ההתמודדות הראשונה של מאיר קראוס עם נושא המקדש הייתה דווקא בימי כיפור. בכל שנה הוא שם לב שהוא יותר ויותר מתקשה לומר את "סדר העבודה" – אותו חלק מרכזי בתפילת מוסף של היום הקדוש, שמפרט את עבודתו האינטנסיבית של הכהן הגדול באותו יום, כאשר בית המקדש היה קיים. "כל הפירוט הזה נעשה לי זר, אפילו דוחה. הכהן שוחט קורבן ועוד קורבן, וכל היום הקדוש טובע בדם", אומר קראוס.
מנגד, הציונות הדתית, שהיא בית גידולו וחייו של קראוס, הולכת ומטפחת בעשורים האחרונים את חזון כינונו מחדש של המקדש. זהו חזון שדווקא שואף לממש את מראה הכהן הגדול הטובע בדם ביום כיפור, ולהקים על הר הבית בית מטבחיים גדול שיפעל כל ימות השנה. מן הדיסוננס הזה יצא קראוס למסע של ליבון סוגיית בית המקדש השלישי, הן מבחינת המקורות היהודיים והן מבחינת השפה התיאולוגית העכשווית. התוצאה היא הספר "לבא אל הקדש" (הוצאת עברית ומכון שלום הרטמן), שקראוס מפרסם בימים אלה.
כפי שאפשר להבין, קראוס ממש לא מייחל לבניינו של מקדש שלישי, ולדעתו כולנו צריכים לא רק שלא לייחל לכך, אלא לפעול בשדה החינוכי וההסברתי נגד היוזמות שמטפחות את החזון הזה. חשוב להדגיש: חששו של קראוס מחזון המקדש נובע גם מהסיבות הפוליטיות הרגילות שבדרך כלל מושמעות בהקשר הזה – היינו, חשש מעימות נורא עם העולם המוסלמי, שהרי המקדש היהודי אמור להיבנות במקום שבו עומדים כיום כיפת הסלע ומסגד אל־אקצה. אבל בספר אין אף מילה על ההיבט הזה של הסוגיה; כולו מוקדש לוויכוח דתי־תיאולוגי, פנים־יהודי, עם רעיון המקדש. "גם אם העולם המוסלמי היה מגיש לנו את הר הבית על מגש של כסף ואומר 'תעשו בו כרצונכם', הייתי חושב שזה רעיון גרוע מאוד שנבנה שם בית מקדש, מסיבות דתיות נטו", הוא מחדד.
דם עד הברכיים
הנימוק הבסיסי ביותר הוא אכן אותה רתיעה שהזכרנו, מעבודת ה' שמתבטאת בנהרות של דם. קראוס: "בגמרא יש תיאור מלא התפעלות מהכוהנים, שבזמן עבודתם במקדש עומדים בתוך כמויות אדירות של דם, שמגיעות 'עד ארכובותיהם' [ברכיהם]. אני כשלעצמי צמחוני, אבל גם אם לא הייתי כזה, אני לא רוצה שאלה יהיו פניה של עבודת ה' שלי, או זו שנעשית בשמי".
ואולי, אני מציע, גם חולמי המקדש יסכימו בסופו של דבר שעדיף מקדש ללא קורבנות? "קשה לי להאמין באפשרות הזו", משיב קראוס. "חידוש הקורבנות יבוא מאותה מוטיבציה שמניעה את עצם הציפייה לחידוש המקדש. הרצון ל'חדש ימינו כקדם', בדיוק כפי שהיו בימי קדם".
אך לאמיתו של דבר, רעיון חידוש המקדש מקומם את קראוס גם אם אכן לא יוקרבו שם קורבנות: "במשך קרוב לאלפיים שנה, מאז חורבן המקדש, המסורת שלנו השכילה 'להכניס את המקדש לארון שמיימי', והפכה אותו לעניין שאין לו משמעות ריאלית. דת ישראל עברה ממיקוד בריטואלים חיצוניים לעבודה שמתמקדת באדם עצמו, בתיקון מידותיו ובהתעלות הרוחנית שלו – קדושת האדם ולא קדושת המקום. בנייה מחודשת של המקדש תחזיר אותנו אחורה לעבודת ה' נחותה יותר. זה תהליך גרוע כשלעצמו, ואני גם חושש שאם כך יקרה, רבים מבני העולם הדתי לא ימצאו את מקומם בדת כזו, ויתרחקו בכלל מעבודת ה'". התובנה הזו מקבלת ביטוי חד בכותרת המשנה של הספר: "יהדות או מקדש"; מבחינת המחבר, מדובר בשתי אופציות מנוגדות שאינן יכולות לדור יחד.
"הסדר שהמקורות שלנו מדברים עליו הוא שהתגלות ה' תקדם לחזרת המקדש. כלומר הדברים יקרו כחלק מזמן מיתי, לא בהיסטוריה הריאלית שלנו", הוא מסביר. "חולמי המקדש מבקשים להפוך את הסדר: קודם לבנות את המקדש, ואז לקוות שה' יתגלה בו. אף אחד לא מבטיח להם ולנו שההתגלות הזו אכן תקרה, וצריך לזכור שגם בימי המקדשים הקודמים היו לעם ישראל הרבה מאוד בעיות, ורבים מנביאי ישראל התריעו מפני המצב שבו העבודה הריטואלית במקדש הופכת תחליף לעבודה פנימית של האדם על מידותיו, ולהתנהגות של חסד וצדקה".
המקורות שלנו דיברו גם על שיבת ציון כחלק מתהליך מיתי שיתרחש על־ידי הקב"ה, אבל אתה ואני שייכים לאותו ציבור דתי שהאמין בשיבה ארצית לארץ הקודש, מעשה ידי אדם. למה לא להניח שכך הדבר גם לגבי השיבה למקדש?
"כי חיים מדיניים וריבוניים הם במהותם חיים ארציים, והמקדש שייך לתחום של עבודת ה', שהוא במהותו רוחני. לא במקרה גם הרב קוק ותלמידיו, שהיו מגדולי התומכים בתהליך שיבת ציון, התנגדו באותו להט לרעיון השיבה אל המקדש".
בעקבות העיסוק שלו בנושא, מספר קראוס, רבים תהו באוזניו על עצם המוטיבציה. "אמרו לי 'מה אתה מתרגש? כשיבנו את בית המקדש נתווכח אם יהיו בו קורבנות או לא'". כלומר, הסיכוי שבית המקדש השלישי ייבנה בעתיד הנראה לעין ממילא קלוש כל כך, וחבל להשקיע זמן ומאמץ בוויכוח הזה. אך ההתרשמות שלו שונה: "הסימנים להתגברות העיסוק במקדש הם רבים. יש הרבה מאוד תנועות וארגונים שמקדישים את כל מאמציהם לכך. כותבים תוכניות חינוך, מכינים את כלי המקדש, ממציאים לילדים משחקים שיקרבו אותם לנושא, אפילו מכשירים פרות אדומות שעם אפרן נוכל כולנו להיטהר ולהיכנס למקום המקדש. כך שהעניין הולך ונעשה ריאלי".
אבל מעבר לכך, סבור קראוס, "הבעיה האמיתית היא לא איך ייראה בית המקדש העתידי, אלא העובדה שהדיון הזה משפיע על תפיסותינו לגבי עבודת ה' כבר עכשיו. אנחנו הולכים ומעדיפים ריטואלים פיזיים, גשמיים, על פני עבודת ה' פנימית. מקדשים את המקום במקום לקדש את האדם ומידותיו".
מצד שני, לאנשים המתלהבים מהמקדש בגלל הצבעוניות והחיוניות שבו – ובשבועות האחרונים הוא גילה שהם קיימים גם במקומות ליברליים מפתיעים (בין השאר, בהשפעת ביקורים במקדשים במזרח הרחוק) – הוא מזכיר: "גם היום יש במסורת שלנו הרבה ריטואלים חיים וצבעוניים – נענוע ארבעת המינים בסוכות, סדר פסח, התחפושות בפורים. אלא מה? לריטואלים האלה כבר התרגלנו. בסוף נתרגל גם לעבודת המקדש, כך שזו לא יכולה להיות סיבה".
לא צריך למחוק תפילות
התפילות שאנחנו אומרים מדי יום, ובמיוחד תפילות המוסף בשבתות וחגים שמזכירות במפורש את הקורבנות, יוצרות ציפייה שאם אנחנו שולטים היום במקום המקדש, מצווה עלינו לממש את המלים שאנחנו מתפללים עליהן. היית מציע למחוק גם את התפילות האלה כדי שהן לא יזכירו לנו את החזון?
"לא, ממש לא. המסורת היהודית לא מכירה בכלל באפשרות של מחיקת טקסטים. חז"ל ביטלו בפועל את עונש המוות, אבל לא העלו בדעתם למחוק מהתורה את הפסוקים הרבים בנוגע לעבירות שהעונש עליהן הוא מוות. במקום זה הם פירשו מחדש את הפסוקים באופן שיעקר את המשמעות הריאלית שלהם. כך צריך לנהוג גם בעניין המקדש והקורבנות, וגם בסוגיות נפיצות אחרות.
"אני למשל חושב שגם הקריאה השנתית של פרשת זכור מעוררת יצרי נקמה בעיתיים. אבל אני כמובן לא אציע למחוק את הפרשה מן התורה, ואפילו לא לבטל את המנהג לקרוא אותה בשבת שלפני פורים, אלא ליצור מנהג של לימוד קהילתי לאחר קריאת פרשת זכור, לימוד שימחיש לחברי הקהילה עד כמה המקורות שלנו כבר עיקרו את ציווי מחיית עמלק מפשוטו, ולמה לא נכון להתייחס אליו כציווי ריאלי. כך צריך לעשות גם בעניין הקורבנות".
הסדר שהמקורות שלנו מדברים עליו הוא שהתגלות ה' תקדם לחזרת המקדש. כלומר הדברים יקרו כחלק מזמן מיתי, לא בהיסטוריה הריאלית. חולמי המקדש מבקשים להפוך את הסדר: קודם לבנות את המקדש, ואז לקוות שה' יתגלה בו. אף אחד לא מבטיח שההתגלות הזו תקרה, וגם בימי המקדשים הקודמים היו לעם ישראל הרבה בעיות
קראוס איננו מפרט בספרו את תפיסות עולמם של הרבנים התומכים בהתלהבות בחידוש המקדש ואת הניואנסים השונים ביניהם, ומסתפק בדחייתם העקרונית. הוא גם לא מפרט את נימוקי הרבנים החרדים, המתנגדים כידוע לא רק לחידוש המקדש אלא לעצם העלייה להר הבית. הוא כן מפרט, על פני פרקים שלמים, עמדות של שישה רבנים מן הציונות הדתית שנוקטים עמדת ביניים: תמיכה עקרונית בחידוש המקדש בידי אדם, תוך הבעת הסתייגויות ותנאים ופירוט הקשיים הכרוכים בחידושו. השישה הם הרבנים רא"ם הכהן, יובל שרלו, יעקב נגן, אמנון דוקוב, בני קלמנזון ופדיה נגר; כולם, פרט לשרלו, מלמדים בישיבת ההסדר בעתניאל. גם את עמדותיהם הוא שאב מספר שפרסמה הישיבה, "עד אמצא מקום", שעוסק ביחסו הראוי של העולם הדתי העכשווי כלפי חזון המקדש.
הבחירה להתמקד ברבנים האלה נובעת מכך ש"רבני הקצוות פחות מעניינים אותי", מסביר קראוס. "אלה שחושבים שבשום פנים אין לעלות להר הבית, קל וחומר לבנות מקדש, יש להם עמדה ברורה וחד־משמעית. גם לאלה שחושבים שצריך לחדש את המקדש מחר בבוקר, בלי שום תנאים, יש עמדה ברורה וחד־משמעית. מי שמעניינים אותי הם אלה שחושבים שצריך מקדש, אבל יודעים להצביע על הבעיות, או לפחות על האתגרים, שהרעיון הזה מעלה".
בספר הוא מפרט ומתפלמס בעיקר עם עמדות שני הרבנים הראשונים, הכהן ושרלו, שהם גם בולטים יותר מבחינה ציבורית. הכהן חושש שהמוטיבציה הקיימת כיום לחידוש המקדש מונעת יותר מההיבט הלאומי מאשר מההיבט הדתי. לדעתו, בניית המקדש השלישי צריכה לבוא אך ורק מתוך מוטיבציה דתית, מה גם שהוא אמור להיות מקדש "לכל העמים". שרלו מעמיד בפני חזון המקדש את התנאי המוסרי: לפני שנהיה ראויים לבנות מקדש, צריכה להיות בעם היהודי התקדמות מוסרית הרבה יותר משמעותית. אחרת, דברי הנביאים נגד השחיתות המוסרית בזמן בית המקדש הראשון יהיו תקפים גם לימינו.
"אני לא מסכים עקרונית עם כל הרבנים שחושבים שהמקדש השלישי הוא עניין ריאלי, כולל אותם רבנים שאני מביא בספר", אומר קראוס. "אבל עם עמדות כמו של הרב רא"ם והרב שרלו אני יכול לחיות, כי הם לפחות מתנים את עבודת המקדש בהתניות חשובות, שבפועל מחזירות אותו חזרה לארון המיתי, גם אם הם לא אומרים זאת במפורש".
ממרכז הרב למכון ירושלים
קראוס, בן 70 שנראה צעיר בהרבה מגילו, נולד בירושלים, בשכונת קריית־יובל, לאב ניצול שואה ולאימא שהייתה בת היישוב הישן, ממשפחה שחיה בירושלים כבר חמישה דורות. מסלול חייו היה דתי־לאומי סטנדרטי: הוא היה בבני־עקיבא ולמד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר". בתום לימודי התיכון, לפני שיתגייס לצבא, הלך לשתי שנות לימודים בישיבת מרכז הרב: "אלה היו בדיוק השנתיים שלפני מלחמת יום כיפור. 'השטחים' כבר היו בידינו, והרעיונות המשיחיים כבר היו באוויר. ביום־יום של הישיבה אפשר לומר שהם היו פחות מפורשים. התרכזנו בלימוד תורה, וההנחיה הייתה שעם כל חשיבותה של המדינה, מי שמתאים ללימוד תורה עדיף שימשיך ללמוד ולא יתגייס. אבל הרעיונות חלחלו אלינו מהקירות, מהאווירה, משיחות החולין של התלמידים".
הוא התגייס לשירות קרבי בחטיבת גולני ממש בתקופת מלחמת יום כיפור ושירת חמש שנים, כולל שנתיים כקצין. אחר כך פנה ללמוד פילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, ואז הגיעה ההצעה ששינתה את מסלול חייו והפכה אותו לאיש חינוך: "מנהל התיכון של נתיב מאיר, שהכיר אותי מלימודיי בישיבה, הציע לי להחליף מורה למתמטיקה שפרש. הסכמתי, נשארתי בתפקיד במשך שלוש שנים, ושנה נוספת כיהנתי בעצמי כמנהל הישיבה".
יש הרבה אנשים שאולי רוצים לעלות להר הבית להתפלל, אבל רוב גדול בציונות הדתית עדיין חושש מחזון המקדש. אני מסתכל על מתפללי בית הכנסת שלי. הם אומרים את מילות התפילה על הקורבנות, אבל לא באמת רואים בזה חלק ממשי מהחיים שלה. אני מאמין שעל הציבור הזה אפשר בהחלט להשפיע
עם הרקע הזה, כשכבר הוכר כאיש חינוך, פנה אליו הרב שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת, והציע לו לשתף פעולה בהקמת ישיבה תיכונית חדשה באפרת – ישיבת "נווה שמואל". קראוס נענה לאתגר, והוא הקים את הישיבה וניהל אותה במשך 11 שנים: "החזון שלנו היה להקים ישיבה שתפתח את עולם הדעת של הציונות הדתית. שלימודי החול יילמדו לא רק כסוג של הכרח, אלא כאמצעי להרחבת דעת מקסימלית על העולם, וגם לימודי הקודש יילמדו מתוך תודעה תורנית ואינטלקטואלית גבוהה. ברוח הזו השתדלנו לקיים גם ימי עיון על תהליכים היסטוריים ואקטואליים, כמו קריסת הגוש הקומוניסטי".
אחרי התקופה הזו, שבמהלכה גם עבר לגור עם משפחתו באפרת, הוצע לקראוס לנהל את מנח"י (מִנהל החינוך של ירושלים). למעשה, לכהן כמנכ"ל משרד החינוך של העיר המורכבת והמסובכת ביותר בישראל. לדברי קראוס, במהלך כהונתו בתפקיד הזה הוא הציב לעצמו שני יעדים מרכזיים: "האחד, לפתח את החינוך במזרח העיר, שבמשך שנים הוזנח מאוד. והדבר השני היה להתמודד עם העובדה שהתחרותיות בחינוך הדתי לפעמים פגעה מאוד בתלמידים ובאחריות כלפיהם. במשך שנים הסינון הקפדני של כל מוסדות התיכון הדתיים בירושלים גרם לכך שהרבה תלמידים, שהיו יותר בינוניים או חלשים, לא התקבלו לאף מוסד, וזה פגע בהם ובמשפחותיהם באופן קשה. הבעיה הזו נפתרה שנים קודם לכן בחינוך הכללי, בכך שיצרנו חטיבות ביניים שכל אחת מהן הייתה חייבת לקבל את כל התלמידים בוגרי בית ספר יסודי מסוים, ורק במקומות שנשארו יכול היה להתבצע סינון. אבל המוסדות הדתיים סירבו להשתלב בשיטה הזו. זה היה תהליך לא פשוט שארך כמה שנים, אבל בסופו של דבר גם המוסדות הדתיים קיבלו על עצמם את דין השינוי".
שאלת התפילה בהר
אחרי התפקיד הירושלמי כיהן קראוס שנתיים במשרד החינוך כמנהל המינהל לשוויון הזדמנויות בחינוך, ואז שוב שינה מסלול. הוא נבחר לתפקיד מנהל מכון ירושלים לחקר ישראל, מכון מחקר שהוקם עוד בתקופת טדי קולק כדי שיסייע לעירייה במחקרים הנוגעים למדיניות בעיר. במשך השנים נכנס המכון בהדרגה גם לנושאי מדיניות ארציים ולא רק עירוניים, וכך היה גם בתקופת קראוס. אבל גולת הכותרת של שנות פעילותו שם, הוא אומר, הייתה כניסה הולכת וגוברת גם לתחום המדיני: "היה לנו ברור ששאלת ירושלים תהיה אחת השאלות הקריטיות בכל מו"מ על הסדר שלום, ומצד שני, שהפוליטיקאים מתקשים מאוד לעסוק בנושא. חשבנו שאנחנו צריכים לבחון את הפתרונות השונים, וכך עשינו. המחקר הגיע למסקנה שבלי חלוקה מסוימת של העיר לא ייתכן הסדר שלום".
בהקשר הזה הוא אומר שגם סוגיית התפילה היהודית בהר הבית צריכה להיפתר במסגרת הסדר הקבע: "באופן אישי אני לא כל כך מתלהב ממקומות קדושים. גם לכותל אני לא הולך יותר מדי. אבל אני מקבל את התביעה העקרונית שליהודים שמעוניינים בכך צריכה להיות אפשרות תפילה בהר הבית. העניין הוא שכל עוד נמשכת השליטה שלנו על האוכלוסייה הפלסטינית, הפגיעות שהם סובלים בתחום זכויות האדם גדולות בהרבה מהפגיעה שלנו בעניין התפילה בהר הבית. לכן אני לא חושב שניתן להילחם על הזכות הזו עכשיו. אם וכאשר נגיע לתהליך שלום, שבמהלכו ייפתרו הפגיעות שלנו בהם, נהיה זכאים לגמרי להעלות את התביעה הצודקת לאפשר גם ליהודים להתפלל בהר".
לקראוס שישה ילדים ו־21 נכדים; הם פזורים ברחבי הארץ ומתחנכים במוסדות בעלי אופי דתי מגוון. אבל, הוא אומר, "גם הנכדים שלי שלומדים בבתי ספר מהסוג היותר ליברלי לומדים על המקדש הרבה יותר מילדיי. זה חלק מהתגברות העיסוק בנושא".
בסקירה שפרסם על הספר פרופ' ישי רוזן־צבי בידיעות אחרונות, הוא כתב שלא משנה כמה הספר איכותי וחשוב, הרכבת יצאה מזמן מהתחנה, והמאמץ לשנות את כיוונה הוא חסר סיכוי. קראוס לא מסכים: "יש הרבה אנשים שאולי רוצים לעלות להר הבית כדי להתפלל, אבל רוב גדול מהציבור הישראלי, גם בתוך הציונות הדתית, עדיין חושש מחזון המקדש. אני מסתכל על מתפללי בית הכנסת שלי. הם אומרים את מילות התפילה המדברות על הקורבנות ועל התקווה לחידושם, אבל לא באמת רואים בזה חלק ממשי מהחיים שלהם או מעתיד עבודת ה' שלהם. אני מאמין שעל הציבור הזה אפשר בהחלט להשפיע לאורך זמן. זה הדיון שהייתי רוצה שהספר יעורר".
