נדמה שסיפור קמצא ובר־קמצא הוא הסיפור המפורסם ביותר מבין קובץ סיפורי אגדות החורבן. רבים למדו וניתחו אותו, אולם דומה שעדיין נותר מקום להתגדר בו. אבקש לקרוא כאן מחדש את הסיפור תוך התמקדות בדמויות המשתתפות בו:
אמר רבי יוחנן: מה פירוש הפסוק: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? על קמצא ובר קמצא ובר־קמצא חרבה ירושלים. שאותו איש, שאהובו היה קמצא ושנואו היה בר־קמצא, עשה סעודה. אמר לשמשו – לך הבא לי את קמצא. הלך והביא לו את בר־קמצא. בא ומצאו יושב. אמר לו: מכיוון שאתה אויבי – מה רצית כאן? קום צא! אמר לו: הואיל ובאתי – עזבני, ואשלם לך דמי מה שאכלתי ושתיתי. אמר לו: לא! אמר לו: אתן לך דמי חצי סעודתך. אמר לו: לא! אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך! אמר לו: לא! אחזו בידו, העמידו והוציאו. אמר: הואיל וישבו שם רבנן ולא מחו, משמע מכך שנוח להם. אלך ואלשין עליהם למלכות.
הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו: מי אמר? אמר לו: שלח להם קרבן, וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגלה משולשת (בת שלוש). בזמן שבא, הטיל בה מום בניב־שפתיים, ויש האומרים ברשתית העין – מקום שלנו (היהודים) נחשב כמום ולהם אינו פוסל. סברו החכמים להקריבו משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי־מומין יכולים להיות קרבים במזבח! חשבו להרוג את בר־קמצא, שלא ילך ויגלה למלכות. אמר להם רבי זכריה: יאמרו שמי שהטיל מום בקדשים ייהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו (גיטין נה, ע"א).
דומה כי אין משתתף בסיפור הידוע אשר אין לו חלק בחורבן. נסקור את המשתתפים השונים ונראה לגבי כל אחד מהם מה היה חלקו בסיפור.
מעמד ה"קומץ"
בעל הסעודה – לבעל הסעודה אין שם וזהות, רק אהבה ושנאה: "אהובו היה קמצא ושנואו היה בר־קמצא". בפסיכולוגיה מכונה מצב נפשי זה "זהות חברתית". אין לאדם זה ערך עצמי קבוע, יציב ומגובש, אלא כל כולו תלוי לחלוטין בהערכת סביבתו ובזהות חבריו.
צורך זה לכבוד ויקר בעיני הסביבה מובן בהקשר של המדרש הבא:
"בני ציון היקרים". מה היה יקרותן, לא היה אחד נכנס לסעודה עד שהיה יודע מי הם המסובים עמו, ומי מוזגן, ומי משמשן, ולא חותם בנייר עד שהיה יודע מי החתומים עמו, משום "אל תשת ידך עם רשע" (איכה רבה, ד).
נראה לפרש מדרש זה לא כתיאור היסטורי גרידא, כי אם כבעל עוקץ אירוני: לא נאמר שהיו בודקים שאין שם רשעים, כי אם שהיו בודקים "מי הם המסובים עמו". האם אין הדבר מעיד על כך שהיו רוצים לוודא שרק ה"ברנז'ה" שלהם תהיה נוכחת בסעודה? וכל מי שלא היה מבין ידידיהם, היה נחשב "רשע"? אף בעל הסעודה בסיפורנו ניסה ככל הנראה להתקבל ל"מעמד הגבוה" של בני ירושלים, ועל כן אהב את מי שהשתייך לקומץ מצומצם זה ושנא את מי שהיה מחוצה לו. אכן, המהר"ל מפראג מפרש כי משמעות שמו של קמצא היא "הקומץ", ומשמעות השם "בר־קמצא" היא "מחוץ (מבר) לקומץ". לפי פירוש זה, בר־קמצא לא נמנה על "קומץ" האריסטוקרטיה הירושלמית, ומשהוזמן לסעודה שש על ההזמנה כמוצא שלל רב – זו ההזדמנות בשבילו להיכנס לחברה הגבוהה. לכן מובן מדוע היה מוכן לשלם מחיר רב, ובלבד שלא יחזירוהו למקומו הטבעי מחוץ לקומץ.
על בסיס עניין זה ניתן להבין את התנהגותו של בר־קמצא בבואו לסעודה. כאחד שנמצא "מחוץ לקומץ" הוא אינו בקי בנימוסי החברה הגבוהה, ומיד כשהגיע התיישב לאכול, בעוד הכול עדיין עומדים ומדברים. מבחינה זו התנהג בדומה לארבה, שעליו נאמר: "ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ… ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה". בארמית פירושה של המילה "קמצא" הוא נמלה או חגב, ו"בר קמצא" יכול לרמוז לחגב בר. עקב היותו כה "חריג בנוף", לא פלא כי מצא אותו בעל הסעודה בקלות בין כל האורחים.
מן הסיפור עולה הרושם כי בעל הסעודה טורח להתמקד במיוחד בבר קמצא והדבר ראוי לעיון. הרי מן העובדה כי רבנן בכבודם ובעצמם נכחו בסעודה זו, אנו למדים כי ככל הנראה מדובר היה בסעודה מכובדת וגדולה, שכל ה"מי ומי" הוזמנו אליה. בר קמצא עצמו מבחינתם היה חלק זניח – שממית, נמלה, חגב – מהקהל. ומדוע התמקד בו בעל הסעודה? אפשר לשער שהימצאותו בסעודה הזכירה לבעל הסעודה חלק בעצמו שאותו היה מעוניין להדחיק. בעל הסעודה רצה להצטרף לגווארדיה המכובדת של ירושלים, סלד מהימצאותו של אדם שלא היה שותף לה. אדם זה הזכיר לו מי הוא בעצמו, ולכן טרח כל כך לסלקו מן הסעודה.
לאור הדברים הללו מתגלה מוקד הסיפור: הפערים בחברה המעמדית של ירושלים ערב החורבן, וחוסר מוכנותה של האריסטוקרטיה לקבל ולקרב מעמדים "בעלי מום".
מקטיני הראש
השמש – לכאורה ניתן לומר כי אף השמש הוא האשם בחורבן: אלמלא היה מביא את בר קמצא, הכל היה נמנע. אף נראה שבדומה לבעל הסעודה אף השמש "הקשיח את ליבו" ו"הקטין ראשו": הרי כבן ביתו של בעל הסעודה אמור היה לדעת כי בר קמצא הוא שנואו של אדונו. לא זו בלבד שאין הוא שומע כראוי את אדונו, אין הוא מנסה גם לחשוב כנאמן בית אמיתי "מה היה האדון רוצה".
קמצא – ידועה השאלה, מדוע אומרת הגמרא "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים". הרי קמצא כלל לא מופיע בסיפור. ואמנם, נראה לכאורה כי קמצא הוא היחיד שאין להאשים אותו בסיפור.
אך ניתן לראות את הדברים בצורה אחרת. אם קמצא הוא חברו הטוב של בעל הסעודה, מדוע אין הוא משתתף בסעודה? הדברים מתחדדים כאשר מסתכלים על ההקשר הכללי שבו נכתב הסיפור באיכה רבה. זה לשונו של המדרש הקודם לסיפורנו:
"בני ציון היקרים"… מה היתה יקרותן? – לא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה (איכה רבה, ד).
כלומר, אי השתתפותו של קמצא בסעודה נבעה מכך שהוא חיכה עד שיקראו לו שוב ושוב. כזו הייתה האריסטוקרטיה של ירושלים, שלא הייתה מוכנה להיות בסעודה עד שיתחננו בפניה שתבוא.
בר קמצא – עד כה ראינו כיצד הדמויות לקו ב"הקטנת ראש" והקשחת הלב. אף מבר קמצא לא נעדרו המומים הללו. בר קמצא לא חושב פעמיים. ברגע שהשמש טועה ומזמין אותו, הוא בא מיד. האם לא ידע שמדובר בטעות, והרי הוא שונאו של בעל הסעודה? אלא כאמור בר קמצא רצה לזכות בכבוד השמור למשתתפי הסעודה, ולכן "הקטין ראשו" ובא.
שאיפת הכבוד של בר קמצא ממשיכה ומוצאת את ביטוייה בסעודה. לאחר שהוא מסולק מן הסעודה, בר קמצא איננו מוכן למחול על עלבונו. הכבוד היה כה מרכזי בעיניו, עד שכאשר חש שפוגעים בכבודו הוא זועם מחליט לפגוע בכל הנקרה בדרכו.
רבי זכריה בן אבקולס – דמותו של רבי זכריה בן אבקולס מתעתעת. מצד אחד הוא מוצא מומים בפתרונות הקונסטרוקטיביים של החכמים, אך מצד שני הוא לא מוכן להקריב קרבן "בעל מום". על פי הגרסה של הסיפור באיכה רבה, רבי זכריה בן אבקולס היה חלק מאותם חכמים שישבו בסעודה ולא מיחו. אם כן, לא רק את הקרבן בעל המום הוא אינו מוכן להקריב אלא גם אינו מוכן לקרב את בר קמצא "בעל המום". הוא לא מוכן לקרבו אך גם לא מסכים להורגו. הוא מתחמק מהחלטה, מקטין ראש סדרתי, מתעלם מהמציאות הפגומה שצריך להתמודד איתה.
*
על פי מה שראינו, ייתכן שפירוש הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" הוא שכל אחד צריך להסתכל היכן היה לא בסדר, ולא להאשים בכך את האחר. הפוך מכך קרה בסיפור, שבו איש אינו חש אחריות למצב הכללי, וכולם הסתכלו רק על הזווית הצרה שלהם. זו התוצאה כשמסתכלים בעין רעה בפרט הקטן, בנמלה ובחגב. זהו שהוביל לחורבן הבית.
אור יחזקאל אר"צ (הירש) הוא בוגר בית הספר לתורת הנפש ורב. ספרו על דרשות חסידיות על פרשת השבוע והחגים עתיד לראות אור.
