מבקש אני לפתוח את דבריי כאן בהתייחסות לאחד הדיאלוגים הראשונים של אפלטון – "אויתיפרון". מוצגת בו שאלה שאנסח אותה בלשון הישיבות: "האם הטוב המוסרי הוא טוב בגלל שהוא טוב בזכות עצמו, או שהוא טוב בגלל שא־לוהים ציווה אותו", או בלשון אפלטונית: "שהוא אהוב לאל או לאלים".
דילמה זאת נראית כעוד שאלה פילוסופית־פלפולית חסרת משמעות. לא נכון! נפקא מינה גדולה מסתתרת כאן. אם המוסר הוא טוב מעצמו, א־לוהים עצמו כפוף לו. אך אם המוסר אינו טוב בזכות עצמו, הרי הוא אינו אלא פרי רצונו השרירותי של הא־ל. או אז הפה שאסר הוא הפה שהתיר. הא־ל פטור מלשמור את הציוויים שהוא נתן. שתי התשובות אפשריות, ואכן, שתיהן ניתנו. המסורת הפילוסופית אף נתנה להן שמות. ההשקפה האחת, הוולונטריזם, מתמקדת ברצון – הרצון הא־לוהי שהוא מעבר לכול. השנייה, הרציונליזם, מבטאת את המעמד העצמאי של המוסר – השכל מביא אותנו לקבל את המוסר. אבל הבה לא נשכח שעכשיו אנו מתייחסים לא רק לחובות האדם, אלא גם לחובות א־לוהים!
בורא ללא חובות
עמדתו של הרציונליזם נראית פשוטה. היא מדגישה את עצמאות המוסר, וטוענת שהטוב והרע ברורים מעצמם ולא נזקקים לציוויי הא־ל. הטוב והרע הם מושגים מוחלטים הנעוצים במהות הדברים, ובכך די. אלו הזוכרים את החלוקה שבין המצוות השכליות לבין השמעיות, יבינו מיד (אולי) כיצד ניתן להבחין בין חיובים שמקורם בשכל, ובראשם המוסר, לבין מצוות שמקורן אינו באינטואיציה שכלית. מצוות המוסר הן אוניברסליות וידועות לבני אדם גם ללא התגלות נבואית.
כדי להעמיק בהבנת הגישה הוולונטריסטית ניעזר באחד מחשובי התיאולוגים הפרוטסטנטים המודרניים, קארל בארת (Karl Barth; 8־1886196). הוא מלמד שעל הבורא לא חלות חובות מוחלטות שהרי אין סמכות שהיא מעל לא־לוהים. הוא יכול לשלוח את עובדיו לגיהנום ולהטעותם, ומנגד – להנחיל גן עדן לרשעים. הצדק והעוול תלויים ברצון הא־לוהי בלבד. הטוב והרע נתפסים אצלו כתוצאה של אינטואיציה אנושית שאיננה בהכרח נכונה, כמושגים אנושיים, רלטיביים וסובייקטיביים. ואגב, אין בעיניו גם משמעות להבחנה בין חיובים שכליים ושמעיים. הצורך לנסח הסבר לסבל הבלתי מוצדק המצוי בעולם איננו אלא הבל – סימפטום לשעבוד האדם לקריטריונים לוגיים ומוסריים שאינם חלים על הא־ל. ולכן רעי איוב טועים בכך שהם מייחסים לא־ל תכונות מוסריות. כאן נעוצה בעיניו הכפירה המסוכנת ביותר.
דרך ה'
ומה אמרו חז"ל בסוגיה זו? דן בה ר' לעזר (ר' אלעזר בשמו הבבלי) והוא החל את הסברו בפתגם לטיני, שלדעתי היה ידוע לרבים מן הדורות ההם: "פרא בסיליאוס או נומוס אגרפוס". כלומר, "עבור המלך החוק לא קיים". מלך בשר ודם עובר תמיד במסלול הירוק במכס, ממש כפי גישתו של קארל בארת. אך רבי אלעזר מוסיף:
בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזרה, רצה מקיימה, רצה – אחרים מקיימים אותה. אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזרה ומקיימה תחילה. מאי טעמא? וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי … אֲנִי ה', אני הוא ששמרתי מצוותיה של תורה תחילה (ירושלמי ראש השנה פ"א, ג' ע"א).
למדנו מכאן שציוויי המוסר (ולאחר מכן אפילו ההלכה בכלל) אינם תוצאה של רצונו השרירותי של הקב"ה, אלא הם דרכי ה', הבאים לידי ביטוי בדברי אברהם (בראשית יח, כה): "חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
שני מושגים מקראיים ביטאו את הקשר שבין המוסר האנושי לבין מה שניתן לכנות "המוסר" הא־לוהי: הראשון הוא ההידמות לא־לוהים, והשני – "דרך ה'". "דרך ה'"! מרגיש אני שהתורה מלמדת אותנו שפעמים רבות עומד האדם בפרשת דרכים והתורה רוצה שנמצא את הדרך שלכאורה בה עבר ה'. לשני רעיונות מקראיים אלו תתווסף דרך שלישית, עם גוון שונה: לפי חז"ל, כאמור, הקב"ה מקיים מצוות, "דכוותיה" – זאת אומרת שהן מקבילות למצוות שלנו, אך לא זהות להן.
מצווה מקבילה
על רקע זה מבקש אני לסיים רשימה זו עם "דבר תורה" ששמעתי לפני שנים רבות מרבי־מורי הרב יעקב פינק ז"ל. וכך הוא סיפר: שאל פעם חכם (מורי ידע את שמו, אני שכחתי): ידוע לנו שהקב"ה מקיים מצוות, דוגמת הנחת תפילין. או אז מתעוררת שאלה שכמובן בלתי אפשרי לענות עליה. בני אדם מקריבים לפעמים את חייהם על קידוש השם. כיצד מקיים הקב"ה את מצוות קידוש השם?
החכם ענה, וכדי להבין את תשובתו אנו חייבים להקדים הקדמה קצרה. בפסוק בירמיהו (טז, יא) אנו קוראים: "וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ". זאת פירשו חז"ל בהקדמת המדרש לאיכה באמירה פרדוקסלית: "הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו". על בסיס זה ענה אותו חכם – אמרה זאת היא היא ה"דכוותיה" – המקבילה של קידוש השם אצל ריבונו של עולם. הקב"ה מעדיף שישראל ישמרו את המצוות, ואף אם יעזבו אותו!
וכך, מעניין הדבר שבדורות האחרונים ה"אתחלתא דגאולה" נעשתה דווקא על ידי אלה שעזבו את הקב"ה, אבל יחד עם זאת קיימו מצוות – עסקו בבניין הארץ, בהגנת האומה, ואפילו בלימוד ספרי קודש שנשכחו. זה, ועוד ועוד.
