לאיזה אל אנחנו פונים

לאל היהודי יש "פנים". הוא קיים כ"אישיות" עבורנו, היהודים, והוא משוחח איתנו, עם היחיד ועם העם, בדרכו – דרך ההתגלות שהיהדות מאמינה בה. בתקופות שההתגלות איננה ישירה והיהודי איננו חש שהוא יכול להאזין לִדבַר האֵל ישירות, הוא מאזין לפחות לדברי אלו שהאזינו: משה ושאר נביאי המקרא.

לתפיסה זו יש יתרונות שאציג להלן, אך גם חסרונות. המאמין היהודי נוטה בעקבות זאת להעניק "פנים" בעלי "אישיות" לכל דבר שקורה לו, לחוש שיש מישהו בעל פנים שמחות או כועסות מאחורי כל אירוע שעובר עליו. כך למשל, אם אנו נתקלים בצרה כלשהי אנו עשויים בקלות רבה לשעֵר שמאחוריה ניצב "מישהו", שטן כלשהו, שרוצה להציק לנו. נפוץ אף שֶׁיִּקְרֶה, במיוחד אצל בעלי נטיות פרנואידיות, ש"שטן רע זה" יהפוך ליריבו של האל הטוב. תפיסה דתית זו מכונה דואליזם, עמדה המנוגדת לחלוטין למונותאיזם של היהודי המאמין באל אחד ובאחדות המוחלטת.

מטעם זה קבעו חז"ל לחזור ולהצהיר פעמיים בכל יום את הקריאה האלמותית הלקוחה מנאומו של משה בדברים ו, ד: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". הרעיון שמאחורי קריאה זו הוא שאין לשייך שום דבר שקורה עלי אדמות, "רע" ככל שיהיה מבחינתנו, לאויב חיצוני לאל. הכול, כך מצהיר המאמין, מגיע אלינו ישירות מידי האל האחד. ה"פנים" של מי שבו אנו פוגשים הן תמיד פני האחד: אלו הם פני האל, ולעולם לא פניו של ה"שטן" – שבאמת איננו קיים לפי האמונה היהודית, אלא הוא תמיד שליח־האל במסווה.

במזרח (הרחוק) לעומת זאת, עמדה דתית רווחת דוחה את התפיסה של האל בעל־הפָּנים הפונה אלינו. אפשר אפילו לשער שדחייה זו נבעה מאותה סיבה שצוינה: הסכנה שנתינת פנים לאל תייחס לו גם "כוונות רעות", וממילא תגרום ליצירת "שטן" ותצמיח עמדה דואליסטית.

הסיפור או המשל הטאואיסטי, שאומץ גם על ידי הבודהיזם, ידגים זאת היטב: ג'ואנג דזה, החכם הסיני שחי כנראה במאה הרביעית לפסה"נ, כתב ספר שבו הוא מתאר את האופציה הטאואיסטית של חיים בחינניות, של תנועה עם זרימת העולם סביבנו, כחיים בלא מאמץ מיותר מצידנו. כך לדוגמה, טען ג'ואנג דזה, אנרגיות רבות שלנו מתבזבזות לחינם משום שאנו בונים בדמיוננו אויבים ושונאים שכלל אינם קיימים במציאות.

נניח, הוא אומר, שאנו שטים בסירה על פני הנהר ולפתע דוהרת לעברנו במהירות סירה אחרת. מה נעשה? מובן שנעמוד בירכתי הסירה ונצעק בקולי קולות לבעל הסירה השנייה שיצֵא מתאו ויעצור אותה לפני ההתנגשות הקרובה. אנו משערים בוודאי שהוא שיכור או אידיוט מוחלט, ואולי אף אדם רע המעוניין לגרום לנו נזק. אך מה קורה אם אחרי שההתנגשות כבר אירעה, וכאשר אנו מודדים את הנזק ותוהים בכעס מי הוא האידיוט או הרשע שפגע בנו, אנו מגלים לפתע שלא היה שם איש, וצעקותינו היו לחינם.

הפילוסוף הסיני טוען שכך עלינו להבין תמיד את ה"התנגשויות" שלנו עם אויבים ושונאים הקמים עלינו: אלו הן תמיד מריבות וסכסוכים עם "סירות ריקות" ועם "בעלי סירות" שאינם קיימים באמת במציאות אלא בדמיוננו בלבד – זהו הדמיון הממציא את ה"שטן" ומעניק לו פנים כל אימת שמשהו רע קורה לנו. גם אם נגלה שיש שם אכן בעל־סירה שיכור, עלינו להבין שהוא בעצם לא קיים באמת, שהרי מבחינתי לפחות אין זה שונה מהתעמתות עם צונאמי או כל אסון טבע אחר. אופן ההתייחסות הזה משחרר אותנו מהתחושה הכבדה ש"הוא" (כלשהו) "עשה לנו את זה".

והנה, אם אנו אכן מבינים שכל מה שקורה לנו איננו אלא "התנגשויות עם סירות ריקות", אזי אנו יכולים לרכז את כוחותינו בבלימת מה ש"אסון הטבע" מפגיש אותנו איתו (גם אם יש שם "בעלי סירות" אנושיים), בלא לבזבז אנרגיה מיותרת על תחושות השנאה, הנקם והחרדה.

הבודהיזם אימץ גם הוא משל זה, וראה בו יסוד עמוק שמוביל להתנהגות נקייה ומוסרית בעולם. מבחינת הבודהיסט, האחֵר המציק הוא תמיד "סירה ריקה" שפוגעת בי רק אם אני מאפשר לעצמי לדמיין שיש שם מישהו ששונא אותי. אבל אם האגו האנושי הוא מעין "בובה ריקה", הרי שהאחֵר, שנמצא עדיין במצב ילדותי כל כך ושקוע בשנאה, איננו קיים באמת כ"אישיות" אלא ככוח טבע; והרי הכול מבינים שאם ילד בן שלוש או ארבע מנסה להכות אותי אינני בונה בדמיוני "תסריט" כאילו מולי ניצב "שונא" שיש לחסלו, ואינני מדמיין כיצד אנקום בו. אני רואה ב"התקפות" הללו לא יותר מ"הכרח טבעי" של תהליכי צמיחה וגדילה.

מערכת סמויה מהעין

אופן מחשבה זה נפלא בעיניי מצד אחד, אך יש לו כמה חסרונות: ראשית, אם אין מי (ישות מסוימת) שמסדר את החיים בעולמנו באופן מדויק, אפשר בנקל לקבל את ההנחה שהעולם הוא אוסף אירועים מקרי לחלוטין. אך אין דת שבאמת סבורה כך; הרי כל משמעות החיים כאדם דתי תלויה באמונה שאם האדם יחיה נכון הוא יתקן (לפי כוחו, אם מעט ואם הרבה) מה שמשובש. אם הדברים בעולם הם מקריים מלכתחילה ואין מאחוריהם כל "יד מסדרת", אין גם מה לתקן.

כדי לפתור בעיה תיאולוגית זו נזקק המזרח, שבחלקים גדולים ממנו אין לו אלוהים בעל־פָּנים, לאמונת הקארמה. עתה יכול המאמין במזרח לטעון שכל מה שקורה לי בחיי הוא אכן מדויק ולא מקרי, אפילו אם בעולמי הדתי אלוהים איננו "אישיות פועלת".

רעיון הקארמה פותר אפוא בעיה תיאולוגית עבור המאמין במזרח. עתה הוא יכול לומר כמו חבֵרו בדתות האברהמיות, שהתנגשות הסירה לא הייתה מקרית, אך לא משום שאלוהים "אִרגן" זאת כך אלא משום שכך פועלת המערכת של היקום, גם אם איננו רואים זאת בעינינו. יש אפוא מי שגורם לכך שחיינו מלאי סבל ואכזבות, אך הוא אינו "אלוהים" בעל־פָּנים אלא מערכת סמויה מהעין, המסדרת את עולמנו כך שמי שעושה רע בגלגול הזה ייתקל בחייו בגלגול הבא בסבל, שתפקידו לנקות את האדם מהרעה המוסרית שגרם בגלגול הקודם לאחרים (וראו לעניין זה מאמרו של רונן פנקס, דעת 84).

‏ועוד בנוסף לכך, כשאין "פְּני האל" כלולות בתמונת העולם שלנו, אנו נוטים בצדק לחשוב שאירוע זה יכול היה להיות שונה, והאחר, בעל הסירה ה"אידיוט" שפגע בי יכול היה להיות זהיר יותר (שכן הכועס יאמר: בסופו של דבר מדובר באדם בעל בחירה ולא בצונאמי!); ואף אם אכן נקבל את העובדה ש"לא היה איש בסירה" כטענת המזרח, עדיין נוכל לומר לעצמנו שהעולם בכללו הוא מקום רע. זהו אופן מחשבה גְּנוֹסְטִי, שהיה מפותח ונפוץ בתקופה התלמודית (ויש אף הסבורים שלאמונה זו נתפס התנא הגדול אלישע בן אבויה), אופן מחשבה שחז"ל נאבקו בו בכול כוחם.

הפתרון היהודי לכך הוא כאמור שונה. היהודי מייחֵד־האל יאמר: מי שכיוֵון את הסירה אלינו איננו אלא האֵל האחד – בין אם נמצא שם דייג שיכור או לא. ומי שמצהיר פעמיים ביום שהאֵל הוא אחד גם יודע היטב שה"פנים" של אותו "דייג שיכור או שונא" שבהם אני נתקל עתה, הם בו־בזמן גם ה"פָּנים" של האל האחד הפונה אֵלַי.

אך מדוע יתגלה אֵלַי עתה האֵל ב"פנים" מרתיעות שכאלו (דרך "דייג שיכור")? – אין זאת אלא שלחרדה ולמועקה יש תפקיד חיובי: זו אינה נשלחת אֵלַי, המאמין ב"אחד", אלא כדי לשאול אותי אם אני באמת מייחֵד את שמו של האל בעולמו, או שאני רק מצהיר על כך מן השפה ולחוץ בקריאות "שמע ישראל" – בלא לשמוע בעצם דבר.

ברור אם כן שהפחד האוחז בנו במפגש עם ה"אויֵב" איננו יכול לבוא אלינו מהצד ה"רע" של המציאות – משום שזה פשוט איננו קיים, הרי מהאֵל האחד לא יכול כלל לצאת רע; ואם כן הרי שה"אויֵב" המאיים והרוצה לכאורה לכלותנו איננו אלא "שליח" שנשלח מטעמו אלינו, והמציאות הממשית עבורנו כמאמינים היא המפגש הנעשה עתה דרך שליח אלוהי זה עם השאלה שאנו נשאלים כעם; והרי כל שאלה שהיחיד או הציבור נשאל מהמקור האחד היא תמיד על נפרדותנו מאותו מצב רוחני של ה"אחד" (האחדות של המציאות), אחרת לא הייתה השאלה יכולה להישאל וגם לא היה בה כל צורך. #

אדמיאל קוסמן הוא משורר ופרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת פוטסדאם