מאה שנה להולדתו: הפייטן של הרגע החולף

יהודה עמיחי נולד לפני כמאה שנים בשם לודוויג פפויפר, בעיר וירצבורג שבצפון חבל בוואריה בדרום גרמניה, למשפחה יהודית אורתודוקסית דתית מאוד. הוא למד בגן יהודי ובבית ספר עממי יהודי, ששפות הלימוד בהם היו גרמנית ועברית. בווירצבורג הייתה קהילה יהודית גדולה ומאורגנת, שנודעה בבית המדרש שלה, בסמינר למורים שפעל בה, במוסדות צדקה וסעד, בבית אבות ובבית עלמין.

משפחתו של עמיחי לדורותיה הייתה בעלת אדמות ואחוזות. לסבתו וסבו משני הצדדים היו משקים עם בקר ושדות, אורוות סוסים ובוסתני פרי וירק. בניגוד לדימוי של היהודי הנודד, הסוחר והמלווה בריבית, אבותיו של יהודה עמיחי היו יהודים כפריים שהיו נטועים מאות שנים באדמתם. אביו של עמיחי, לעומת זאת, עסק במסחר, כסוכן של מוצרי סדקית. ב־1935 חש האב בפעמי המלחמה שתמיט כליה על יהדות אירופה, חיסל את עסקיו ועלה עם משפחתו לארץ ישראל. בנו יהודה היה אז בן 11.

בניסיונו להפוך לישראלי שורשי הדחיק יהודה עמיחי את עברו הגלותי, ובו־בזמן לא הפסיק להתגעגע לגן עדן הילדות, שהלך ונעכר לנגד עיניו. הרומן האחד והיחיד שלו, "לא מעכשיו לא מכאן", מגלם את האמביוולנטיות הזאת בצורה הכואבת ביותר.

יהודה עמיחי הפך למשורר עברי ייחודי, שחלק ממאפייניה של יצירתו המקורית והכובשת היו שפת יומיום, הנמכת הנשגב והנגשת המקודש, מטפוריקה עזה ומפתיעה שדרכה קירב רחוקים ומתח קווי דמיון בין עולמות שונים, ושימוש יצירתי ברמיזות הלקוחות מספרות המקרא, המדרש, התפילה והפיוט. בהיותו פורץ דרך ומחולל מהפכה בשירה העברית החדשה, יש המחשיבים אותו למשורר הלאומי הגדול ביותר אחרי ביאליק. הוא השפיע על משוררים רבים מספור והתווה להם דרך־שיר חדשה. יתרה מזאת, הוא נמנה עם הבולטים בשירה הבינלאומית של המאה העשרים; שיריו תורגמו לכ־40 לשונות.

נושאי יצירתו מקיפים עולם ומלואו: אהבה ומלחמה, ירושלים לפני 67' ואחריה, יחסי אב־בן ואם־בן, הפלגות למקומות אקזוטיים, קיימים ומדומיינים. עמיחי נשא כל חייו את מתיו על לבו, ואלה מגיחים משורות השירה והפרוזה שלו. בהם רות הקטנה, ידידת ילדותו שנספתה בשואה, ודיקי (חיים לקסברגר) שהיה מפקדו במלחמת העצמאות ונפילתו ליוותה את עמיחי כל חייו.

אחד מנושאי יצירתו הוא הזמן, ויעיד על כך קובץ שירים שכותרתו "הזמן" (1978). המוטו שבחרתי לשני פרקים המוקדשים לעמיחי בספרי "אל מקום שהלב מושך", הוא הבעת תחינה שהזמן שלו לעולם לא ייגמר: "אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוּב כָּתוּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים, כָּל יוֹם לִהְיוֹת כָּתוּב, עַד שֶׁהַיָּד הַכּוֹתֶבֶת תִּכְאַב". המוטו שעמיחי עצמו בחר לרומן שלו לקוח מפרקי אבות, ויש לו נגיעה בזמן מעגלי גורלי שגם הוא לעולם לא יכלה: "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן".

בימים אלה, כשהריטואל של הקראת שמות חטופינו בעזה נענה בקריאה של הציבור "עכשיו", כל חטוף וה"עכשיו" המוקדש לו, מצאתי לנכון לבדוק את נושא הזמן ביצירת יהודה עמיחי, שנולד במאי 1924 ונפטר בירושלים בספטמבר 2000.

החסיד שביקש רגל אחת

כשמדובר במוטיב הזמן ביצירתו של עמיחי, כי אז הזמן המועדף עליו הוא עכשיו. שלושה כותרים של קובצי יצירותיו נושאים את המילה "עכשיו": קובץ שיריו הראשון, שראה אור ב־1955, נושא את השם "עכשיו ובימים האחרים"; הכותרת של קובץ שירים מאוחר יותר (1969) היא "עכשיו ברעש"; וכותרת הרומן הענק שלו (619 עמודים) "לא מעכשיו לא מכאן" (1963) שוללת כביכול את הזמן והמקום, אבל זוהי שלילה תמוהה, מסקרנת, שמתיישבת רק בעמודיו האחרונים של הרומן.

לעכשוויות של עמיחי פנים רבות. בדומה לצבע הלבן שהוא שילוב של כל הצבעים, כך ה"עכשיו" שלו הוא שילוב של כל הזמנים. ה"עכשיו" הוא הנקודה הארכימדית של כל מה שהיה לפניו ושל כל מה שיבוא אחריו. בנקודה זו אין הבדל בין ה"כבר לא" ובין ה"עוד לא". הכותרת של הקובץ הראשון, "עכשיו ובימים האחרים", מעוררת את השאלה אם הימים האחרים הם אלה שהיו, דהיינו ה"כבר לא", או אלה שיבואו, כלומר ה"עוד לא". מכל מקום, השורה הראשונה שפותחת את הקובץ היא "בהיותי ילד"; כלומר, ה"עכשיו" כולל את חוויות ילדותו המזינות את חייו עכשיו ובכל הימים האחרים.

העכשיו של עמיחי, יש להדגיש, הוא קונקרטי ולא משיחי: "אֲנִי רוֹצֶה שָׁלוֹם כְּבָר עַכְשָׁו בְּעוֹדֶנִּי חַי./ אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְחַכּוֹת כְּמוֹ אוֹתוֹ הֶחָסִיד שֶׁבִּקֵּשׁ רֶגֶל אַחַת/ מִכִּסֵּא הַזָּהָב בְּגַן עֵדֶן. אֲנִי רוֹצֶה כִּסֵּא אַרְבַּע רַגְלַיִם/ כָּאן. כִּסֵּא עֵץ פָּשׁוּט. אֲנִי רוֹצֶה שָׁלוֹם עָלַי עַכְשָׁו". עכשיו וכאן זו כל התורה העמיחיית על רגל אחת, רגל של עץ פשוטה ויציבה. אילו חי בימינו אלה היה יהודה עמיחי מצטרף לקריאות "עסקה עכשיו", "חטופים עכשיו", ו"את כולם עכשיו", והיה ממציא לנו קריאות נוספות נגד דחיינות ובעד הגשמת כל התשוקות והתקוות כאן ועכשיו.

העכשוויות הכוללת את כל הזמנים באה לידי ביטוי בשיר שכותרתו "אל תקבל", שמסתיים במילים "עַכְשָׁו. רְאֵה מִקְרֶיךָ כְּמִקְרַי/ הַכֹּל יִהְיֶה כְּקֶדֶם: אַבְרָהָם יָשׁוּב / לִהְיוֹת אַבְרָם./ שָׂרָה לִהְיוֹת שָׂרַי". כלומר, אפילו השמות של אברם ושרי, ששונו במרוצת הזמן, ישובו למקוריותם ולראשוניותם, כי אפשר לגלגל את הזמן לנקודת ההתחלה, והעבר יהפוך להווה.

תיאורים רבים הממזגים אירועי עבר והופכים אותם להווה רגעי בתודעתו של אדם מצויים ב"לא מעכשיו לא מכאן", הרומן האחד והיחיד של עמיחי שפורסם. הקטע הבא ממחיש כיצד מאורעות מזמנים שונים ורחוקים מתמזגים בתודעתו של הגיבור, כאשר המחיצות והסייגים שמטרתם לבדל, להפריד ולקטלג נופלות, וההכרה נפתחת לקליטה מרחבית ואל־זמנית של כל החוויות כולן:

רק כשישבתי באוטובוס נשברו כל החומות שבי. הייתי כמו יריחו וצבא נורא של כובשים עלה והשתולל על חורבותי. שירי נזירות, שירי מעוז צור, קטעים מן המחזה יהודה המכבי, "הרי את מקודשת לי" מחופתי, הכל התערבב בי עם פקודות מזמן המלחמה… אחר כך נסגר מוחי, חלק אחר חלק, כמו תאים באנייה טובעת (עמ' 433).

בין וירצבורג לירושלים

כיוון שהעכשוויות היא קצרה וחמקמקה, הכול מתנקז אליה ומתערבב בה והיא נגוזה והופכת בן־רגע לעבר, מצא עמיחי, משורר העכשיו, פייטן הרגע החולף, אסטרטגיות לתפוס אותה ולהפיק ממנה את המיטב. אחת האסטרטגיות היא הבו־זמניות, שבה דברים מתרחשים במקביל, לא בקו לינארי או דיאכרוני אלא בו־בזמן, באופן סינכרוני. למשל, השיר האלמותי "גשם בשדה הקרב", שעוצמתו בהשוואה המצמררת בין חבריו החיים ובין חבריו המתים של המשורר המוטלים יחדיו, באותו הזמן, בשדה הגשום – גשום תרתי משמע, טיפות מים וקליעי רובים – ורק שמיכה מבחינה בין החיים למתים: "גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי / עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים אֲשֶׁר / מְכַסִּים רָאשֵׁיהֶם בִּשְׂמִיכָה / וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים אֲשֶׁר / אֵינָם מְכַסִּים עוֹד".

אסטרטגיית הבו־זמניות באה לידי ביטוי מופלא ברומן האקספרימנטלי "לא מעכשיו לא מכאן", המורכב מתחילתו ועד סופו משתי עלילות מקבילות המתרחשות בעת ובעונה אחת: עלילת אהבה סוחפת המתרחשת בירושלים בקיץ אחד, כנראה של שנת 1959, בין יואל, מרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, שחוויות מלחמת השחרור אינן מניחות לו והן מבחינתו הווה מתמשך, ובין אישה זרה בשם פטריציה, רופאה במקצועה. את עלילת האהבה בירושלים מעמתת או משלימה עלילת נקם אובססיבית, מאולצת, מגוחכת וחסרת סיכוי, המתרחשת בווינבורג, שֵם כיסוי לווירצבורג, עיר הולדתו של עמיחי.

ברחובות העיר הירושלמית המאובקת משוטט הגיבור עם אהובתו, ולפעמים רק עם חלקי לבוש שלה המשמשים סינקדוכה לה. ברחובות העיר הבווארית מחפש הגיבור נאצים מחופשים ועדויות קונקרטיות מפלילות לשריפת יהודים אף שמלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני 15 שנה, והעיר צבעונית, שוקקת חיים והדוניזם, "הנס הכלכלי" והדחקת העבר שולטים בה.

שתי העלילות, הירושלמית והווינבורגית, שבשתיהן משוטט אותו גיבור, בן דמותו של עמיחי שחי בשני עולמות, מסוּפרות זו לצד זו, זו בעקבות זו, האחת רודפת את האחרת באופן סכמטי, עקבי ומדויק: פרק אחד שייך לעלילה הירושלמית, ואחריו פרק השייך לעלילה הווינבורגית. כך, בשיטתיות מופתית, בנה יהודה עמיחי רומן שהוא מסודר ומאורגן במבנהו וכאוטי במהותו, ושהמתח בין הסכמתיות המבנית של הבו־זמניות ובין תוכנו המוטרף חסר הגבולות הוא אחד מסגולותיו.

את הרעיון לחיות במקביל בשתי זירות קיבל הגיבור מידידתו מינה, שבעקבות התקפות חוזרות ונשנות של מחלת הנפש שלה, חיה את חייה באופן "סכיזופרני". היא נוסעת כביכול ללונדון, פריז ושאר בירות אירופה ושולחת ממקומות אלה מכתבים ואיגרות המעידים על שוטטותה בהן, אבל בו־בזמן היא נכנסת לסנטוריום בהרי ירושלים, המרוחק קילומטרים אחדים מביתה. את האיגרות היא מכינה מראש עם חותמות דואר זרות, ומשגרת אותן לכל ידידיה הירושלמים ממקומה הקרוב־רחוק. מעומק מחלתה מכירה מינה את הבו־זמניות הרוחשת גם בליבו של יואל ידידהּ, ומתווה למענו תוכנית החתומה כ"חוזה" ומעניקה בכך כמו לגיטימציה משפטית־חוקית לחייו הכפולים המתקיימים בו־זמנית בשני מקומות רחוקים גיאוגרפית, אבל בנפשו של הגיבור העמיחיי הם קרובים, אנטי־תטיים ומשלימים.

מינה נופפה לפני עיניו גליון גדול. 'ההסכם החוזה!' אמרה לו בחיוך מוקיוני. ואחר כך קראה לפניו את החוזה שנכתב כדת וכדין. שהיא מינה, מתחייבת שיואל יחיה חיים כפולים, כדי שיוכל למלא את כל געגועיו ואת כל תאוותיו. יצא לוויינבורג, עיר מולדתו, ועם זאת יישאר בירושלים כדי להסתבך באהבה גדולה ונוראה.

שתיים רות

התשוקה האנושית לחיות שני מסלולי חיים זה לצד זה ולהשוות ביניהם, או כפי שיואל עצמו מבטא זאת, "הייתי רוצה להיות בעת ובעונה אחת בכל המקומות", באה כאמור לידי ביטוי במבנה הפנטסטי של הרומן, שבו עלילה אחת נקטעת על ידי האחרת, וזיקה אסוציאטיבית, תמטית, מילולית או מוטיבית מפתיעה או מופרכת מתקיימת ביניהן. נביא שתי דוגמאות, שתיים מני רבות, לקשר הקטוע ובו־בזמן המתמשך בין שתי העלילות.

אחד הפרקים הירושלמים – פרק פב – מגלם את השקיעה הטוטלית־דקדנטית של יואל באהבה לאישה הזרה, שגורמת לו לבגוד באשתו, במורו, באימו, בכל סביבתו ובמחויבויותיו היומיומיות. הפרק מסתיים במילים: "ופעם התעורר יואל ומלים נצעקו בו כאילו לא מפיו: 'אלי, אלי למה עזבתני?'". הפרק הווינבורגי העוקב – פרק פג – מגלם את עלילת הנקמה הבלתי אפשרית שלעולם לא תבוא על סיפוקה, ופותח במילים: "ופעם אחת התעוררתי: אלי, אלי למה עזבתני? ומיד: אלי, אלי למה לא עזבתני. לא עזבתני לבדי ובמנוחתי, בלי נקמות ובלי אהבה". אותו גיבור המתעורר בירושלים ובווינבורג בו־זמנית, ובפיו הקריאה הלקוחה מתהילים כ"ב שהפכה לסמל האכזבה והייאוש באירוע הצליבה של ישו, מעיד על כך שהן האהבה הסוחפת והן הנקמה המתסכלת הן צלב שנושא הגיבור על גבו.

רגש האשמה הכבד שהגיבור נושא בתוכו כמו צלב, מתועל אל שתי נשים הרחוקות זו מזו בגיל, בביוגרפיה, במקום ובמעמד שיש להן בליבו. העובדה ששתיהן קרויות רות באה לגשר על פני תהום של זמן ומרחב, ולקשור בין שתי עלילות חייו הנמתחות במקביל. רות הגדולה היא אשתו של יואל הירושלמי המבוגר, ורות הקטנה הייתה ידידת ילדותו הקרובה ביותר והיא נספתה בשואה. הקשירה ביניהן נובעת מנטישתו ובגידתו בכל אחת מהן: בגידת גבר באשתו בעלילה הירושלמית, אף שזו חיכתה לו בנאמנות בפתח הוואדי כשחזר מקרב כושל במלחמת השחרור והוא נישא לה כאות תודה, ובגידת ילד בילדה בעלילה הווינבורגית, אף שכרת עימה ברית אהבה והייתה לה תרומה נכבדה לעיצוב אישיותו ועולמו. עלייתו לארץ ישראל כמה שנים לפני השואה, כשהיא נותרת מאחור להישרף, גם היא בגידה שאין עליה מחילה. מה עוד שעם הזמן אפילו על מכתביה שהגיעו לארץ ישראל הפסיק לענות. רות הקטנה מגלמת ברומן את הנשרפים, הירויים והטבועים של עירו, שאת הפיכתם לעשן, לשלדים ולגולגולות הצפות על פני המים הוא יצא לנקום בגרמניה האחרת, לכאורה.

שתי הנשים השונות, שכל אחת מהן שייכת למערך חיים אחר ולעידן שונה בחייו, מתמזגות בנפשו לרות אחת. "'מדוע אתה רע אל רות?' שאלה אמי לפתע. לא ידעתי מה להשיב. לא ידעתי אם היא מתכוונת לרות אשתי או לרות הקטנה שנשרפה במחנות". ובהמשך: "מחשבות רבות וזכרונות רבים עולים בו במערבולת, פני רות הקטנה ופני רות אשתו ואביה המפקד ואביו המת. כל אלה מתערבלים בו בקיץ זה". על שתי הרותיות האמיתיות בחייו של יהודה עמיחי, לפני שמכבש היצירה מיזג ביניהן וייחס לכל אחת מהן ביוגרפיה שונה, כתבה נילי גולד בספרה "והגעגועים סגורים בי: יהודה עמיחי וצמיחתו של משורר".

הזיכרונות שחיים בתוכו, רעננים וצלולים, המחשבות הטורדניות שלא מניחות לו ואין להן תאריך פקיעה, הדחף שלו לחיות בו־זמנית בכל המקומות ולכרוך את כל הזמנים לזמן הווה, לעכשיו, מביאים את עמיחי לשים בפי גיבורו תובנה באשר לזמן האינדיווידואלי לעומת הזמן האובייקטיבי, וכך הוא אומר:

כיצד עולה הזמן באנשים; לא הזמן הנמדד ולא הזמן של יום ולילה ושל עונות. כמו פני מים עולה הזמן הזה באנשים, כמו פני מים העולים ויורדים בבארות, לפי חוק שלהם, שהוא גם חוק מעמקי האדמה. זוהי תחושת ההיסטוריה, ולא ההיסטוריה של בית הספר, של תאריכים ותקופות ומעשי מלכים ותנודות העמים, ולא ההיסטוריה של נואמים ומנהיגים ולא זו של חוקרים המחפשים אמת ושקר; אלא תחושת ההיסטוריה הכוללת הכל… תחושה של שותפות בני דור אחד בכך וכך מלחמות, באותן תחושות פחד, שותפות של תקווה ושותפות של תחילת יאוש ושותפות של הסתייגות ונסיגה אל האני.

התיאור החושני־חושי של הזמן העולה באנשים, מתוך כוח פנימי, ראשוני, לא מדיד בכלי מדידה שהמציא האדם כדי לאמוד את מהלכו, אלא מפַעם עם פעימות מי תהום ובטן אדמה בעומקים גיאולוגיים, ועם נשימותיהם של בני דור שחוו אותן חוויות, מזכיר את השיר המוקדם של עמיחי "עכשיו, כשהמים לוחצים בעוז", שבגינו נקרא הקובץ הראשון שלו "עכשיו ובימים האחרים":

עַכְשָׁו כְּשֶׁהַמַּיִם לוֹחֲצִים בְּעוֹז/ עַל קִירוֹת הַסְּכָרִים,/ עַכְשָׁו, כְּשֶׁהַחֲסִידוֹת הַלְּבָנוֹת, הַשָּׁבוֹת,/ נֶהְפָּכוֹת בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ לְלַהֲקוֹת מְטוֹסֵי סִילוֹן,/ שׁוּב נָחוּשׁ עַד כַּמָּה חֲזָקוֹת הַצְּלָעוֹת,/ וְכַמָּה אַמִּיץ הָאֲוִיר הַחַם בְּתוֹךְ הָרֵאוֹת,/ וְכַמָּה הֶעָזָה נְחוּצָה לֶאֱהֹב בַּשְּׁפֵלָה הַגְּלוּיָה,/ כְּשֶׁהַסַּכָּנוֹת הַגְּבֹהוֹת מְקֻמָּרוֹת מֵעָל,/ וְכַמָּה אַהֲבָה דְּרוּשָׁה לְמַלֵּא אֶת הַכֵּלִים הָרֵיקִים/ וְאֶת הַשְּׁעוֹנִים שֶׁהִמְשִׁיכוּ לִמְנוֹת זְמַן,/וְכַמָּה נְשִׁימָה,/ סוֹפָהּ שֶׁל נְשִׁימָה,/ לָשִׁיר אֶת שִׁיר הָאָבִיב הַקָּטָן.

הדואליות שולטת בכל תג ותו של הרומן הגדול של עמיחי: דואליות של מקום (ירושלים, עיר מגוריו של עמיחי, לעומת וירצבורג, עיר ילדותו), דואליות של מחויבות לשתי נשים (אשתו רות שחיכתה לו כשיצא מהמדבר הלוהט, לעומת פטריציה שהביאה לחייו משב רוח רענן וניחוח זר), דואליות של אשמה כלפי שתי נשים ששמן רות. אך אין בו דואליות של זמן כי הכול מתרחש ב"קיץ זה", שבו הגיבור מודע לאני השסוע שלו ומנסה לאחות אותו.עכשיו הוא צריך לפתור גם את בעיית המקום, את המתח בין העיר הגרמנית, שבצבעוניותה ובכמיהה שלה לחידושים והמצאות מנסה להדחיק את השואה שהתקיימה לאחרונה על אדמתה, ובין העיר הישראלית המאובקת, שמשקעי עבר קדום ועבר קרוב מגיחים בה מכל פינה והופכים לאבן פינה.

בשלהי שהותו בווינבורג מאחד הגיבור את שתי הערים הרוחשות בחייו:

געגועי לירושלים גברו בי ועמם הפחד שלא אגיע אליה לעולם. אילו היתה ירושלים קופצת בבת אחת ועוברת לכאן, היו כל היערות נעשים לקרחות וכל הנהרות והנחלים היו מתייבשים וקוצים ודרדרים ואבנים רבות היו מכסים את סביבתה היפה […] כי ירושלים היא חזקה ונוראה, וסביבתה – גבעות צחיחות. ביערות היפים ובנופים הרכים האלה חיים האנשים ששרפו יהודים והרגו תינוקות, הם ובניהם. אם כן, מוטב מדבר קשה־אבנים ומר־מלח ומכוסה אבק, שבו התהלכו אנשים כגון ירמיהו וישו מנצרת.