בחליפת מכתבים ביניהם, שאל אלברט איינשטיין את זיגמונד פרויד מדוע בני אדם מנהלים מלחמות. פרויד השיב לו את תשובתו הטרגית על אודות טבע האדם, המתאפיין בהרס פנימי ותוקפנות התובעים מוצא במלחמה. פרויד, אשר הושפע ממלחמת המינים של דארווין, הציע את התפיסה השלטת בהבנת הדינמיקה הפנים־נפשית, זו שיצרה את הטיפול הפסיכולוגי הקלאסי. הוא טען כי הנפש מסוכסכת עם עצמה ועם העולם שסביבה, סכסוך שתחילתו בפער הולך וגדל בין מה שקורה בנפשו של האדם ובין המציאות שבה הוא חי, המשכו במלחמה על מקום, וסיומו בהתרה. רגעי השיא הם כאשר אחד הצדדים במאבק זה עלול להיעלם, להידחק או למות.
אין להטיל ספק בגאונותו של פרויד, שהשפיעה על תרבות שלמה והצליחה לרפא בני אדם דרך דיבור. כדי להבין את מקור ההשראה למושגים שבהם השתמש יש לפנות אל המיתולוגיה היוונית. הפסיכואנליזה הפרוידיאנית התבססה ברובה על הבנת הדינמיקה של הקונפליקט הפנים־אישי והטביעה חותמה דרך מושגים בסיסיים כמו "הקונפליקט האדיפלי" והמאבק שבין האלים ארוס (המסמל את כוחות החיים והאהבה) ותנתוס (המסמל את כוחות המוות וההרס). מונחים אלה עד היום משמשים אבני יסוד חשובות בטיפול הפסיכולוגי. פרויד יצא מנקודת הנחה בסיסית שהאדם מרובד ברבדים של ארכיאולוגיה נפשית המונעת מיצרים ודחפים הנאבקים על מקומם לבטא את עצמם, כאשר בתווך מצוי האדם הנקרע בין יצר החיים ליצר המוות.
התיאטרון הפנים נפשי
אכן, אנחנו נאבקים בתוכנו פנימה, ויש בכל קונפליקט נטייה להרסנות, כמו מאבק מודע ולא מודע בין הסיכוי לטוב לבין היכולת להכשיל את עצמנו. באפן מוזר יש לבני אדם "חשק לקלקל" גם את מה שהשיגו. אנו נאבקים עם הזולת על מקום, על כבוד, על תחושת ערך ועוד. לכל המחלוקות יש ממד משמעותי לא רק בהבנת האופן שבו הנפש פועלת ומכאן גם הדרך לעזור לה, אלא גם לגדילה של חלקים בעלי תוקף פנימי, זהות עצמית וקול פנימי עצמאי. זו ללא ספק אחת הדרכים להבין כיצד אנו יוצרים את הדרמה שמזוהה איתנו. וכשיש דרמה ויש תיאטרון, מה שמזין את שניהם הוא הקונפליקט האנושי, זה הקיים בנפש פנימה. זה המצוי ביחסי אנוש, ממש כפי זה הנגלה לנו כצופים בהצגה.
אך האם זה "כל האדם"? האם תכלית הטיפול הנפשי היא להבין את החלק האחראי למתח הקשה שבתוכנו? ייתכן כי את התשובה ניתן למצוא דווקא באזורים הפילוסופיים, הפואטיים והרוחניים של הנפש. נראה שיותר מהצורך להילחם, להרוס או לפרק, קיימת באדם הכמיהה לחבר. הדרמה הקיומית של חיינו היא להכיל פרדוקסים, לחבר בין הפכים הגורמים למתח, קונפליקט וסתירה, לעשות להם מקום ולאפשר להם לדבר זה עם זה, ויחד עם זאת לגלות מהו האור הייחודי של אדם במצוקה ומתוך כך לנסות להבין "מה מסתיר את האור" ולחפש דרכים יצירתיות לגילויו. לשם כך רצוי שהטיפול יספק מקום בטוח, שבו ניתן יהיה להפגיש בין הפכים אלה בלי סכנת הכחדה, ובכך יאפשר להכיר לא רק את האדם ה"קונפליקטואלי"," ה"טרגי" ו"האשם", אלא גם את "האדם היוצר".
אותו חלק שבאדם שלו אני קוראת "היוצר" שואף לגלות בשבר את נקודת הצמיחה ואת האור הייחודי שבו ובזולתו באופן שמשפיע לא רק על הפרט אלא גם על הסביבה שבה הוא חי. כל אלה הם חלקים של אותו שלם הנקרא אדם. אחד המקומות הבטוחים להופעתם של כל החלקים הוא בימת התיאטרון הטיפולי. תיאטרון הנפש.
העיסוק בחוויה הטיפולית כמטפורה לתיאטרון אינו בא על חשבון האמת והארכיאולוגיה הנפשית המרובדת כי אם כניסיון להבין את הנפש כרוחבית, בו זמנית ועל זמנית, כזו המקיימת כל דקה מחיינו מופע פנימי, סודי ולא סודי, של אירועים, דמויות, סצנות ואפיזודות חולפות ונשכחות, אך גם חיות ובועטות. התיאטרון הזה הוא לא רק תיאטרון ברכטיאני, גרוטסקי ואבסורדי, אלא בעיקר תיאטרון אנושי ומורכב ובו ניסיון אמיץ של הנפש להיפגש עם חלקיה, לעשות מקום לכל חלק ולאפשר יצירת סדר ישן־חדש אותנטי התואם את האדם כסובייקט.
כמו בתיאטרון, גם ל"תיאטרון הפנים־נפשי" יש קהל שחקנים ובמה אחת. זוהי במה אמינה ובטוחה המאפשרת ל"שחקניה" להימצא בכל אחד מהחלקים בהתאם לסיטואציה האנושית שבה הוא מצוי. אפשרות זו מעודדת מגע עם החלקים היצריים והיצירתיים של הנפש וגם ויסות רגשי שלהם. כך ניתן מקום לשלושה מרכיבים מהותיים שראוי שיהיו נוכחים בחדר הטיפולים, אשר פרויד ועשורים שלמים של אנליטיקאים אחריו "שכחו":
א. הנשמה – בעוד הנפש מסוכסכת הנשמה שואפת לאחדות. מקומה של הנשמה בעולמו הערכי־רוחני של האדם היא גורם מהותי המרחיב, מעשיר ומפתח את הממד הפסיכולוגי שלו.
ב. החוויה – בני אדם חווים עוד לפני שהם לומדים לדבר. הם לומדים להיות מרגישים ויצירתיים לא פחות מלהבין ולהמשיג את קורות חייהם.
ג. הזולת – הזולת הוא מניע בסיסי במרכיבים ההופכים אדם למי שהוא. האדם יכול "לסרס", להפריע, לכבות את "האש" של זולתו, אך הוא גם זה שמאיר אותו, מכיר בו ואותו הוא לומד לאהוב.
קיומם של שלושת המרכיבים הללו הוא הבסיס ליצירת תקווה בחיי הפרט. אדם מגיע לטיפול משום שהוא שרוי במצוקה אך ברוב הפעמים הבעיה היא התקווה שאבדה בדרך.
התקווה ראויה לבמה
יש כמה מהפכות שהתרחשו בשדה הטיפול, ביניהן "פסיכולוגיית המעמקים", שהביאה פרשנות ייחודית לרוע, לחלומות ולמוטיב התרבותי שבנפש האדם; "פסיכולוגיית העצמי", שהדגישה את הפוטנציאל האנושי של "האדם הטרגי", והפסיכותרפיה ההתייחסותית שהתמקדה במערכות יחסים העומדות בבסיס יצירת המבנה הנפשי. אולם אף אחת מהן לא עסקה דיה בתקווה באופן מכוון וישיר.
כמעט מאה שנים קודם למהפכה הפסיכולוגית, התרחשה המהפכה החסידית בעולם היהודי על ידי רבי ישראל הבעל שם טוב. זו עודדה את המעמד הסובייקטיבי חווייתי של האדם ואת חלומו ותקוותיו, ובמיוחד את השאיפה לחיבור בין היצרי לנשגב ובין החומר והרוח. היא לא ביטלה את הרוע ולא זלזלה בסבל אלא כדברי הבעל שם טוב הציעה משמעות לרוע: "הרע הוא כיסא לטוב". היא הכירה באפלה, בשדים, ביצרים ובמלחמות הפנימיות כחלקים מהנפש שמהם תנבע התשוקה להרגיש, להתגעגע ולשנות, והדגישה את המעברים מכאב לגדילה ומצער לשמחה על רצף חווייתי אחד. בכך היא הרחיבה את יכולתו של האדם להאמין כי בכל התרחשות אישית וקוסמית יש ניצוץ של טוב השואף להתגלות, וכי בכל מצב משברי יש פוטנציאל של "היפוך" לטובה. הממד היצירתי שהביאה החסידות לעולם הנפש היא האמונה הלא רציונלית והלא מציאותית כי יכולה להיווצר תקווה מתוך מצבי ייאוש ומצוקה ומתוך סתירה שקשה להכילה, תוך ביסוס האמונה בחיים וביחסים.
שני מהפכנים נוספים מחוללים בעיניי שינוי משום שיש בהם את מה שחסר בהבנה הפסיכואנליטית הקלאסית: ג'ייקוב לוי מורנו, אבי הפסיכודרמה, שהיה תלמידו של פרויד, ומרדכי רוטנברג, יוצר הפסיכולוגיה היהודית־חסידית. מורנו הדגיש אל מול פרויד כי הנפש אמנם קרועה אולם היא זקוקה לאיסוף טוב ובמיוחד מבקשת לחלום מחדש. תפקיד המטפל בעיניו הוא גם להחזיק תקווה ולעזור לאדם לביים משחק חדש בחייו של האדם מלבד זה המוכר לו מעברו. המטפל נתפס כבימאי, שחקן ויוצר. אצל רוטנברג המטפל חייב לזכור שהוא אינו אובייקטיבי ולא לוח חלק וכי הוא עצמו משתקף במטופל שמולו. שניהם מודעים לשאיפה האנליטית לחקור את האמת של המטופל, אולם רוטנברג מדגיש כי "האמת מורכבת מעמדות מנוגדות". שניהם נאמנים לתפיסה הבובריינית בדבר נחיצותה של אמת דיאלוגית.
ביטוי למהפכה הזו ניתן למצוא בקשר שבין הסיפור החסידי הידוע על האוצר שמתחת לגשר ובין "תיבת פנדורה" המיתולוגית. בשני הסיפורים – החסידי והיווני – הביטוי "אוצר" משמש אסוציאציה משמעותית ליחס שבין הרובד הגלוי לרובד הנסתר בנפש, אך בכיוונים הפוכים.
במיתולוגיה היוונית מסופר על זאוס מלך האלים המגיע להפייסטוס (האל היוצר) ומבקש שיכין לו יצירה יפהפייה – האישה. זאוס ביקש מכל אל שייתן לה מתנה משלו. אתנה נתנה חכמה וסקרנות, אפרודיטה נתנה את היופי, אפולו נתן שמחה והמוזות נתנו מנגינה ואושר. זאוס קרא לה פנדורה, שביוונית עתיקה משמעה "כל המתנות". זאוס צירף אליה תיבה, שאליה הכניס את כל הצרות והרוע שקיימים בעולם, ואסר עליה לפתוח אותה. המפיתאוס התמים התאהב בפנדורה וזו שידלה אותו לפתוח את התיבה. מהפתח הקטן יוצאים יצורים מוזרים, שדים ואפלה, אלימות, מלחמות ושנאה. תקוותה של פנדורה הייתה כי בפתיחת התיבה יתגלו לאדם סודות קיומו, אך למעשה זו הביאה עליו מלחמות ואלימות. בסיפור זה, המיתולוגיה היוונית, המייצגת דואליות בין אלים טובים לאלים רעים ונקמניים, התנתה את גילוי הסודות של האדם עם ענישה וסבל.
הסיפור החסידי מאפשר את הרחבת היריעה. בסיפור האוצר מתחת לגשר אותו אדם שמבקש את תיבת האוצר יוצא למסעות רחוקים רק כדי לגלות שהאוצר מצוי בביתו שלו. הסיפור הוא על האדם החולם שהופך לגיבור לא בזכות המאבקים שלו אלא בשל היכולת לחיות עם מורכבות פנימית. תפיסה זו נובעת מהתפיסה המונותיאיסטית היהודית. הא־ל העברי אינו דיכוטומי. הרע והטוב מצויים בא־ל אחד. הדרמה האנושית קיימת בדרישה הא־לוהית מהאדם לקום ולחפש לא רק את מקורות הסבל אלא את אופיו של התיקון במתח שבין חומר לרוח, במשחק כאוטי ומסודר המעורר בכי וצחוק. אלה מרכיבים בסיסיים בטיפול נפשי ובתיאטרון הנפש.
המהפכה השקטה שהחלה בעשורים האחרונים בטיפול הנפשי שמה במרכז את האדם כיוצר. ההנחה הרווחת כי האדם נולד לתוך קונפליקט וכנראה גם ימות כך שינתה פנים. הקונפליקטים הם עדיין חלק מהדרמה של החיים אך לא מקור החיים ולא תכליתם. אני מציעה להציב את הדרמה של התקווה כמהות נפשית הראויה לבמה. כך תתפנה היצירה הא־לוהית הנקראת אדם לאחות קרעים, ליצור ולחלום מחדש.
