מהן מודות שהן מרמות את עצמן ואת סביבתן. לכן אני עומד מאחורי הקביעה שהמהפכה המינית יצרה עולם רע קודם כול עבור נשים".

"עולם רע לנשים"? זה לא ביטוי מכליל מדי?

"מחקרים רבים מראים שנשים סובלות הרבה יותר מהחיים המתירניים האלה, הן ברמה הנפשית והן בכך שהן שורפות את שנות העשרים והשלושים שלהן. תקשיב לנשים חד־הוריות כיום. אולי יש כאלה שמאמינות שטוב להן ככה, אבל אף אחת לא חלמה בצעירותה על חיים כאלה".

אחד המושגים השגורים כיום בתרבות הפרוגרסיבית הוא "גבריות רעילה". בעיניך גם היא צאצאית של המהפכה המינית?

"לא כל מה שמזוהה עם גבריות הוא 'גבריות רעילה', תווית שמודבקת כיום לכל דבר גברי. יחד עם זאת, המצ'ואיזם הגס שבו האישה נתפסת כאובייקט מיני בלבד פסול בעיניי, ולצערי הוא התחזק והועצם בימי המהפכה המינית. המהפכה הגדילה את הילד הפנימי שבכל גבר – הבליין, רודף החוויות, שמחפש רק לקבל ולא לתת – על חשבון דמות הגבר המחזר, המתמסר, האוהב.

"העולם היהודי מבטא תפיסת גבריות אחרת. כבר בטקס ברית המילה יש מקום לחגוג את הגבריות, ובו בזמן גם לעדן אותה. ברית המילה לא רק מסירה עורלה פיזית, אלא גם עורלה רעיונית; היא מסמלת את הצורך להסיר את 'ערלת הלב', לחנך גברים להיות מונוגמיים ונאמנים, למרות שזה לא המצב הטבעי שלהם".

בשיח הפמיניסטי נהוג לראות בצניעות כלי לדיכוי נשים.

"זה מבט ציני שמפספס את החוויה הדתית מבפנים. אני מכיר נשים דתיות ואינטליגנטיות שבוחרות ביודעין בכיסוי ראש ובלבוש צנוע, בניגוד לסטיגמות על 'תודעה כוזבת שהונחלה על ידי רבנים'. המשוררת בכל סרלואי למשל, שמגדירה את עצמה כפמיניסטית־אורתודוקסית, כתבה ספר מסות נפלא עם מאמר על שמירת נגיעה של גרושה שמחפשת את פרק ב'. זה אחד הטקסטים הכי מרגשים שקראתי בחיי. מי שמצמצם את הצניעות לשליטה גברית מפספס עולם שלם של משמעות. אני כותב על הטראומה של החינוך הדתי השטחי עם העיסוק התמידי בגדרי הצניעות, מה שהרב גינזבורג מכנה 'הצד הלא צנוע של הצניעות'. הרובד העמוק, שעליו צריך לדבר יותר בחינוך הדתי, הוא האופן שבו הצניעות מייצרת חיבור לעצמיות שלנו ובסופו של דבר גם לזוגיות שלנו. האקזוטיקה מעוררת את הארוטיקה; רק מה שנסתר – מסקרן ומעורר תשוקה".

ימי הביניים החדשים

בעיני מנוסי, יש להבין את המהפכה המינית כחלק מתהליך רחב הרבה יותר בהיסטוריה של המערב. "פרופ' מרדכי רוטנברג הצביע על כך שבמערב מתקיים דפוס חוזר ונשנה של תנועת מטוטלת בין שני קטבים קיצוניים, שהוא כינה 'דיכוי לעומת ביטוי'. אני מעדיף הגדרה מרוככת יותר, 'אישור לעומת איסור'. המקור של שניהם הוא בתרבות יוון העתיקה: מצד אחד אידיאל של מימוש דחפים עד הקצה, שהתבטא בנהנתנות והדוניזם; ומצד שני איסורים קיצוניים בדמות אידיאל הנזירות והפרישות, שהתקדש בנצרות של ימי הביניים. ההיסטוריה של המערב ביחס למיניות היא של חשיבה דיכוטומית: או 'עד הסוף' או שבכלל לא, אין אמצע". מאות שנים של שליטת הדיכוי המיני ברוח המוסר הנוצרי, שהיה בעצמו תגובת נגד לנהנתנות ששלטה בכיפה לפניו, החדירו למערב את המשוואה: קדושה משמעה פרישות.

"המהפכה המינית של שנות השישים סימנה ריאקציית שיא למוסר המיני הנוצרי, וחזרה לקוטב של הביטוי הנהנתני. היום, לאחר חשיפת־היתר למין והמיאוס שמגיע בעקבותיה, אנו עדים לתחילתה של 'מהפכה א־מינית', מעין ימי ביניים חדשים שבדרך". בספרו מציג מנוסי נתונים המצביעים על ירידה בתדירות של קיום יחסים בקרב צעירים במערב מאז 2018. בין הגורמים לכך: הידרדרות בכישורים החברתיים של דור ה־z, השפעת הסמארטפונים והרשתות החברתיות, וצפייה בפורנוגרפיה.

דוגמה קיצונית לכך היא יפן שבה, נכון ל־2015, 43% מהרווקים בגיל 34-18 לא חוו כלל יחסים מיניים או רומנטיים. "סינדרום הפרישות" הפך למושג שגור בחקר התרבות היפנית, ויפן עשויה לסמן את עתיד המערב, אומר מנוסי. "אם משקים צמח יותר מדי, שורשיו מרקיבים", הוא מסכם בספרו. "השחרור המוחלט של המיניות הפך את העולם לרווי בה, דלדל את כוחותיה ומוביל לנבילתה. המהפכה המינית לא רק אוכלת את בניה, היא גם מכלה את עצמה".

כאן לדעתך נכנסת לתמונה היהדות, ש"מסוגלת להציל את המערב מהסחרור של עצמו".

"בדיוק. בניגוד למודל המטוטלת המערבי, רוטנברג הציע את מודל הצמצום הקבלי כמשל ליחס היהודי הבריא כלפי מיניות. כמו הקב"ה שצמצם את אורו האינסופי כדי לברוא את העולם, כך גם יצר המין, בעוצמתו האדירה, קדוש בשורשו אך דורש ויסות, דיוק וצמצום כדי שיופיע בצורה מתוקנת. ככל שהעמקתי בעולם היהודי, למדתי הלכה והכרתי משפחות שומרות מצוות, ראיתי כיצד העיקרון הזה מתממש בחיי היומיום, והבנתי שרוטנברג קלע לנקודה אמיתית מאוד. היחס של העולם היהודי למיניות דומה בעיניי לפעולה של צמצם במצלמה, שהתריסים שלו נועדו לווסת את האור כדי ליצור תמונה איכותית. המטרה שלו היא לא לדכא את היכולת לראות, אלא לאפשר קליטת אור במידה נכונה, שתיצור תמונה ברורה. בדימוי הזה, התרה מוחלטת של היצר דומה לצילום ביום שמש מסנוור. במקום זאת, היהדות מציבה מערכת מגבלות שמווסתת את הכוח העצום של היצר, כשהמטרה היא לעדן ולנתב אותו למקום הנכון.

"המהפכה המינית היהודית אומרת קודם כול לעבור מ'רוחב' ל'עומק'. מרצון לקלוט הרבה אור, שתוצאתו סנווּר וכילוי עצמי, לעבור לגילוי עומק בבן אדם אחד, בזוגיות אחת. לכאורה זה צמצום, אבל בעומק זוהי משמעותו של מושג 'הברית', ואיתו גם האפשרות לחיים שיש בהם אהבת אמת. כשנחזיר ערכים כמו צניעות ואינטימיות למקום של כבוד בחברה, נחולל שינוי עם תהודה עולמית. בעומק האנטישמיות יש ציפייה מעם ישראל שיגלה את הבשורה שלו, ואפשר לראות איך תנועת המטוטלת המערבית מצפה לאיזון היהודי בקשר שבין מיניות וקדושה".

בעבר כתבת שהספרים של פרופ' רוטנברג תרמו לך בתחילת תהליך החזרה בתשובה.

"הכתיבה שלו על ההבדל שבין פסיכולוגיה שמקורה בנצרות, לעומת הפסיכולוגיה היהודית שהוא פיתח, פעלו אצלי תהליך של אלקטרוליזה (ניסוי בכימיה שבו מפרקים את המים לשני יסודות – מימן וחמצן; מ"ח) למושג 'מורשת יהודית־נוצרית'; בזכות רוטנברג הבנתי שעם כל הדמיון בין הדתות, השוני משמעותי הרבה יותר".

דוברים שמרנים כיום – יהודים ונוצרים – שרוצים להדגיש את הקרבה בין המערב לישראל ולעולם היהודי, נוהגים לדבר על עצמם כחלק מ"המורשת היהודית־נוצרית". אתה שולל את המושג הזה?

"המונח 'מורשת יהודית־נוצרית' נושא בתוכו את הרעיון שהיהדות היא הקדמה לנצרות, נרטיב נוצרי שמציג אותנו כשלב הראשון, לפני שהשרביט עובר ל'ישראל שברוח' – העולם הנוצרי. דווקא בגלל החיבוק הזה, חשוב להדגיש גם את השורשים היווניים של הנצרות. בן שפירו למשל מכבד את השמרנים הנוצרים, מאחר שהם שותפים שלנו במאבק נגד הטירוף של השמאל הפרוגרסיבי, ו'על הדרך', הפלטפורמה הפופולרית שלו נותנת מקום גם לקידום תכנים נוצריים. אפילו הכתיבה של ג'ורדן פיטרסון על התורה, עם כל הפרשנות הסמלית והשילוב של פסיכולוגיה יונגיאנית, מובילה לבסוף לפאתוס בדמותו של ישו. אז אנחנו צריכים להיזהר ולא לוותר על המהות שלנו דרך השותפות הפוליטית הזו" .

אם מאמצים את הניתוח שלך, עולה בעצם שחלקים בציבור החרדי מאמצים גישה נוצרית ביחס לסלידה ממיניות ומהגוף.

"אני נוהג לתאר את הדינמיקה בין העולם החילוני לחרדי כ'טנגו של הקצנה הדדית', שמזיק לשני הצדדים. אני לא חלק מהעולם החרדי שמדגיש את היראה, ההסתגרות והגבהת החומות; אני מזדהה עם חסידות שמדברת על אהבה, נתינה ועשייה. לעיתים יש בעולם החרדי נטייה, שנובעת מפחד וגלותיות, להדגיש בצורה מופרזת את הצדדים החיצוניים של הצניעות, ולהתרחק באופן טוטאלי מהחומריות במקום להתמודד ולעדן אותה. עם זאת, חשוב לי להבהיר שאני לא שונא את העולם החרדי ולא מתחבר לתיוג שלו כפוריטני, יש בו הרבה ערכים שאני מעריך".

דיברת על התמודדות עם החומר. איך אתה רואה את המשבר סביב הגיוס?

"יש כאן בעיה תודעתית עמוקה: החרדים לא מרגישים חלק מהמדינה משום שהיא נבנתה על אתוס 'היהודי החדש', שמנוגד לערכים ולתרבות החרדית. לכן מלכתחילה הם לא הזדהו עם הציונות. בחו"ל הפריץ היה גוי, כאן הפריץ הוא ציוני. הבעיה הזו לא ניתנת לפתרון בכפייה אלא דורשת תהליך עמוק של שינוי, שכולל תנועה דו־כיוונית הן מצד החברה הישראלית והצבא אל החרדים, והן מתוך העולם החרדי עצמו אל החברה הישראלית. יש כבר חרדים שמעוניינים להתגייס, הם עדיין לא הרוב אבל הם החלוצים של השינוי. יצירת החטיבה החרדית היא צעד קדימה, וחשוב להבטיח שזה לא יהפוך לעוד 'ישראבלוף' אלא ייתן ביטחון אמיתי לחרדים להתקרב ולהתגייס. הקולות התקיפים שמגיעים מהציונות הדתית לא מקדמים לדעתי את המהלך, בעוד שמסרים כמו אלו של הרב תמיר גרנות, ששכל את בנו במלחמה, יכולים לגעת בלבבות של הציבור החרדי ולעודד אותו לקחת חלק".

בעיני מנוסי, החלקים השונים בעם משלימים זה את זה. "נכון שההלכה והמצוות הן הדרך, אבל במישור השאיפות, העולם החילוני הוא לחלוטין חלק מהקדושה. אני רואה בעין טובה את העולם הדתי־לאומי, ובפרט את ההשלמה העמוקה שבין חב"ד לציונות הדתית – ממש כמו פרץ וזרח, הילדים של תמר שמביאה את הגאולה. חב"ד פורצת קדימה, בעוד הציונות הדתית מתקדמת 'קמעא קמעא'. לפי הקבלה, המשיח מגיע משניהם גם יחד".

במקום שבעלי תשובה עומדים

למרות ביקורתו החריפה על המהפכה המינית, מנוסי מוצא בה גם צדדים חיוביים, או בשפתו הקבלית: ניצוצות שאפשר להעלות. התהליך הזה, הוא אומר, כבר מתרחש בעולם הדתי. "במקום להיגרר אחרי תנועת המטוטלת המערבית, אנחנו מאמצים בזהירות תהליכים מסוימים. במרחבים רבים בעולם הדתי נוצרה שפה חינוכית חדשה – לא הדחקה ולא שחרור מוחלט, אלא שיח פתוח ומעמיק על חיי משפחה ומיניות מתוך עידון והדרגה. אפשר לראות בתקופה שלנו רק 'ירידת הדורות' ו'יצר הרע', אבל אפשר גם לזהות קריאה חסידית לתיקון. אני מקווה שהספר שלי הוא חלק מהמאמץ".

בעלי תשובה מתקשים לפעמים להכיר בכך שיש מקום רוחני שרק הם יכולים להגיע אליו, ושאין תחליף להתנסות אישית וצמיחה מתוך כאב ובירורים. אולי זו לא אמירה "חינוכית", אבל יש בה אמת גדולה.

"לכל אחד ישנה הדרך שלו להעלות ניצוצות, ואין צורך לעסוק בהשוואות. נכון שבעלי תשובה יכולים לחבר בין עולמות רחוקים, אבל יש הרבה דתיים שדווקא בגלל שגדלו בתוך הקדושה, ומתוך כך מרחיבים את ההשכלה הכללית שלהם, מצליחים להבהיר רעיונות הרבה יותר עמוקים. אולי תכתוב כתבה על ילדים של חוזרים בתשובה שהשתלבו בחב"ד או בציונות הדתית, ובחרו להמשיך את הדרך של הוריהם. מדובר בתת־אוכלוסייה מעניינת. הילדים שלי, למשל, מראים איך אפשר להיות דתי בלי להיות בעל תשובה. הם גדלו עם קדושה ועבורם שמירת נגיעה היא דבר טבעי, והם מבינים שיש גם עולמות נוספים – יש להם השכלה כללית, רוחב דעת והערכה על הדרך שההורים עברו, מבלי לקנא בהם".

איך באמת חינכת את הילדים?

"בהתחלה נתתי להם רק ספרות חרדית, אבל הרגשתי שהיא לא מצליחה להעביר את הדקויות של הרגש האנושי וההיכרות עם העולם. הספרות החרדית מאוד אידיאולוגית ומגבילה. מצד שני לא רציתי שהם יראו סרטים; תופעה שתמיד הפריעה לי בציונות הדתית היא כיפות של ילדים עם דמויות כמו ספיידרמן או באטמן. תרבות היא עולם הדימויים של הילד. כדי להעשיר את עולמם ולשמור על איזון אנושי, החלפתי את הספרות החרדית בספרות עולמית קלאסית, ספרים כמו 'בית קטן בערבה' וז'ול ורן. זה לא אופייני לחב"ד, וקיבלתי פרצופים והערות מהתלמוד תורה על מה שאני נותן לבן לקרוא, אבל ברוך ה' זה עבד טוב מאוד. המוקד בבית תמיד היה הקדושה, המצוות והחיבור לשליחות החסידית. העיקר הוא ההבחנה בין עיקר לטפל. הקדושה היא היסוד, אבל יש מקום לתרבות מעשירה שתוסיף רובד נוסף לחיים. להשכלה רחבה יש כוח שיכול לעורר שאלות חדשות, ולהרחיב את התורה".