אחד המאבקים הקדומים בעולם התקיים בין רועי הצאן לעובדי האדמה. בעוד הרועים נודדים ממקום למקום בחיפושם אחר המזון המשתנה, החקלאים יציבים וקבועים. פער זה גרם לכך שהחקלאים והרועים היו שונים באופיים, בהלך מחשבתם ובתפיסת עולמם. הם גם חששו זה מזה; עדר עיזים שעולה על שדה של חקלאי עלול לחסל ברגע עבודה של שנה שלמה.
לא בכדי המתח הראשון בתנ"ך, שהוביל לרצח, הוא בין קין להבל, בין רועה הצאן לעובד האדמה. מתח זה ליווה את המהפכה החקלאית במשך אלפי שנים, ויש לו הדהודים חזקים בכל תרבויות המזרח הקדום.
כאשר שבעים בני משפחת יעקב, רועי הצאן המובהקים, יורדים למעצמה החקלאית הגדולה בעולם, מובן מאליו שיהיה שם מתח גדול. כדי לפוגג את המתח הזה מבקש יוסף מאֶחיו לשבת בארץ גושן הסמוכה למדבר, ולא בלב עמק הנילוס החקלאי:
וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן.
אפשר להרחיב רבות על משמעות המאבק בין רועי הצאן לעובדי האדמה, אבל כאן אבקש לצעוד בדרך לא שגרתית, ולהראות כיצד ייתכן שהמאבק הקדום הזה מתבטא גם בחברה העירונית בת ימינו.
ידידו של האדם
חובבי החיות מתחלקים לשניים: אלה שמעריצים חתולים וחושבים שהכלבים הם אינפנטיליים מזילי ריר, ולעומתם מי שבטוחים שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם בעוד החתול הוא חיה נצלנית ונקמנית. ייתכן שההעדפות הללו ממשיכות את אותו מאבק קדום בין רועי הצאן לעובדי האדמה. כיצד?
הכלב הוא החיה הראשונה שהאדם ביית, לפני העז והכבשה, החמור והסוס. עוד כאשר האדם היה צייד־לקט, בויתו הכלבים הראשונים מהזאבים. הזאבים התקהלו סמוך למקום מושבו של האדם, בזכות ריח הציד שהאדם אכל. גם האדם גילה את יתרונות הזאב, כשהשתמש בחוש הריח המצוין שלו במלאכת הציד.
אחת הסיבות לכך שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, היא שאורחותיו של הזאב דומות לשל האדם; כמו האדם גם הוא חי בלהקות ובמבנה משפחתי, ולכן השתלבותו בתוך להקות בני האדם הייתה טבעית. כך הפך הכלב לידיד הטוב של הציידים הקדומים, ובהמשך ההיסטוריה, של אלו שהמשיכו את תרבותם: רועי הצאן שנדדו ממקום למקום, כאשר הכלבים מסייעים להם בשמירה על העדרים.
אבל אם הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של הנווד רועה הצאן, החתול הוא ידידו הטוב ביותר של החקלאי. לכאורה החתול הוא סתם זללן מפונק שאיננו תורם שום תוצרת, אבל האמת היא שהערך של החתול לאדם הוא אדיר.
המהפכה החקלאית יצרה מציאות שלא הייתה קיימת עד אז: הצורך לאחסן גרגירי תבואה בכמויות אדירות באסמים ובורות אחסון. האויבים הגדולים של מחסני התבואה הם העכברים. לאדם אין יכולת להתמודד עם העכברים הזריזים, שפועלים בלילה ועשויים להגיע באלפיהם ולחסל את מחסני המזון שנאגרו בעמל של חודשים ארוכים. לכן הוא אימץ נשק יעיל וקטלני: החתול. חתולים שיגורו במשכנות האדם ובסמוך למחסני התבואה, עשויים לצמצם משמעותית את בעיית העכברים.
כך, כל תרבות העלתה על נס את החיה ששמרה עליה יותר מכול: במצרים, ארץ חקלאית מובהקת, החתול הפך לקדוש. אחת האלות הפופולריות במצרים הייתה האלה בַּסְתֶּת, המתוארת בדרך כלל כאישה בעלת ראש של חתול, והיא הייתה אחראית לשמירת הבית והקארמה הטובה. אלת החתולים הזו קיבלה עיר שלמה שסגדה לה, בובסטיס, שבה הוקם לכבודה מקדש. ההיסטוריון היווני הרודוטוס מספר שכאשר חתול מת במצרים, אנשי הבית גילחו את גבותיהם לאות אבל. בהתאמה, הכלב, סמלם של רועי הצאן מהמדבר, היה שנוא נפשם של המצרים. לא מפתיע אפוא שהאל המצרי אָנוּבִּיס, שראשו הוא ראש כלב, היה אל המוות והשאול.
ומכאן לספקולציות חסרות בסיס, אך בכל זאת מעוררות מחשבה: האם הבחירה שלכם בכלב או חתול מעידה על האופי שלכם? במובן מסוים, מי שמגדל כלב ממשיך את האורח הנוודי: הוא יוצא עם הכלב לטיול, משחרר אותו בגינת הכלבים, ומנסה לצוד שיחות עם עוברות ועוברי אורח משעוממים כמותו. החתול, לעומת זאת, כמו בסתת אלת הבית, קורא לך להישאר מכורבל בבית עם ידידך הצמרירי והמגרגר.
עם של נוודים
המאבק בין רועי הצאן לעובדי האדמה איננו מצטייר כמאבק על משאבים בלבד, אלא גם כמאבק רעיוני. רועי הצאן הנודדים, המסתפקים במועט, היו מחוברים יותר לעולם הרוח ולקרבת א־לוהים. לעומתם, מהתרבות החקלאית צמחה פעמים רבות תפיסה של "כוחי ועוצם ידי", שעלולה להרחיק מדרכי האל.
בקווים כלליים מאוד נוכל לומר שחמשת חומשי התורה נוטים בבירור לצד של רועי הצאן: א־לוהים שועה למנחתו של הבל רועה הצאן, שושלת עובדי האדמה של קין נכחדת במבול, אבות האומה עוסקים ברובם ברעיית צאן, ספרי שמות־ויקרא־במדבר מתארים עם של נוודים במדבר, ואילו ספר דברים מזהיר חזור ושנו מפני המעבר מעם נודד, שמסתפק במועט, לעם שעתיד להתיישב על קרקע חקלאית.
גם הכלב והחתול מספרים לנו על זה משהו: בעוד הכלב מתואר כמי שחי בהרמוניה לצד משכנות ישראל, "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב), החתול לא מופיע בכל התנ"ך אפילו פעם אחת.
כך או כך, בארץ ישראל, שנמצאת בין אזורי המדבר לאזורי החקלאות, אמורה להתגשם ההרמוניה בין שתי התפיסות המנוגדות: שם הקוד של ארץ ישראל הוא "ארץ זבת חלב ודבש". הדבש הוא דבש הפירות והחקלאות, והחלב הוא חלב הכבשים והעיזים של רועי הצאן. על כן חלק מייעודיה של הארץ הוא לחבר בין המעשה היצרני האנושי של החקלאים ובין הבל הרוח השמיימי של רועי הצאן.
