ב־23 בינואר 1963 נפתח בירושלים, באולם בית האומנים, "משפט ציבורי" כנגד הקהילה היהודית מאלג'יריה, שלא עלתה בהמוניה לארץ עם עצמאות אלג'יריה בשנת 1962. היוזמה למשפט באה מהסוכנות היהודית שבראשה עמד משה שרת. באולם נכחו כמאה איש, ו"נשיא בית המשפט" היה פרופ' שלו גינוסר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. הדיון הטעון התקיים כארבע שעות, משעות הערב עד סמוך לחצות, עם כמה התרחשויות דרמטיות, כמו ניסיון שווא למנוע את כניסתה של קבוצת עולים מאלג'יריה (עובדי קמ"ג בדימונה ) שכלל לא הוזמנה, ובאה למחות ולומר את דברהּ. מעורבותה לבסוף השפיעה על "פסק הדין".
בחינה מחודשת של משפט זה מובילה למסקנה הפוכה מההאשמות שבהן הואשמה יהדות זו. כבר ב־1962 ובוודאי ב־1967 יהדות אלג'יריה התאפיינה בשיעור העולים הגדול ביותר מקרב הקהילות היהודיות במערב.
מאבק על כבוד הקהילה
באי כוח התביעה היו עו"ד אנדרה נרבוני, יו"ר הפדרציה הציונית באלג'יריה, ועו"ד א' מטלון. התביעה האשימה את יהדות אלג'יריה בכך שרק כ־11% מכלל 140 אלף היהודים עלו ארצה, תוך התנכרות ליהדות והתעלמות מקיומה של מדינת ישראל. לטענת התביעה, "קהילה זו נמלטה מגלות אחת ובמקום ללמוד את לקחי ההיסטוריה היהודית, בחרה בגלות אחרת על פני ביתה הלאומי – מדינת ישראל". התביעה סברה כי מנהיגות הקהילה לא מילאה את תפקידה החברתי־לאומי המתבקש, ואף לא שימשה דוגמה אישית.
לא זו אף זו; לטענת התביעה היו גילויים של ירידה מן הארץ של יהודים אלג'יראים שעלו קודם לכן ולא נטלו על שכמם את המאמץ המתבקש והנדרש בעלותם ארצה. התביעה גינתה את הרהורי ה"ירידה" של כמה מבני עלייה זו, את סירובם לפנות לאזורי פיתוח והעדפתם להתיישב בערים גדולות ואת סירובם להשתלב בחיי הכלכלה לפי צרכיה. כמו כן גינתה התביעה את העדר גילויי העזרה ההדדית בקרב יהדות זו. לבסוף, התביעה הצרה על כך שקהילה זו עשויה הייתה להוות גשר תרבותי בין המזרח למערב ובין העדות בארץ.
עו"ד שלמה כהן־צידון ועו"ד א' ברוך, שייצגו את ה"הגנה", טענו לעומת זאת שלקהילה זו זכויות היסטוריות רבות. יוצאיה היו ממייסדי תל אביב ומגואלי אדמות בגליל ובעמק החולה. קהילה זו ראתה את העולים האלג'יראים, המעטים אמנם, משתלבים היטב בחיי הארץ – בכלכלה, בחקלאות ובהווי התרבותי. כמו כן נטען שקהילה זו לא שונה מקהילות מערב־אירופיות שעלייה מועטה מאפיינת אותן, וביחס להן דווקא העלייה מאלג'יריה הייתה גדולה. לבסוף, "ההגנה" הסיקה שקהילה זו הייתה שרויה במשבר כפול – בהיותה בעיצומה של מלחמת אלג'יריה העקובה מדם, שבה נפגע קשות מעמדה, ובהיותה במשבר קליטה בארץ. עלייה זו הייתה איכותית ומשכילה, ולא היטיבו להעריך אותה נכונה.
כאשר נודע באקראי על קיומו של המשפט לקבוצה שהשתייכה לגרעין יהודי אלג'יריה בבאר שבע ובירושלים – ביניהם היו רופאים, עורכי־דין, מורים ועובדי הכור האטומי בדימונה – היא עלתה לירושלים כדי להגן על בני קהילתה. בראשה היו הרב יצחק זרביב, דוד גי מלקי, שרל ללום, קלוד ללום, הוברט חביב ועו"ד רוג'ה דיין. תחילה נמנעה מהם הכניסה לאולם, אך לבסוף הם הורשו להיכנס. אותה קבוצה ביקשה מפרופ' גינוסר להשמיע את עמדתה, והוא הסכים.
הרב יצחק זרביב ועו"ד רוֹגֶ'ה דיין הציגו את טענותיהם המציגות את הקהילה באור חיובי – הן בפרספקטיבה היסטורית והן מהבחינה העכשווית. כנראה שדברים אלו עשו את שלהם והשפיעו על פסק הדין המתון של פרופ' שלו גינוסר. חֶבֶר המושבעים הגיע למסקנה ש"עדיין אין לדון את יהדות אלג'יריה לכף חובה על שעיקרה לא עלה לארץ בשנת תשכ"ב (1962). 'כתב אשמה' זה קיצוני בטיעוניו – אם כי יש בו אמת חלקית – ועדיין מוקדם לחרוץ את דינה של קהילה זו".
נשיא בית המשפט, פרופ' גינוסר, קבע כי אמנם הקהילה היהודית מאלג'יריה אִכזבה את מדינת ישראל שציפתה ממנה כי תעלה בהמוניה, כפי שעשו רוב הקהילות היהודיות בארצות האסלאם, אולם על המדינה לנקוט כלפי קהילה זו יחס של אחווה וסולידריות ולסייע בידה להיקלט היטב בארץ, במיוחד כשעלייה זו מתאפיינת ב"אוצר בלום ועול כבד של משפחות ברוכות ילדים". וממשיך פרופ' גינוסר:
ובאשר לאלו שבחרו בצרפת – ועד כמה שבית משפט זה רשאי לדון אותם, בהעדר דובר שעשוי לייצגם – בית המשפט נוכח לראות שהבחירה הזו בצרפת נעשתה בנסיבות טרגיות, והיא איננה טומנת בחובה סירוב כלפי מדינת ישראל או העדר נאמנות ליהדות ("במערכה", גיליון 20, שבט תשכ"ג, 1963, עמ' 17).
תשתית ציונית עמוקה
קשה להישאר אדיש להזדעקותו של העיתונאי היהודי אמיל טוּאָטִי, המשיב על האשמות הסוכנות היהודית מספר שנים לאחר מכן, ומציין תובנות יסודיות באשר לפגמי משפט מעין זה. טואטי מושיב את הסוכנות היהודית על ספסל הנאשמים:
במקום להפוך את יהדות אלג'יריה לשעיר לעזאזל, על שנכשלה ברגע של אמת, היה נכון וראוי יותר למדינת ישראל להתעניין בגורלה של קהילה שלמה השרויה במצוקה… תחת זאת מצאה מדינת ישראל לנכון לתקוף את החוליה הרכה של העם היהודי ולא לתקוף קהילות חזקות על שלא עלו ארצה בהמוניהן, על שום שמדינת ישראל עוד תזדקק להן.
לימים ציין עו"ד אנדרה נרבוני את "המשפט"' הזה כזיכרון עגום, אבל לעומת זאת הוא ידע לציין בגאווה שמלחמת ששת הימים הביאה לעלייתם של עוד 15 אלף יהודים אלג'יראים וכך הוכפל מספר היהודים בני קהילה זו בארץ. על כן, לדבריו, "עליית 25% מקהילה מערבית זו מאפיינת אותה כקהילה המערבית הציונית ביותר".
פרופ' אנדרה נתן שוראקי, יליד אלג'יריה, היסטוריון ששימש יועצו של דוד בן גוריון וסגן ראש העיר ירושלים, טען כי "משפט" זה נבע מבורות ישראלית בכל הנוגע ליהדות אלג'יריה:
הישראלים לא השכילו להכיר את ייחודיות יחסם של יהודי אלג'יריה לצרפת. בבורותם, הם היו משוכנעים כי יהודי אלג'יריה ינהגו כקהילות ארצות האסלאם בנסיבות דומות – דהיינו יעלו בהמוניהם לארץ, כמו היהודים התימנים, העיראקים, הסורים ובמיוחד כיהודי מרוקו ותוניסיה… והופתעו עד מאוד לגלות שיהודי אלג'יריה בחרו בצרפת. זה מסביר את ההד התקשורתי הנרחב שהיה לכך. ובכל זאת, שיעור העולים מאלג'יריה מאז תש"ח הוא הגבוה מבין הקהילות המערביות – כארה"ב, בריטניה ואמריקה הדרומית.
אלי שמעוני, ממנהיגי התנועה הציונית באלג'יריה, שגם עלה בשנות החמישים, סבר ש"יהודי אלג'יריה היו צרפתים עד לקצות אצבעותיהם. ועל־כן הגירתם לצרפת לא נתפרשה בידם כהגירה ל'גלות שנייה' אלא שיבה למולדת שנייה". אף הוא מבליט את גודלה היחסי של עלייה זו לעומת קהילות מערביות. ואכן, יודגש כי בשונה ממרבית יהודי ארצות האסלאם שהיו טבועים בחותם של פליטוּת, יהודי אלג'יריה לא היו פליטים שכן כאזרחים צרפתים הם עברו ממחוז צרפתי אחד (אלג'יריה) למחוז צרפתי אחר (צרפת). אין זה ממעיט מהתלאות והייסורים שעברו עליהם.
מדוע קהילה זו הייתה הציונית ביותר ושיעור עלייתה הגבוה ביותר מבין הקהילות המערביות? משום שלצד "מערביוּתה" הייתה מונחת תשתית ציונית עמוקה המאפיינת את הפזורה הספרדית. ציונות זו אינה ציונות של "ארץ מקלט" אלא ציונות של "ארץ יעודה". ציונות זו אינה רק מדינית או מעשית והיא איננה רק מענה ליהדות במצוקה. היא מניפסט אידיאי המציג חזון גאולי. ומלחמת ששת הימים תוכיח: בעקבותיה תירשם עלייה גדולה של יהודי אלג'יריה, בעודם על אדמת צרפת.
האליטה הרבנית באלג'יריה ראתה בהקמת מדינת ישראל הגשמתן של נבואות הגאולה. לא הייתה כל התנגדות אנטי־ציונית מקרב אותה אליטה, כפי שקרה בקרב האורתודוקסיה האשכנזית המזרח־אירופית והאליטה הרבנית הספרדית האנטי ציונית. קבלתם של חכמי אלג'יריה את הנחיותיה של הרבנות הראשית לישראל באשר להלכות יום העצמאות היא מוחלטת. אין זה מקרה שהרב אורי עמוס שרקי, נצר למשפחת רבנים ולציוני רב הפעלים עזר שרקי, הוא שערך את הסידור "בית מלוכה ליום העצמאות ויום ירושלים – נוסח ספרדי" (ירושלים, תשנ"א), בהשראתם של הרבנים יהודא אשכנזי (מניטו) ואליהו זייני, ילידי אלג'יריה.
גשר בין מזרח למערב
מלחמת ששת הימים חוללה פרץ של הלוך רוח משיחי והתלהבות רוחנית חסרת תקדים בקרב יהודי אלג'יריה היושבים בצרפת. היה זה "מאורע תנ"כי באמצע המאה העשרים", כלשונו של הרב אורי שרקי. נוצרה סימביוזה בין הזיקה הדתית־קבלית לארץ ישראל, מיסודם של חכמי אלג'יריה לדורותיהם, לבין הציונות הדתית, ובעקבותיה בא זרם עלייה עקבי ורציף למדינת ישראל. ההערכה היא שבין מלחמת ששת הימים עד לשלהי המאה העשרים עלו ארצה עוד כ־25 אלף יהודי אלג'יריה. כך שהקהילה הזו מונה כ־45 אלף יהודים המשתלבים בקהילה הפרַנְקוֹפוֹנִית הכללית בארץ, המונה כחצי מיליון נפש – יהודים ושאינם יהודים.
העלייה של בני הקהילה היהודית מאלג'יריה ומצרפת תרמה תרומה ייחודית למדינת ישראל – בתחום ההתיישבות הכפרית והעירונית, בשדה התרבות היהודית, הרוח, האקדמיה והמדע, ובתעשייה הביטחונית ובכלכלה הישראלית בכלל. בנידון זה, בולטת דמותם של הרבנים יצחק זרביב, דניאל רנסיה, בנימין אסולין, אברהם חזן, דוד אִבּן כליפא, יעקב פרטוש ומיכאל שרביט – שפעלו בדימונה, במושב בית־עוזיאל, בחבל אבן העזר בפרוזדור ירושלים, בירושלים, בקריית אונו ובנתניה פעולה חינוכית־רוחנית, שמגמתה הייתה מיזוג הגלויות ובד בבד שימור מורשתם הייחודית של יהודי אלג'יריה.
יותר מכול היוו דמויות אלו גשר תרבותי בין מזרח למערב. הרב חזן כרב המשטרה, מג"ב ושירות בתי הסוהר פעל פעולה שיקומית יוצאת דופן בעבור אסירים לשעבר; הפרופסורים אלעזר טויטו והנרי אטלן עסקו בחקר התנ"ך, הביופיסיקה והרפואה הגרעינית; אנשי הציבור והחינוך אדולף איינוז, פנחס ברטוב־טייב, הרב פרופ' שמואל סירא וסידני שוראקי פעלו רבות בשמירה על היחסים המיוחדים שבין צרפת למדינת ישראל; הפעילים הציונים אנדרה נרבוני ויוסלה בר ציון־בּוּשֹכִּילַה פעלו במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית והיו שותפים למבצעי העליות הגדולות ארצה.
תרומתו של שרלה אטאלי לביטחון המדינה יוצאת דופן במיוחד. הוא נולד ב־1930 בקונסטנטין וגדל בתנועת הנוער "הצופים" באלג'יריה. הוא קיבל את הכשרתו כמהנדס לאווירונאוטיקה (1952־1948). בשנים 1970־1952 הוכתרה פעילותו המדעית בצרפת בהישג מרשים במיוחד – הוא עמד בראש פרויקט "יהלום – Diamand", שעיקרו כינון משגר הלוויינים הראשון. בזכות הישג נכבד זה הפכה צרפת למעצמה השלישית, לאחר ארצות הברית וברית המועצות, שיש לה יכולת שיגור לוויינים המקיפים את כדור הארץ. בשל־כך העניק לו נשיא צרפת שרל דה גול ב־1965 את אות לגיון הכבוד היוקרתי, על תרומתו החשובה לביטחונה של צרפת.
כאות מחאה נגד מדיניות האמברגו של דה גול עלה מר אטאלי ארצה ב־1970. משה ארנס, סמנכ"ל התעשייה האווירית דאז, פנה אליו בשל המוניטין שקנה כמדען בכיר בצרפת ומינה אותו אחראי על פרויקטים ביטחוניים רבי חשיבות. בין היתר הוא היה אחראי לפיתוח פרויקט המל"ט והמזל"ט, ועל כך קיבל את פרס משרד הביטחון מידי נשיא המדינה מר יצחק נבון, ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון משה ארנס. עלייתו ארצה השפיעה על מהנדסים יהודים צרפתים אחרים והביאה לעלייתם ארצה. אטאלי יצא לצרפת בין השנים 1985־1983, בשליחות המדינה, לגייס מוחות ומהנדסים יהודים מוכשרים. שליחות זו הביאה לעלייתם של ארבעים מהנדסים ומשפחותיהם – מבין כשלוש מאות מועמדים – והללו השתלבו בתעשייה האווירית בתפקידים בכירים.
ד"ר יוסף שרביט, חוקר יהדות צרפת, צפון אפריקה וארץ ישראל, מלמד במכללה האקדמית אפרתה ובמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן. מחקרו "עבריוּת ומעבר לה – דיוקן אינטלקטואלי של הרב י.ל. אשכנזי (מניטו)" יראה אור בקרוב
