כריכת הספר "הרפתקה לא מושלמת” (בהוצאת הקיבוץ המאוחד) נראית כמו עוד ספר הרפתקאות לילדים: באיור מופיעים שלושה בני נוער צועדים בשדות בשעת לילה, עם פנס ומחשב (חדי עין יבחינו בבניין הספרייה הלאומית ברקע). ואולם לצד סיפור עלילה על שלישיית חברים, הספר מציג את סיפורו של אחד מגדולי הרוח שחיו כאן במחצית השנייה של המאה ה־20: אברהם סוצקבר, שלפני כחודש מלאו 15 שנה למותו.
במהלך השנים יצאו לאור ספרי ילדים על סיפורי חייהם של גדולי הרוח העבריים ובהם חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן ולאה גולדברג, אך דמותו של גדול משוררי היידיש נותרה בגדר נעלם עבור הדורות הצעירים, ולמען האמת עבור רוב הציבור הישראלי. את החלל הזה ביקשה ד"ר גתית פז, מחברת הספר, למלא בדרך מקורית.
ההחלטה לכתוב בהשראת דמותו של סוצקבר נבטה אצלה אחרי שקראה כתבה עיתונאית עליו, לפני כעשרים שנה, ונשבתה בקסמו. "למילות השירים שלו הייתה איכות מכשפת, והדמות שלו נגעה בי והציתה בי עניין", היא מספרת. "אמרתי לעצמי שהסיפור שלו כל כך מטורף, שגם אם הייתי צריכה להמציא סיפור לא הייתי יכולה לרקוח בדיון כזה". באותם ימים היא הייתה סטודנטית לתואר שני בספרות, וכעבודת גמר חשבה לכתוב רומן בהשראת סיפורו של סוצקבר, אך אז עברה ממסלול הכתיבה למסלול המחקרי והרעיון נגנז. הוא קם לתחייה לפני כמה שנים, עם טוויסט: פז החליטה שהספר יפנה לילדים ונוער.
גיבורת הספר, נטע בת ה־12, מקבלת מטלת כתיבה על אברהם סוצקבר. היא כועסת על מורתה שמסרבת לאפשר לה לכתוב את העבודה על ג'יי־קיי רולינג ומתעקשת על משורר יידי שאף־אחד־לא־מכיר. נטע מגיעה לבקר בספרייה הלאומית, ובמהלך הביקור נקלעת לאירוע של שוד וגניבת ציור יקר ערך של מרק שאגאל, שהיה ידידו הקרוב של סוצקבר. האירוע גורר אותה ואת חבריה להרפתקה שהולכת ומסתבכת, ובתוך כך היא מתוודעת לדמותו של סוצקבר ולקורות חייו.
תרבות כהישרדות
למה סוצקבר? מה הרלוונטיות של משורר יידי לילדים בישראל העכשווית?
"משהו בדמותו של סוצקבר לא הרפה ממני במשך שנים מאז שהתוודעתי אליו", משיבה פז. "מדובר בדמות מכוננת בסיפור היהודי והישראלי: משורר דגול וניצול שואה שהציל במו ידיו אוצרות תרבות יהודית מתחת לאפם של הנאצים, תוך סיכון חייו. הוא הפעיל ערבי תרבות בגטו בזמן שתושביו הושמדו בהמוניהם, ולאורך השנים נאבק לשמר את התרבות היידית. כשהוא עלה לארץ אחרי המלחמה, היה כאן פחות מקום ליידיש. היום יש מקום לבחון מחדש ולתת מקום בקאנון התרבותי גם ליוצרים וליצירות גדולות ביידיש״.
דמותו של סוצקבר מוצגת לקוראים הצעירים בעיקר דרך פעילותו למען הצלת אוצרות תרבות, במסגרת "בריגדת הנייר". סוצקבר היה חבר בקבוצת משוררים ואינטלקטואלים בגטו וילנה שקיבלו מהנאצים משימה: למיין ספרים בבתי כנסת, בספריות ובארכיונים, על מנת להעבירם ל"מכון לחקר השאלה היהודית" שהקים בפרנקפורט אלפרד רוזנברג, ממנסחי האידיאולוגיה הנאצית. סוצקבר וחבריו הסתירו ספרים בתוך הקירות וקברו אותם במרתפים, תוך סיכון עצום.
עבור סוצקבר, אומרת פז, "שימור התרבות היה מאבק הישרדותי מהותי. זה התחיל בגטו, עם הפעילות התרבותית של ערבי התיאטרון. הגטו הלך והתרוקן מתושביו שנשלחו להשמדה, אבל לסוצקבר וחבריו היה חשוב להמשיך לקיים ערבים של אמנות ושירה. המשוררת רבקה בסמן בן־חיים, שניצלה מגטו וילנה ועבדה בספרייה הלאומית, סיפרה על הערבים האלה בסרט 'דבש שחור' על סוצקבר. למרות השנים הרבות שחלפו אפשר לראות את הניצוץ בעיניים שלה כשהיא מתארת כמה האירוע הזה נצרב בה בנשמה. גם הצייר המפורסם שמואל בק סיפר על אותם ערבי תרבות. הוא היה אז נער צעיר בגטו, וסוצקבר הציג את ציוריו בערבים האלה. בק סיפר איך זה נתן לו כוח וחיזק אותו".
"סיפור 'מחתרת הנייר' מעלה שאלות היסטוריות ואתיות מרתקות. האם מוצדק לסכן חיים למען הצלת תרבות? היו שהתנגדו לכך בתוקף וטענו שכאשר אנשים מנסים להגניב מזון לגטו, אחרים עוסקים בהברחת שירים וציורים"
בספריית הגטו נתלו שלטים עם כיתובים שונים. על אחד מהם נאמר כי הספרים הם נחמתנו היחידה, ושלט אחר ציווה: ״שִמרו על אוצרותינו התרבותיים – הספרים!״. באופן מפתיע במיוחד, ככל שעלה מספר היהודים שנשלחו להשמדה, כך עלה גם מספר השאלות הספרים בספריית הגטו: האוכלוסייה היהודית הצטמצמה ב־40 אחוז, אך מספר הספרים הנקראים עלה בשליש. "זה נתון מדהים שמעיד יותר מכול עד כמה לספרים יש כוח מנחם גם בשעות קשות מאוד".
"סיפור 'מחתרת הנייר' מעלה שאלות היסטוריות ואתיות מרתקות", אומרת פז. "האם מוצדק לסכן חיים למען הצלת תרבות? היו שהתנגדו לכך בתוקף וטענו שכאשר אנשים מנסים להגניב מזון לגטו, אחרים עוסקים בהברחת שירים וציורים. המתנגדים הפיצו כרוזים: 'אויפן בייס עוילם מאכט מען נישט קיין תיאטער' – בבית קברות לא מקיימים תיאטרון. במבט לאחור אנחנו מעריכים את ההתעקשות של סוצקבר, אבל בזמן אמת הוא התמודד עם הרבה התנגדויות. לא פעם שאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה אם הייתי שם, מה הייתי אומרת מול ההצעה לקיים בימים כאלה ערבי תיאטרון, שירה וציור? אני שואלת את עצמי, וגם את הילדים, האם הייתי מבינה עד כמה חשוב להיאבק על התרבות גם בתנאים קשים ונוראיים? זו שאלה עמוקה ואמיתית.
"בסוקצבר הייתה גם הקשיחות וגם הרכות של הנפש המשוררת, והדילמה התרבותית מגלמת את המאבק בין הכוחות המנוגדים האלה. ההתעקשות על התרבות עזרה להם לשרוד. המאבק הרוחני העניק להם משמעות וכוח, ואני חושבת שגם קוראים צעירים יכולים להתחבר לרעיון הזה שאדם יוצר משמעות לחייו ונאבק עבורה בכל כוחותיו, ומצד שני היא מהווה מקור כוח ועוצמה. המאבק של סוצקבר וחבריו לא היה רק נגד ההשמדה הפיזית של העם היהודי, אלא גם נגד ההשמדה הרוחנית והתרבותית – היבט שטרם זכה לתשומת הלב הראויה. בזכות 'בריגדת הנייר' הצליחו להציל את יומן הנעורים של הרצל, פנקס בית מדרשו של הגאון מווילנה, ולא מעט אוצרות יקרי ערך אחרים.
הסיפור מעניק במה לדיון רחב יותר עם ילדים על ההיסטוריה היהודית, תרבות היידיש והמאבק על שימורה, תוך ראיית הספרייה הלאומית כסמל לניצחון המאבק התרבותי של סוצקבר ומחתרת הנייר. "לא רציתי רק לספר סיפור יפה, אלא לנסות ליצור חיבור משמעותי לסוצקבר וחבריו, שסיכנו את חייהם מדי יום כדי להציל ספרים ואוצרות רוח יהודיים", אומרת פז.
סטלין שלח מטוס
אברהם סוצקבר נולד ב־1913 בליטא. כשהיה בן שנתיים נדד עם משפחתו לאזור סיביר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. בגיל שבע חזר עם אימו, שהתאלמנה בינתיים מאביו, לעיר וילנה. הוא החל לכתוב שירה בגיל 13, ועם השנים התבלט כמשורר מוביל בחיי התרבות של וילנה היהודית. הוא המשיך בכך גם בתקופת השואה, מתוך ראיית השירה כמעשה מקודש וכעניין של פיקוח נפש. התינוק שילדה אשתו הומת בהוראת הנאצים, וזמן קצר לאחר מכן נשלחה אימו למחנה השמדה. הוא הוביל את מבצע הצלת הספרים, וכתב שירים שהפכו להמנוני הגטו. המפורסם שבהם הוא "אונטער דיינע וייסע שטערן", שתורגם לעברית כ"תחת זיו כוכבי שמיים".
חשיבותו הרבה הביאה לכך ששליט ברית המועצות יוסף סטלין הורה לשגר מטוס מיוחד כדי לחלצו מהיער שבו התחבא עם פרטיזנים. המטוס הראשון שנשלח למשימה הופל על ידי הגרמנים ביער, ובני הזוג סוצקבר חולצו רק בניסיון שני. מכנפי המטוס שהתרסק הרכיבו הפרטיזנים מזוודה, וסוצקבר ארז בה את שיריו ומסמכיו; המזוודה נמצאת כיום בארכיון הספרייה הלאומית. בשנת 1947 עלה סוצקבר לישראל, והמשיך כאן במפעל חייו: שימור ופיתוח תרבות היידיש. הוא ייסד וניהל את כתב העת "די גאלדענע קייט" (שרשרת הזהב), ובשנת 2002 זכה בפרס ישראל על מפעל חייו.
האתגר המרכזי שעמד בפני פז בכתיבת הספר היה הניגוד בין עיסוק בשואה לכתיבת ספר הרפתקאות. "רציתי לכתוב סיפור הרפתקה שיעמוד בפני עצמו וילדים ייהנו ממנו, ולכן בתחילה בניתי את המסגרת של סיפור ההרפתקה. סיפור השואה הציב אתגרים אחרים, מה לספר ומה להשמיט ואיך לתווך נושאים קשים. יש בספר תיאור של הגרמנים מכים ילד למוות, והתקיים דיון עם העורכים האם להשאיר את התיאור הקשה הזה. החלטנו להשאיר אותו כדי לשמור על אותנטיות, ומתוך הבנה שיש גבול לריכוך ההיסטוריה, ושילדים בגיל הקריאה הזה מסוגלים להתמודד עם זה.
"הדיון הזה התקיים לפני 7 באוקטובר. היום הוא נראה כמעט מגוחך, כשילדים נחשפו למציאות קשה הרבה יותר. התמודדתי גם עם השאלה איך לספר את השואה לדור שמתרחק מדור הניצולים. ביד ושם עוסקים רבות בשאלת התיווך לעתיד, כשכבר לא יהיו עדים חיים. הספרות היא הכלי שלנו להעברת הפרק ההיסטורי הזה".
איסוף הספרים היה חלק מהמאבק הטוטלי של הנאצים נגד העם היהודי, ומהרצון להכחיד גם את החותם היהודי בעולם. "לכאורה זה תלוש ומנותק מרוח הזמן והתקופה, אבל בעקבות 7 באוקטובר זה מהדהד וכמו חוזר מהדלת האחורית", אומרת פז. "כשכתבתי את הספר לא דמיינתי בשום אופן שהוא יתפרסם בתקופה של מלחמה כל־כך קשה וארוכה, שמלווה בגל אנטישמיות קיצוני בכל רחבי העולם".
כאב שתי המולדות
למסרים של הספר, אומרת פז, יש משנה חשיבות בתקופה שבה המסכים הולכים ומחליפים את דפי הספרים. "דווקא היום, על רקע ההתקדמות המסחררת של הטכנולוגיה, המדע והבינה המלאכותית, האמנות והספרות ניצבת כהוויה נגדית. היצרים הקמאיים שקשורים לכוח ושנאה תמיד יישארו, לא משנה כמה נתקדם טכנולוגית. סוצקבר וחבריו הבינו את הכוח העצום של התרבות, של הרוחניות היהודית, הם הבינו את הכוח של מילים ושל אמנות. זה היה הנשק הסודי שלהם נגד האפלה הנאצית. אותה דחיפות להציל ולשמר את התרבות מהדהדת גם בימינו. מה שאנחנו חווים עכשיו עם המלחמה, מחזק את הצורך לטפח ולהחזיק את המקום של ספרות ותרבות בחיים שלנו. תמיד יהיה משהו שבור, והספרות נוגעת במשהו השבור הזה. לא משנה כמה נתקדם וכמה טכנולוגיה תתפתח פה, שום דבר לא ייתר את הספרות. היא נוגעת בסדקים, בפצעים, בחידת הקיום ובחוסר השלמות, ודווקא עכשיו צריך אותה במיוחד".
"בני נוער נחשפים לביטויי אנטישמיות ברשתות החברתיות ובמשחקי מחשב. נער צעיר יושב בחדרו, במקום המוגן והבטוח שלו, ודרך עולם הגיימינג הוא נחשף לאנטישמיות כאשר שחקנים תוקפים אותו על זהותו היהודית והישראלית"
יצירתו של סוצקבר וסיפור חייו ההירואי היו אמורים להפוך אותו לגיבור תרבות לאומי ולאישיות מוכרת ומוערכת הרבה יותר, אך ההתעקשות שלו לכתוב וליצור ביידיש עמדה לו לרועץ. החוקר דן מירון רואה בסוצקבר המשורר הישראלי הגדול ביותר במחצית השנייה של המאה ה־20, אך מחסום השפה מנע ממנו לזכות בהכרה שהיה ראוי לה.
"בעולם הספרות היידי העריכו אותו כמשורר ענק, אולי גדול משוררי היידיש אי־פעם, אבל בארץ הוא פחות זכה להכרה", אומרת פז. "זה חלק מהטרגיות ומההחמצה בסיפור שלו. הוא כתב שירה גדולה בקנה מידה אוניברסלי ואובייקטיבי, אבל הוא התעקש להישאר ביידיש, למרות שהיה ציוני נלהב ובחר להגיע לארץ ולא לארה"ב, שהייתה אז מרכז תרבות היידיש. הוא לא היה מוכן לוותר לא על תרבות היידיש ולא על ישראל, ושילם על זה מחיר. כל הכותבים והיוצרים שנקרעו בין העברית והיידיש שילמו מחיר, וכל בחירה מגלמת אובדן עמוק. סוצקבר בחר ביידיש ואיבד את התהילה ואת ההד הציבורי. מנגד, גם מי שבחר בעברית חש כאב ואובדן. לאבד את היידיש היה לאבד את החמימות של שפת האם והבית, לאבד את האינטימיות".
אף שהספר נכתב כאמור לפני 7 באוקטובר, הוא מקבל משמעות נוספת אחריו, שכן הטבח הדהד בקרב רבים תיאורים מימי השואה. "כשהתחלתי להבין באותו יום את גודל האירוע שאנחנו נמצאים בו, האדם הראשון שעלה על דעתי היה סוצקבר. הרבה פעמים שאלנו על אנשים בשואה 'איך הם לא ראו שזה קורה', ופתאום יכולתי להסתכל על המציאות שלנו דרך הפרספקטיבה של סוצקבר. אני מרגישה שהעדשה שלנו נהייתה יותר יהודית מאז. כשאני פוגשת בני נוער במפגשים שעוסקים באנטישמיות, אני שואלת אם הם מתחברים יותר לזהות הישראלית או היהודית. מאז 7 באוקטובר רואים חיבור עמוק יותר, חיבור לסיפור החורבן והתקומה ולתולדות עמנו".
פז, תושבת גני־תקווה, היא ד״ר למדעי המדינה ובעלת תואר מוסמך בספרות עברית. תחומי המחקר שלה הם זהות יהודית־אמריקנית וספרות ותרבות יהודית. כיום היא מרצה על אנטישמיות מטעם הליגה נגד השמצה.
"האנטישמיות בת זמננו, שאני מכנה 'אנטישמיות חדשה', היא תופעה מורכבת שמשלבת שנאת יהודים עם שנאת ישראל והציונות, כאשר השנאה נעה בין שני הכיוונים: שונאים יהודים בגלל ישראל, ושונאים את ישראל בגלל שנאת יהודים. ההיקף והנגישות של התופעה הזו הפכו אותה למאתגרת במיוחד, במיוחד עבור בני נוער שנחשפים לביטויי אנטישמיות ברשתות החברתיות ובמשחקי מחשב. נער צעיר יושב בחדרו, במקום המוגן והבטוח שלו, ודרך עולם הגיימינג הוא נחשף לאנטישמיות כאשר שחקנים תוקפים אותו על זהותו היהודית והישראלית. שמעתי מתלמידים על מפגשים עם אנטישמיות בעולם, כמו נהג מונית שעצר באמצע הדרך כשהבין שהנוסעות שלו מישראל, ופשוט זרק אותן באמצע הכביש".
ערכת תחקיר מקיף וקראת חומרים רבים על סוצקבר. מה התחדש לך לגביו?
"הקטע המיסטי בדמותו תפס אותי מאוד. אני לא טיפוס של לחשים וקמעות אלא אדם די רציונלי, אבל הפן הזה בדמותו מאוד חזק בעיניי. אולי לקחתי ממנו את זה שלכל אדם, גם אצל האנשים הכי רציונליים, יש רובד מיסטי. זה לא תמיד גלוי, אבל תקופות קשות יכולות פתאום להצית את זה. סוצקבר היה מתבונן בטבע בעיניים מיסטיות. לפני המלחמה הוא היה יוצר אינדיווידואליסט, ואחריה הוא נפתח לעשייה ציבורית, חברתית ותרבותית, אפילו פוליטית. הוא הצטער שמדדו את השירה שלו בקנה מידה של שירת יידיש, ולא בקנה מידה אוניברסלי של שירה באשר היא. הוא היה שואל: 'יזכרו אותי?'. אני מקווה שהיום התשובה היא כן, בהחלט. אנחנו חייבים את זה לו ולעצמנו".
