מעולם לא הבנתי את הקונספט של שתי פרשות מחוברות. האם הסיבה היא טכנית בלבד, בגלל אורך הפרשות, או שיש משמעות לחיבור שבין פרשות מסוימות? ומה בנוגע לשמות הפרשות – האם יש להם משמעות שצריך לשים לב אליה, או שזו פשוט המילה הראשונה או השנייה בפרשה?
שאלות אלו מציקות לי במיוחד השבת, משום שנדמה כי שמות הפרשות שנכרכו בה יחד מבטאים דבר והיפוכו: ויקהל – מלשון התקהלות וקהילה; פקודי – מלשון ספירה ומניין, כלומר לשים לב לכל פרט ופרט, אחד־אחד, ההפך מהתקהלות שמקבצת את כולנו יחד.
אם לא די בכך, כשישבתי ללמוד את הפרשה שמתי לב שלכאורה יש ניגוד בין השם לתוכן: מפרשת ויקהל ציפיתי שתעסוק בדברים כלליים, אך להפתעתי היא עוסקת בפרטי הפרטים. היא פותחת בציווי לכנס את כולם, אבל לאחר ציווי זה הפרשה כולה עוסקת בפרטי המשכן, כאשר כל אחד ממרכיבי המשכן מתואר באופן פרטני – ארון הקודש, השולחן, המנורה, שני המזבחות, העמודים וכו'.
פרשת פקודי, לעומת זאת, מוקדשת בחלקה הגדול לתיאור הרכיבים השונים שתהליך בנייתם תואר בפרשת ויקהל, וכיצד בהצבתם יחד הם יוצרים את המשכן. כל הפריטים שבני ישראל עמלו עליהם מתחברים יחד לכדי יצירה שלמה. ולאחר סיום העבודה, כשמשה מסיים להניח כל חלק במקומו, יורד הענן ושכינה נוכחת במשכן.
בין תוכנית למימוש
עניין מוזר נוסף הוא שכל התיאור המפורט של כלי המשכן כבר הופיע בפרשות תרומה ותצווה. אלא שם כל ציווי שהקב"ה נותן למשה מתחיל במילה "וְעָשִׂיתָ", ואילו בפרשות שלנו התיאורים מתחילים במילה "וַיַּעַשׂ". לשם מה נדרשת החזרה הזו?
נראה לי שבחזרתיות הזו רומזת לנו התורה שבחיים שלנו אנחנו נמצאים תמיד בשני רבדים במקביל: מה רצינו ותכנַנו לכתחילה איך שהדברים יהיו, וכיצד הם מתרחשים הלכה למעשה, במציאות. לרוב נחווה פער מסוים בין שני הרבדים הללו. לעיתים המרחק בין התכנון לעשייה יהיה ענק, ולעיתים מזערי. אך הקב"ה איננו פוסח על שום שלב. הוא נותן לנו תוכנית אלוהית, בידיעה שאולי יהיו פערים ביישום.
המהות של האנושיות שלנו היא להמשיך ולנסות ללא לאות ליישם את האידיאלים במעשה. המשכן איננו יורד מהשמיים כמו המן. הוא צריך להיות יצירה אנושית. אומנם יצירה מדויקת, לפי הוראות מפורטות, אבל השילוב של ציווי אלוהי ועשייה אנושית – הוא שבכוחו לייצר פוטנציאל של מפגש בין שמיים וארץ, מקום של השראת שכינה.
כשם שהתורה טורחת לפרט לנו את התוכנית האלוהית ואת הביצוע המעשי־אנושי, כך גם החיבור של שתי הפרשות, ויקהל ופקודי, נועד לספר לנו שאנחנו זקוקים לשני ההיבטים הללו בחיינו. אנחנו אנשים פרטיים, אינדיווידואלים, ועם זאת אנחנו צריכים ורוצים את השייכות לקהילה.
בחיבור של שתי הפרשות יחד אנחנו מצביעים על כך שאפשר וצריך לחבר בין שתי הזהויות הללו שקיימות בתוכנו. עלינו להיות אנשים מובחנים ולאמץ את השונות שלנו, ובד בבד אנחנו צריכים לייצר קהילה שאיננה משטיחה את הזהויות השונות של כל אחד, אלא להפך – מעצימה ומביאה כל אדם לידי ביטוי והכרה.
החיבור של ויקהל ופקודי רומז לנו שלא רק שיש ערך לאינדיווידואל וערך לקהילה, אלא ערך נוסף לחיבור של שניהם יחד, בקהילה שנותנת ביטוי לכל פרט ופרט השייך לה. הקהילה תגיע למלוא מימושה רק אם יהיו בה אנשים שונים בעלי זהויות שונות. ומנגד, אף שאנחנו נולדים כל אחד לעצמו, כדי לחיות חיים מלאים של תורה ומצוות אנחנו תלויים באנשים שסביבנו. החל ממניין ותפילה בציבור, וכלה בצדק וצדקה ומחילה והלוואה ושמיטה ועד קבורה והלוויה.
לשמוח בשונות
נדמה לי שזה השיעור שאנחנו יכולים ללמוד מכך שדווקא התוכן של פרשת ויקהל עוסק בפרטים, ואילו התוכן של פרשת פקודי הוא הדרך שבה פרטים שונים מתחברים והופכים יחד לשלמות שגדולה מסך חלקיה. בכך שהיא מצליבה את שם הפרשה ותוכנה, התורה מדגישה לנו שאפילו אם המטרה היא רק יצירת קהילה, הקהילה המושלמת מורכבת מפרטים שונים שמחוברים לאינדיווידואליות שלהם ונותנים לה ביטוי. באותה מידה, גם אם המטרה היא רק הגשמה וביטוי של הפרט, הוא יכול לממש את עצמו בצורה הטובה ביותר בהקשר הקהילתי.
לכאורה היינו חושבים שהשלב הראשון הוא שכל פרט יבנה את עצמו בצורה המקסימלית. אבל אצלנו ויקהל מגיע לפני פקודי. הציווי על הקהילה בא לפני הפירוט האישי. בכך רומזת לנו התורה שקודם כול עלינו לחבר אנשים יחד, בלי קשר למצבם האישי שלהם, ובשלב שבו הם נמצאים עדיין בפיתוח האישיות שלהם. ברגע שהם חלק מהקהילה, ובזכות האהבה והשייכות, יוכלו הפרטים להגיע לידי שלמות אישית.
בסופו של חומש שמתאר את תהליך הפיכתנו לעם, עלינו לשמוח שמאז ועד היום אנחנו מורכבים מאנשים שונים, בעלי זהויות מובחנות ומיוחדות. עלינו גם להשכיל ולהבין שמכוח החיבור שלנו לקהילה הגדולה, לעם ישראל, יש לנו יכולת להמשיך ולממש את הפוטנציאל הגלום בכל אחד ואחת.
בזכות השייכות, ההכלה, הקבלה והאהבה, נזכה שתקוים בנו הברכה שבירך משה רבנו את עושי המשכן: "וִיהִי נֹעַם ה' אֱ־לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ".
אנו מודים לרבנית שירה מרילי מירוויס, שעיוניה ליוו אותנו במהלך חומש שמות, ומקדמים בברכה את הרב אחיה בן-פזי, רב היישוב עפרה, שעיוניו ילוו אותנו בחומש ויקרא
