בבואנו להתבונן באישיותו של הרבי מלובביץ', עלינו להיזהר מפני הפיתוי להאדרה או הפשטה. קל להתמקד בגדולתו הרוחנית והאינטלקטואלית של הרבי, בכריזמה ובהשפעה העצומה שלו, ולשכוח שמדובר באדם בשר ודם, עם סיפור חיים ונתיב אישי ייחודיים. בדברים הבאים אבקש להציע זווית ראייה אנושית ורב־ממדית, שתאפשר לנו לראות את האיש שמאחורי האגדה, ולהתבונן על דמותו רבת הפנים ועל הניגודים שפעלו באישיותו ובדרכו.
המשנה במסכת סוטה אומרת: "משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים – בטלו האשכולות". הגמרא מסבירה את הביטוי "אשכולות": "איש שהכל בו". כלומר, אדם שמגלם בתוכו שלמות ואחדות של מידות ותחומים. במובנים רבים, הרבי היה דוגמה מובהקת לאיש כזה, המשלב בין העולמות ובין הניגודים, ויוצר סינתזה יוצאת דופן בין צדדים שונים של המציאות והנפש. בתוך המורכבות והמתח בין הסותר והמשלים, הסתתר סוד קסמו וכוחו.
הפן הראשון שברצוני לבחון הוא דווקא הצד הנסתר והאנונימי באישיותו של הרבי. סיפור חייו המוקדמים חושף את רצונו העמוק להתרחק מאור הזרקורים, ולחיות חיים של לימוד תורה ועבודת ה' באלמוניות. הרבי נולד וגדל בבית חסידי, בן למשפחת רבנים ואדמו״רים מפוארת. למרות כישרונותיו הוא בחר לחיות בצניעות ובפשטות ולהקדיש את זמנו ללימוד ולעבודת ה' פנימית וסמויה מן העין. גם כאשר נאלץ לעזוב את ברית המועצות, הוא המשיך בדרכו זו. בהגיעו לברלין, ולאחר מכן לפריז, השתקע בעיר הגדולה כאדם אלמוני, עבד לפרנסתו כמהנדס חשמל, והסתיר את זהותו האמיתית כתלמיד חכם בעל שיעור קומה.
במסיבת הפרישה שלה ייחסה שירלי צ'יזהולם, האישה האפרו־אמריקנית הראשונה שנבחרה לקונגרס, את הצלחתה למפגש שלה עם הרבי: "אם לתינוקות עניים יש חלב ולילדים עניים יש אוכל, זה בזכות הרבי מקראון־הייטס שהיה לו חזון"
ניתן לשער כי מבחינת הרבי, ההסתרה וההצנע לא היו רק עניין של נסיבות חיצוניות אלא ביטאו תפיסת עולם עמוקה. הוא ראה ערך עליון בהתבוננות פנימית, בעבודת המידות ובדבקות בבורא הרחק מעין הציבור. ואולם אילוצי המציאות, ובפרט מלחמת העולם השנייה, החלו לשבש את תוכניותיו. הרבי נאלץ לברוח מאירופה ולהימלט לחוף מבטחים בארצות הברית.
למרות השינוי הדרמטי, גם בארה"ב המשיך הרבי לשמור על הפן הנסתר באישיותו. כפליט במדינה החדשה הוא הצטרף לצוות מהנדסים בתעשיית הספנות, ועבד כמפקח בספינות מלחמה. במקביל, על פי בקשת חמיו האדמו"ר, החל לעסוק בעריכה תורנית. בהמשך נטש את עבודתו כמהנדס והחל ליטול על עצמו בהדרגה תפקידים נוספים בחסידות. תהליך זה הוביל בסופו של דבר לחשיפת גדולתו התורנית ולנטילת עול ההנהגה לאחר פטירת חותנו.
המתח שבין הרצון לחיות חיי צניעות ואלמוניות ובין האחריות הציבורית, ליווה את הרבי לאורך כל חייו. גם לאחר שנטל על עצמו את תפקיד האדמו"ר, המשיך לשמור על איזון עדין בין הנהגה ציבורית ובין אורח חייו וסדר יומו האישי, שכלל שעות רבות של לימוד אישי מעמיק. באחד ממכתביו כתב: "איני מתענג בעסקנות ציבורית". ובכל זאת, מתוך תחושת שליחות עמוקה, הקדיש את חייו להנהגת הציבור ולהפצת תורה, יהדות ואהבת ישראל. הרבי הצליח ליצור סינתזה בין הפן הנסתר והאישי ובין תפקידו כמנהיג ומורה דרך לרבים.
הצלחתו לשלב בין העולמות, לשמור על הפנימיות והצניעות גם בעיצומה של עשייה ציבורית נרחבת, מלמדת רבות על כוחו הנפשי ועל עומק מחויבותו. הפן הנסתר באישיותו, אותו רצון עז לחיות חיים של צניעות ופשטות, המשיך ללוות אותו גם כשנדרש למלא תפקיד ציבורי שהציב אותו במרכז ההוויה היהודית העולמית. גם היום, שלושים שנה לאחר הסתלקותו, הרבי ממשיך להוות מופת לחיים של מסירות והתמסרות לזולת, תוך שמירה על ערכי הצניעות והפשטות.
מצויני צה"ל
הפן השני שברצוני לבחון הוא השפה החדשה שהרבי הנחיל. "החירות מדברת במבטא עברי", כתב היינריך היינה. בפרפראזה על דבריו ניתן לומר כי היהדות של המאה העשרים, ובעיקר זו של המאה ה־21, מדברת במבטא שניאורסוני. הרבי מלובביץ׳ הביא עימו תפיסת עולם ושפה חדשות, המדגישות ראייה חיובית ומעמיקה של המציאות, וחולל בכך מהפכה בחיים היהודיים.
בלב מהפכה זו טמון ניגוד מהותי עמוק. בעוד שהמציאות החיצונית מציגה לעתים קרובות תמונה קודרת, חשוכה ואף שלילית, הרבי הצליח לחשוף ולהאיר את הטוב והאור הטמונים בכל מצב, מתוך תפיסה שאכן גם במציאות הקשה והמאתגרת ביותר, טמונה מהות פנימית של טוב ואור. רעיון זה מבוסס על התפיסה החז"לית ש"אין דבר רע יורד מלמעלה" (בראשית רבה, נא). הרבי לקח עיקרון זה והפך אותו לכלי מעשי בהתמודדות עם אתגרי החיים.
ביטוי מובהק לגישה זו אפשר למצוא במפגש של הרבי עם חסיד סאטמר, שנכנס ל"יחידות" – פגישה אישית עם הרבי – וביקש ברכה להולדת ילדים. בתום הביקור ביקש ממנו הרבי לחזור על דברי התורה ששמע לאחרונה מרבו. החסיד סיפר כי האדמו"ר מסאטמר ציטט את הגמרא בסוף מסכת חגיגה (כז, א), המדברת על כך ש"פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון". על כך תמה האדמו"ר מסאטמר: אם מדובר ב"פושעים", כיצד ניתן להגדירם כמלאים במצוות? מששמע זאת הרבי, החווירו פניו והוא הגיב: "הקושיה שהתעוררה אצלי בעת שלמדתי גמרא זו הייתה הפוכה – אם הם אכן 'מלאים מצוות כרימון', כיצד ניתן לכנותם 'פושעי ישראל'?!" כך, בהערה אגבית לכאורה, ביטא הרבי את גישתו ומשנתו: לראות קודם כול את הטוב ואת האלוקי שבכל יהודי, גם במי שנדמה רחוק ואבוד.
דוגמה נוספת ניתן לראות בפרשנותו לסיפור החז"לי על מרים בת בילגה. בהתוועדות לרגל יום השנה העשירי לפטירת אימו ערך הרבי "הדרן" על מסכת סוכה, ובמהלכו התייחס לסיפור על מרים, בת למשפחת כהנים בתקופת בית שני שהמירה את דתה ונישאה לחייל יווני, ובעת פלישת היוונים להיכל בעטה במזבח והטיחה דברים כלפי שמיים. בניגוד לפרשנויות מסורתיות המדגישות את חומרת מעשיה, הרבי בחר לראות בטענותיה של מרים ביטוי לדאגה אמיתית לסבלם של ישראל ולתחושת אחריות כלפי גורלם. העובדה שמצבם נגע לליבה גם מתוך מקום אישי כה מנותק, היא נקודת זכות משמעותית לדמותה הטרגית והמורכבת, ומשקפת את עומק הקשר הבלתי ניתן לניתוק בינה ובין עמה. פרשנות זו מציעה להבין את מעשיה של מרים כביטוי וזעקה של נשמה פצועה, ולא כנובעים מפגם מוסרי מהותי.
בהצגת פרשנות זו פעל הרבי לא רק כפרשן תלמודי אלא כמחנך ומנהיג רוחני, המנחה את תלמידיו בדרך של ראייה מעמיקה ומכילה. הוא לימד כיצד לזהות נקודות אור גם במצבים הנראים שליליים או חסרי תקווה. יצוין כי במהלך אמירת הדברים פרץ הרבי בבכי מטלטל – מחזה נדיר שהמחיש כיצד הגותו האינטלקטואלית משקפת את הלך נפשו החיובי, האופטימי ורצוף האהבה. רגע זה חשף את העומק הרגשי שמאחורי תפיסתו הפילוסופית של הרבי, ואת האותנטיות של אמונתו בכוח הטוב הטמון בכל נשמה יהודית.
בדרכו הדגים הרבי כיצד פרשנות תורנית עשויה לשמש כלי רב עוצמה לטרנספורמציה אישית וחברתית, מתוך אהבת ישראל בלתי מסויגת ואמונה בפוטנציאל הרוחני של כל אדם. גישה זו, השואבת השראה מתפיסת העולם החסידית, השפיעה עמוקות על חייהם של רבים. בדומה לסיסמה "טראכט גוט, וועט זיין גוט" (חֲשוֹב טוב – יהיה טוב), המיוחסת לרבי השלישי בשושלת חב״ד, ה"צמח צדק", הרבי האמין בכוחן של מחשבה ותפיסת עולם חיובית לשנות את נפש האדם והמציאות.
הרבי יישם אמונה זו לא רק ברעיונות מופשטים אלא בעיקר בשינויים מעשיים בשפה היומיומית, מתוך הבנה שהמילים משפיעות על תפיסת המציאות. כך למשל הוא הציע לקרוא לבתי חולים "בתי רפואה", כדי להדגיש את ההיבט המרפא והמעצים של המוסדות הללו. באופן דומה התייחס הרבי לנכי צה"ל בתואר "מצויני צה"ל", המבטא הערכה עמוקה והכרה בתרומתם ובמעלתם.
ניגוד זה בין הנראה לעין ובין המהות הפנימית מהווה את לב "שפת האור" שפיתח הרבי. זו לא רק גישה אופטימית, אלא תפיסת עולם המזמינה לראות מעבר למציאות החיצונית ולגלות את הטוב הגנוז בכל דבר. גישה זו מקבילה לזרמים מודרניים כמו הפסיכולוגיה החיובית ושיטת ה־CBT, אך שואבת את תובנותיה מהמסורת העתיקה של תורת ישראל והחסידות. כך סלל הרבי דרך ליהדות מלאת חיים ותקווה, הרואה בכל אדם מארג ייחודי של הטרנסצנדנטי והפיזי, "משכן לאלוקות" בטרמינולוגיה החסידית. זוהי יהדות של אהבת אדם אינסופית, המאמינה ביכולתו של כל יחיד לגדול ולהשתנות.
מזון למיליוני אמריקנים
הפן השלישי שאעסוק בו מתייחס ליכולתו הנדירה של הרבי לשלב בין תפקידו כמנהיג של חסידות יהודית אורתודוקסית, ובין דאגתו העמוקה לכלל העם והאנושות. זוהי תנועה מתמדת בין ה"מיקרו" – הקהילה החסידית המצומצמת, ובין ה"מאקרו" – האנושות כולה על כל גווניה.הרבי הצליח לגשר על פני מרחק עצום זה, תוך שמירה על זהותו כמנהיג יהודי מסורתי, במקביל להושטת יד וסיוע לאנשים מכל רקע ואמונה.
בפגישותיו עם אישים שונים לא הסתפק הרבי בדיון על נושאים יהודיים צרים אלא התייחס לסוגיות חברתיות רחבות, תוך הצעת פתרונות המבוססים על ערכים אוניברסליים ועל תפיסת עולם חיובית מנקודת מבט יהודית. כך למשל, בפגישה עם דייוויד דינקינס, ראש העיר האפרו־אמריקני הראשון של ניו־יורק, הפציר בו הרבי לדאוג לרווחת כל תושבי העיר ללא הבדל גזע, ולפעול לאיחוד הקהילות והמגזרים למרקם אנושי אחד. "אני מתפלל שכל הלאומים הללו יחיו בשלום ובהרמוניה, כך שכל אחד מהם יחזק את הלאומים האחרים שסביבו, במיוחד בתחום הצדקה", אמר לו הרבי. "מי ייתן וכור ההיתוך יהיה כה אקטיבי, עד שלא יהיה עוד צורך בהדגשת השוני והמוצא השונה". באותה נשימה לא שכח הרבי להתעניין גם בחייו האישיים של דינקינס ולהזכיר לו "שלא ישכח את אשתו, ילדיו ונכדיו, בהיותו איש ציבור עסוק". בעבור הרבי, הדאגה לזוגיות ולמשפחה חשובה לא פחות מהאחריות לעיר ולתושביה.
גישה זו של הרבי קיבלה ביטוי גם במפגשו עם שירלי צ'יזהולם, האישה האפרו־אמריקנית הראשונה שנבחרה לקונגרס בשנת 1968. כאשר צ'יזהולם חוותה אכזבה עקב שיבוצה בוועדת החקלאות, שנתפסה כחסרת השפעה, הרבי פנה אליה ביוזמתו. במפגשם עודד אותה הרבי לראות בתפקידה הזדמנות ייחודית להיאבק ברעב, תוך ניצול העובדה שארה"ב מייצרת עודפי מזון רבים בזמן שאנשים רבים סובלים ממחסור. בעקבות עצתו של הרבי פעלה צ'יזהולם להרחבת תוכנית "כרטיסי המזון" (Food Stamp Program), שאפשרה לאמריקנים עניים לרכוש מזון מסובסד. מאמציה הובילו ב־1973 לחקיקה שחייבה את הנגשת התוכנית בכל רחבי ארה"ב. בנוסף היא תרמה רבות להקמת תוכנית WIC, המספקת תוספי מזון לנשים הרות בסיכון גבוה ולתינוקותיהן. כיום, יותר מ־8 מיליון בני אדם מקבלים הטבות WIC מדי חודש.
צ'יזהולם עצמה ייחסה את הצלחתה לחזונו של הרבי. במסיבת הפרישה שלה אמרה: "אם לתינוקות עניים יש חלב ולילדים עניים יש אוכל, זה בזכות הרבי מקראון־הייטס שהיה לו חזון". סיפור זה ממחיש כיצד מתוך תפקידו כמנהיג חסידי השפיע הרבי על מדיניות לאומית ועל רווחתם של מיליוני אמריקנים, ללא הבדל דת או מוצא.
דוגמה מאלפת נוספת ליכולתו של הרבי לגשר על פערים תרבותיים ודתיים, תוך יצירת השפעה ארוכת־טווח, ניתן למצוא בסיפורם של האחים ג'פרי וג'יימס דייוויס. ג'פרי, כיום פעיל קהילתי, סיפר על מפגשיו המיוחדים עם הרבי בילדותו. בשנות השבעים, כאשר ג'פרי וג'יימס היו ילדים, הם נהגו לשחק כדורסל ברחובות קראון־הייטס. בדרכו חזרה ממרכז חב״ד היה הרבי עוצר לשוחח איתם, מעניק להם דמי כיס ועצות לחיים. "התנהגו יפה, אהבו זה את זה כמו שאתם אוהבים את עצמכם", היה אומר להם בחום, אמירה המשקפת את העיקרון המקראי "ואהבת לרעך כמוך".
מה שהפך את הקשר הזה ליוצא דופן היה השוני הרב בין הצדדים, כפי שג'פרי מתאר: "היינו נוצרים, הוא היה יהודי; היינו שחורים, הוא היה לבן; היינו ילדים, הוא היה קשיש; כל היבט היה יוצא דופן". למרות זאת, או אולי דווקא משום כך, המפגשים הללו השאירו על האחים רושם עמוק ובלתי נשכח.
שנים לאחר מכן, ג'יימס דייוויס נבחר למועצת העיר ניו־יורק; ב־2003 הוא נרצח על ידי יריב פוליטי. בעקבות הרצח הקים ג'פרי עמותה קהילתית בשם "Love Yourself Stop The Violence" – "אהבו את עצמכם, עצרו את האלימות", כמחווה ישירה למילותיו של הרבי. לאחרונה אף פרסם ג'פרי דייוויס ספר ילדים בשם "Love Yourself, Love Each Other" ("אהבו את עצמכם, אהבו זה את זה"), המספר את סיפור הקשר המיוחד בין האחים דייוויס לרבי. הספר מבקש להעביר לקוראיו הצעירים מסר של שלום ואחווה בין־תרבותית, במיוחד נוכח העלייה במקרי האנטישמיות בברוקלין. בראיונות שהעניק אמר ג'פרי כי הוא רואה בספר הזדמנות להתמודד עם נושא האלימות בגיל צעיר ולהנחיל את ערכי האהבה והכבוד ההדדי שלמד מהרבי.
במשך יותר מארבעים שנות הנהגה, הרבי קיבל קהל, בירך, ייעץ, הכווין והאיר פנים לכל דורש. הוא ידע לראות בכל אחד ואחת שלם ומיוחד, שראוי לחום ולהתייחסות אישית מלאה. דווקא מתוך ראיית המקרו של האנושות, הוא חידד את הצורך לראות גם את המיקרו שבכל פרט. בעיניו, היחיד והציבור, האדם והקהילה, תלויים זה בזה בקשר הדוק ובל יינתק. כשם שאי אפשר לגוף בלי איברים, כך אי אפשר לאנושות בלי מרכיביה הפרטיים. רק מי שדואג לרווחת הפרט מסוגל לראות את טובת הכלל, ורק מי שפועל לתיקון עולם יכול להעניק משמעות אמיתית לחייו של כל יחיד.
לחפש את קברו
התבונַנו אפוא בדמותו של הרבי דרך שלוש עדשות מרכזיות: הצל והאור בחייו האלמוניים, שפת האור המהפכנית שיצר, והמבט הכפול בין הקהילה לקוסמוס. ניגודים אלה מגלמים מתחים מאתגרים, אולם נדמה כי דווקא בנקודת המפגש בין הקצוות, בחיבור בין הקטבים הסותרים לכאורה, מתגלם כוחו של הרבי ומתחוללת יצירתו החדשה. יכולתו לגשר בין ניגודים אלו היא שהפכה אותו למנהיג רב השראה.
דומה כי המפתח להבנת אישיותו של הרבי טמון בתפיסת "בין השמשות" שאפיינה אותו. בספרו "דרך חיים" (אבות ה, ו) מבאר המהר"ל מפראג את מושג "בין השמשות", המתייחס לרגעי הדמדומים שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים. הוא מסביר כי בעוד שבימות החול אין משמעות מיוחדת לערבוביית האור והחושך בבין השמשות, הרי שבערב שבת, בין ששת ימי המעשה ליום הקדושה והמנוחה, נוצר בזמן זה פרדוקס, שכן לא ברור אם הוא שייך לחול או לקודש, לימי המעשה או לשבת. הספק הזה הופך אותו לרגע ייחודי, שמכיל יחד גם ממד של גשמיות וגם זיק של רוח וטרנסצנדנטיות. ברגע זה נבראו, על פי המשנה, עשרה דברים מיוחדים שמבטאים גם הם את התווך שבין העולמות.
הרבי חי ופעל במרחב הלימינלי שבין העולמות, על קו התפר שבו האישי פוגש את הציבורי, המופלא את היומיומי, הנשגב את הארצי. במרחב זה ניצב הרבי בתווך, כמגשר. ברוח דברי חז"ל על משה רבינו "איש האלוקים", שהיה "מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלוקים", חיבר הרבי בין הפכים, גישר על פני דיסוננסים ומתחים, ויצר הרמוניה חדשה ועשירה מהניגודים שבמציאות. הרבי לא ראה מחסום או סתירה בניגודים הללו, אלא הזדמנות לצמיחה, להתעלות ולגילוי האור הגנוז בכל פינה חשוכה. האמת, כך האמין, נמצאת בחיבור ביניהם, היוצר מציאות חדשה ושלמה.
אחד הדברים שנבראו בבין השמשות על פי המשנה במסכת אבות הוא קברו של משה רבנו, "איש האלוקים", שמקום קבורתו נותר עלום. קבר זה, שנברא בשעת הדמדומים, מהווה מטאפורה לחיבור בין ניגודים. יצירתו דווקא ברגע זה של בין השמשות מרמזת על טבעו הפרדוקסלי ועל היותו נקודת מפגש בין הארצי לשמיימי, בין הגשמי לרוחני. באופן דומה, גישתו של הרבי, המאחדת הפכים ומגשרת על פערים, מהווה מעין "בין השמשות" מתמשך בעולמנו. גם לאחר פטירתו, דמותו ומורשתו ממשיכות להוות מודל נצחי של גשר בין עולמות, ומזמינות אותנו להמשיך ולחיות במרחב היצירתי והמאתגר שבין הניגודים.
כמו במדרש על אנשי מלכות רומי, המחפשים אחרי קברו של משה ומוצאים אותו במקומות שונים, גם אנחנו נקראים "לחפש את הרבי", את המסר והמטרה שלו, בנבכי ליבנו. זו ההזמנה שמותיר לנו הרבי גם היום; הזמנה לחיים של בריאה ויצירה, ושל הפיכת ה"בין" והתווך למקור השראה. ברוח הרעיון החז״לי "המעשה הוא העיקר", שהיה למוטו מרכזי של הרבי, נוכל ליישם את תורת הרבי בחיי היומיום: לחפש את הטוב בכל אדם ומצב ללא קשר לרקעו או אמונתו, לשנות את השפה שלנו לחיובית יותר, ולפעול למען הכלל תוך שמירה על ייחודיות הפרט. כל מעשה קטן, המגשר בין ניגודים ומאיר את העולם באור חיובי, הוא צעד לקראת תיקון העולם והבאת הגאולה השלמה, שלה ייחל הרבי כל חייו.
