"אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה". לאחר סיום מסע של שלוש וחצי שנים עם 929 פרקי התנ"ך ועם רבבות עמך בית ישראל הפזורים בעולמות דעת ואורחות חיים, אני מבקש להודות לקב"ה שזיכה אותי להיכנס "בסוד ישרים ועדה".
כל חיי אני נמצא בעולם הנגלה ויודע שיש חדרים פנימיים של התורה ולהם מפתחות אחרים שלא זכיתי להם. תורת הסוד היא תורה שלמה שבה מתבררים דברים מצדם הפנימי ביותר. נקודה בתודעה שבה יש מגע עם הגרעין הראשון שבו אין טמא וטהור, מותר ואסור, אלא חיבור לאחד־ לא־לוהים. יש זמנים של חוסר שקט עמוק בעולם שבהם הסדרים לא מספיקים לנו ואז אנחנו מחפשים את מה שנמצא לפניי ולפנים. כך כתב הרב קוק בימי מלחמת העולם הראשונה בספרו הסודי "ריש מילין" (שעוסק בשורשי האותיות):
כשיש מלחמת עולם כל החכמה מתמוטטת, אי אפשר לשאוב ערכים מהעולם הגלוי. כדי להחזיק מעמד, מגיע זמן של צימאון בוער אל התוכן הנעלם, אל הסקירות הפנימיות שמתנשאות מעל הצדדים החיצוניים של החיים.
הזמנה למסע משותף
המציאות המעורערת של עולם פוסט מודרני הובילה חלקים מלומדי התורה לחתירה אל עולם הסוד. ההכרה שבפנימיות התורה יימצא אותו "דבר המעמיד" שאינו בטל מפני שום תערובת של דעות ורעיונות יצרה תנועה שהכיוון שלה הוא פנימה ועוד יותר פנימה – לפניי ולפנים.
התנועה שאנחנו ביקשנו לייצר במסע שלנו, המסע של 929, היא תנועה הפוכה. החוצה, ועוד יותר החוצה. יחד עם התנועה החוצה אנו מבקשים להיכנס לפניי ולפנים של פני האדם, שיש בהם יותר ממה שהעין רואה במראה החיצוני. לפני כשש שנים הזמין אותי אבי וורצמן (אז סגן ראש עיריית באר שבע והיום מנכ"ל עלה נגב) להשתתף איתו במימוש חלום: החזרת התנ"ך למרכז החברה הישראלית כספר מכונן זהות. יצאנו לדרך בעיצומם של ימי החנוכה לפני שלוש וחצי שנים ביום החשוך ביותר במעגל השנה (21 בדצמבר), מתוך מגמה להקיף את כל האותיות של כ"ד ספרי הקודש.
אל תורת הסוד לא חתרתי אבל כן ביקשתי למצוא את אחיי ואחיותיי המרכיבים את כלל החברה הישראלית ועומסים יחד על השכם את האחריות לחיי העם בארץ. בתוך תוכי ביקשתי לקיים מצוות השבת אבדה – לסייע בהשבת התורה ליורשיה. זה לא סוד שהתנ"ך היה מעצב זהות בראשית ימיה של התנועה הציונית. זה לא סוד שהוא איבד את מקומו ונמצא כעת, על פי כל מדדי משרד החינוך, בתחתית המדרג של המקצועות הנבחרים. אפשר להתחפר בחקירות בדבר הסיבות מדוע החברה הישראלית התרחקה מספר הספרים. אבל במקום לעסוק בחקירה הזו בחרתי לעסוק בתנועה של שיבה. אחד הדברים הראשונים שהפנמתי היה שנקודת החולשה בהזמנה הזו שאני מבקש להזמין את החברה הישראלית אל הקריאה בתנ"ך היא חוסר האמון שבין הקבוצות בעם. כשאני מגיע עם הכיפה שלראשי לקבוצה נטולת כיפה ומזמין לקריאה משותפת בתנ"ך זה מתקבל מיד כניסיון להדחה מדרך לדרך. התגובה היא כזו: אתה מזמין לקריאת תנ"ך אבל מבקש שאעשה אצלך שבת… מכיוון שאיני רוצה לעשות אצלך שבת אני הודף את היד המושטת שלך שאוחזת בתנ"ך.
כדי להתגבר על ההדיפה הזו הפנמתי שההזמנה של 929 לקריאה משותפת צריכה לחזק את האמינות שאין כאן לא הטפה ולא הדחה. יש כאן הזמנה למסע משותף עם שביל רחב שיש בו מקום לכל מי ששותף לירושה הזו. כך מצאתי את עצמי מאתר את העיתונאית גל גבאי, שבמובנים רבים מנהלת אורח חיים קוטבי משלי, והיא נענתה בחפץ לב ובסקרנות עצומה להוביל איתי את המסע הזה. וכך מצאנו עצמנו עם צוות מלא שמחה במסע ארוך על שביל רחב ועליו פוסעים אין ספור פנים של החברה הישראלית. זו תורת סוד אחרת, לא סודות של תורה אלא סודות של בני אדם – מה שנקרא בשפת חז"ל: "חכמת הרזים". ברכה זו נאמרת לפי חז"ל בזמן שאדם רואה אוכלוסי ישראל ומבין בבת אחת שהוא נפגש עם פלא – שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. המפגש עם המוני בני ישראל על כל צדדיהם ורעיונותיהם שובר מחיצות ומאפשר להיכנס לפניי ולפנים של העם.
בכל פינה בארץ
במהלך שלוש וחצי השנים מצאנו עצמנו כמעט בכל פינה בארץ. בכל יום מצאתי עצמי לומד את הפרק היומי עם קבוצה אחרת בישראל. אינה דומה הקבוצה באשקלון לקבוצה בצופים ואינן דומות זו וזו לקבוצה בעין חרוד. אי אפשר להשוות את קבוצת אנשי "עמך" בחולון לקבוצת השופט וינוגרד ברמת השרון או את קבוצת בית הכנסת במודיעין לקבוצת בית המדרש בבינ"ה שבאפעל. דעותיהם שונות וקריאת התורה שונה, אבל בכל מקום נוגעים ביחד באותו ספר ובאותו מקצב מסיימים ומתחילים את קריאת התורה.
אין מישהו שמחזיק את התורה בכיסו כיורש יחיד. אנחנו משפחה שזכתה בירושה גדולה וכל אחד מחזיק בה בשווה. החלק הגדול ואולי הקשה במצות השבת אבדה הוא להחזיק ביד חמדה גנוזה ולדעת שהיא לא בבעלותך אלא ירושה לכל אחיך ואחיותיך. כך, בתנועת שחרור והרפיה מתרחש המפגש בינינו. ביסוד כל המסע הזה נמצאת התנועה המבקשת לאפשר לכל אדם לגשת אל ספר הספרים ממקומו ומאמונתו. בני בניהם של אלה שעמדו בתחתית ההר מבקשים לחזור אל ירושת הוריהם, בזכות ולא בחסד. בחופש ולא בכפייה, באהבה ולא באימה.
בנאומו בעת טקס קבלת פרס ישראל לשנת תשע"ה אמר המשורר ארז ביטון ש"השירה יודעת לפדות זיכרון אישי ומשותף ולהפוך אותו למטען בר־קיימא". בלשון המקרא נקראת התורה – "שירה". מילותיה של התורה מזמינות את כל אחד מהקוראים להיכנס לתוך התורה ולייצר מתוכה את הנביעה הפנימית שלו. "עלינו רק להסיר את האוטם מעל אזני בנינו… והשירה תכה גלים בלבבם ותרומם את נפשם" (הרב קוק).
לסיום הסיבוב הראשון של המסע הזה אני מבקש להזמין כל אחת ואחד מכם להמשיך את הברכה הזו ולפתוח קבוצה במקום מגוריכם. הסיבוב השני (שמתחיל ביום ראשון הקרוב) יתמקד בהקמת קבוצות בכל רחבי הארץ כדי לממש את הציווי של ה' לאברהם: "היה ברכה, ונברכו בך כל משפחות האדמה". להיות ברכה זה לקחת את אותו שפע טוב שנתן לך ה' ולהמשיך אותו הלאה לכל ברואי עולם. אבל במסע שלנו אתה לא מביא ברכה לעולם נטול ברכה. זה לא סיפורו של אברהם הפוגש עולם נטול א־לוהות. אתה נפגש עם בני אדם בכל מקום, וכל אחד מחזיק בתוכו חלקיק אחד באותה ברכה א־לוהית גדולה. כך, במסע ארוך ועמוק שממיס גבולות ומקרב עולמות מתרחש הפלא הגדול של מפגש בין אנשים מלאי אור וברכה שמעבירים זה לזה את חלקם בברכה וביחד עומדים בריגוש ומברכים – ברוך חכם הרזים.
