קצת מביך לומר, אבל עד לפני שבוע, בכל פעם ששמעתי את המילה "גיורת" דמיינתי בחורה סקנדינבית עם לוק של נערת פרחים, שבעבר ענתה לשם ג'סיקה והיום קוראים לה רות (אגב, חוסר הגיוון של גרים בבחירת השמות החדשים שלהם הוא נושא לבדיקה מעמיקה). אולי משום כך, הדבר הראשון שהפתיע אותי בכנס הגיור של "נתיב" היה לגלות שחלק גדול מהתלמידים שם הם בכלל אנשים שגדלו בארץ. ישראלים שחווים את עצמם כיהודים לכל דבר, ובוקר בהיר אחד גילו שכשל קטן במשפחה הוציא אותם מהשלשלת היהודית.
סופי קוגן, חיילת מיקנעם שלומדת בקורס נתיב, גילתה רק לקראת הבת מצווה שהיא לא יהודייה. היא נולדה באוקראינה למשפחה עם תודעה יהודית חזקה. "כשהגעתי לקורס חשבתי שאני לא הולכת לעבור אותו", היא מספרת, "כל הסביבה שלי התחילה את התהליך ועזבה באמצע. אחי הגדול התחיל ובחר לא לסיים. בבית דיברו הרבה על אמונה ועל חגים ועל הקשר לאלוהים, ופתאום את מגלה שאת צריכה להתגייר. החלק הכי קשה היה כשהבנתי שאני צריכה להחליף שם משפחה (כדי שלא תישא שם משפחה שמזוהה כבת כהן – רמ"ב). זו הייתה נקודה מאוד כואבת. משבר זהות לכל דבר. להבין שלא הולכים לקרוא לי בשם שקראו לי כל חיי. המורשת המשפחתית מאוד חשובה לי וזה ממש טלטל אותי".
גם לרה סוטניקוב מראשון־לציון, חיילת שהשתחררה לא מזמן, עלתה מרוסיה במסגרת חוק השבות. "בגיל צעיר גיליתי שאני לא יהודייה. כשעלינו לארץ לא יכולתי לקבל אזרחות כי זה תופס רק עד דור שלישי. סבא רבא שלי היה יהודי שהתחתן עם לא יהודייה וכל השושלת נקטעה. מאז שהייתי קטנה, כל החגים בבית היו מבוססים על הדת. הקושי במצב הביניים הזה הוא שאת מרגישה חלק מהחברה היהודית אבל לא עד הסוף בפנים, וזה מבאס".
תהליך התבגרות
90 אחוז מהתלמידים שמתגיירים במסלול של נתיב הם זכאי השבות. בישראל קיימים כ־350 אלף כאלה, ועד לפני כמה שנים רבים מהם הסתייגו מתהליך הגיור בגלל קשיים שחוו במהלכו. אבל בשנה האחרונה חל זינוק אדיר של 70 אחוז במספר התלמידים. כמובן, לא כל עלייה במספר הלומדים מעידה בהכרח על עלייה במספר המתגיירים, כי חלק גדול מהם נושרים במסגרת התהליך בגלל הקשיים והמחויבות שהוא דורש. החל משבירת המחסום הפסיכולוגי כשהם מגלים לראשונה שלא מכירים בהם כיהודים, ובהמשך כאשר הם מתוודעים לרמת האינטנסיביות של הגיור.
"הנשירה הזאת היא טבעית", מסביר הרב צבי יניר, מנהל מדור גיור בארגון, "זהו הליך סינון בריא של אנשים שמחליטים שזה לא מתאים להם, מה שמשאיר שם את אלו שבאמת מחויבים לתהליך. פעמים רבות בני זוג מצטרפים להליך ולא משלימים אותו. לא כולם עומדים בו, וחלק ממי שלא התגיירו בצבא מתגיירים באזרחות".
אחד האתגרים שהארגון נאלץ להתמודד איתם הוא הצורך למצוא את האיזון הדק בין הצורך להקל על המתגיירים ולהגדיל את מספרם, לבין הרצון שהתהליך יהיה רציני ולא שנוי במחלוקת על ידי אף גורם מוסדי. "מדברים הרבה על 'כוכבית גיור'", מתייחס הרב יניר לטענה שהגיור חפיפניקי, "אבל הנתונים מראים אחרת. אם בשנה מתחילים 3,000 תלמידים את הקורס הבסיסי של נתיב, בסוף יתגיירו רק 840. אחוזי הנשירה עדיין גבוהים".
"מאז חורבן בית שני לא עמדנו בפני אתגר כזה של גיור", מסביר פרופ' בנימין איש־שלום, יו"ר ומייסד המכון, "בעבר גיורים היו של אנשים שגילו את האור של היהדות, בודדים בעיקר. לראשונה מזה אלפיים שנה אנחנו עומדים בפני מדינה יהודית ריבונית ויש עלייה בדרישה לגיור בהיקף שלא היה מעולם. מתקיימים פה הפסוקים של ישעיה – 'שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו ובאו לך'. צריך להתייחס לעלייה הזאת כתכשיט שיש להתגאות בו. התלמידים שלנו עושים עבודות שורשים ומספרים על סבא וסבתא שצעדו בצעדת המוות או מתו באושוויץ. הם אינם יהודים כי האמא לא יהודייה, אבל ההיסטוריה המשפחתית שלהם, הזהות האישית שלהם, היא יהודית. הם רוצים להשתייך, הם לא זרים. הרב עוזיאל כתב שצריך לקבל אותם אפילו אם אנחנו יודעים שהם לא יקבלו עול מצוות. לכן אני חושב שהמספרים קטנים מדי. אנשים אומרים שאין בזה צורך כי החברה הישראלית מקבלת אותם גם בלי הגיור. אנחנו חושבים שגם אם החברה הישראלית מקבלת אותם – יש צורך וחשיבות בחיבור הזה".
להבדיל מיוצאי אתיופיה ובני המנשה, חברות מסורתיות שפתוחות לקבל את החינוך השמרני, יוצאי בריה"מ לשעבר גדלו בסביבה אתאיסטית. עבורם, שמירה על מסורת יהודית הייתה כרוכה בהקרבה ובהסתכנות. הטענה היא שבניגוד לסטריאוטיפים דווקא כן מדובר בחברה שמרנית. "עבורם התפיסה של יהדות אותנטית היא ביהדות האורתודוקסית", טוען איש־שלום, "הם לא רוצים להיות דתיים, אבל הם כן תופסים את היהדות בצורתה השמרנית. אין פה תפיסה רפורמית. רבים מהם מדליקים נרות חנוכה ועושים סדר פסח ורוכבים על אופניים ביום כיפור כמו יהודי מסורתי ממוצע. לכן אנחנו צריכים לקבל אותם בחיבוק גדול גם אם לא ישלחו את ילדיהם לבית ספר נועם או לחורב. מי שמתנה את תהליך הגיור בהעברת הילדים לבית ספר דתי שׂם בפניהם מכשול כמעט בלתי עביר".
נכון להיום המכון מציע שני מסלולי גיור, שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות. המסלול האזרחי הוא ארוך יותר ונמשך כשנה, מה שמאפשר להם להתוודע ולחוות מקרוב את מעגל החגים היהודיים. המסלול הצבאי הוא אינטנסיבי יותר ומקוצר, וכולל לימודים מדי יום המחולקים לשלושה שלבים – קורס בסיסי להכרת היהדות וההיסטוריה, סמינר א' וסמינר ב'. רבים נושרים אחרי הקורס הבסיסי ובין שני הסמינרים כשהם מתוודעים לרצינות שההליך דורש מהם.
"בסוף מדובר פה על תהליך התבגרות", אומרת קוגן, "אני מרגישה שהבן־אדם שהייתי לפני התהליך מול מה שאני היום זה שמיים וארץ. לא יכולה אפילו לתאר את ההבדל. זו תפיסת עולם שונה. גישה אחרת לחיים. המון חברות קרובות שלי בחרו לעצור את התהליך ולהמשיך אותו בשלב מאוחר יותר. זה רק מעיד על הרצינות".
אבל כאן גם נוצר הקושי המובנה. בעוד המפקדים של המתגיירים הם יהודים חילונים שמעולם לא נדרשו להוכיח את יהדותם, ורמת הידע ההלכתי שלהם ברוב המקרים שואפת לאפס, המתגיירים נדרשים לעבור מסלול הלכתי, לקיים מצוות, להתחיל לשמור שבת, וכמובן גם לייצר תחושה בקרב הדיינים שהם אכן מתכוונים להמשיך לשמור על אורח חיים יהודי, כאשר ברור שחלק גדול מהם לא בהכרח יעמדו בזה. הפרדוקס הזה מעלה תהיות בקרב חוגים ליברליים יותר שסבורים שמאחר שהיום קיימת יהדות שאינה דתית, לא ברור מדוע המתגייר מחויב בכלל לעבור תהליך הלכתי, ואם לא הגיעה העת לשנות את התהליך ולהתמקד בידע עיוני ולא מעשי. על כך עונים בארגון שהמטרה העליונה שלהם היא לייצר תהליך שיהיה מוסכם על כל הזרמים. תעודת גיור שלא ניתן יהיה להתווכח עליה. מה שמפתיע הוא שהתלמידים עצמם לא מגלים עוינות בולטת כלפי החלק ההלכתי בתהליך.
"במהלך הקורס הייתה לנו שבת משפחות", מספרת סוטניקוב, "נסענו לאפרת והתארחתי אצל משפחה מדהימה. כשהלכנו לבית הכנסת בערב שבת לא הבנתי שום דבר מהשירה והמנגינות. אבל הדהים אותי שעזרת הנשים הייתה מלאה, והן אפילו לא חייבות בתפילה. רק לשמוע את השמחה ואת המנגינות ולראות איך אנשים מתחברים לתפילה. זה לא נראה שהם עושים את זה כי הם חייבים, אלא בגלל שהם פשוט שמחים בזה. שם הבנתי שמה שאני עושה זו באמת הדרך הנכונה".
"אחד הרבנים שלנו, הרב אלדד, אומר שמבחינתו זה לא תהליך גיור אלא תהליך חזרה בתשובה, ושלא אמור להיות הבדל בין השניים", טוענת קוגן, "אני לא מרגישה שהיהדות החילונית היא פחותה. אבל בסופו של דבר הלכתית אנחנו לא יהודים וכן צריך להיות תהליך שבו אנחנו מבינים לאן אנחנו נכנסים. למרות שחיינו בסביבת יהודית, אני למדתי בבית ספר דתי והרגשתי שאני לא יודעת כלום. את הקורס הבסיסי בעיניי כל חייל בצה"ל היה צריך לעבור. כשאתה נכנס למועדון אתה לא מכופף את החוקים. אתה משחק לפי החוקים של המועדון. כשאתה נולד לתוך המועדון זה משהו אחר".
לפתוח את הדלת
אבל גם כאשר המתגיירים מוכנים כבר לשאת בעול ולעבור את התהליך המורכב, הם עדיין נתקלים בקשיי יישום. אלכס שליימוביץ', חייל בגולני, עלה לארץ מאוקראינה בגיל 17. כשהיה בן 11 הוא גילה להפתעתו שאינו יהודי על פי ההלכה. "סבא שלי הקפיד על המסורת ואבא שלי הוא זה שסטה מהדרך והתחתן עם גויה. אמרתי לעצמי שאני הבכור במשפחה, ושאני חייב להמשיך את השושלת. אל תחשבו שזה פשוט. לא כולם מסביבך מבינים את התהליך, ואני מוצא את עצמי לפעמים עושה קידוש לבד וקורא ספרים לבד. עד לא מזמן גרתי בדרום ושם היה יותר קל, אבל לפני שבוע עברתי למרכז הארץ ושם הקהילה פחות מעורבת".
"אצלי הקושי מול המשפחה הוא עם אחי בן השלוש", מספרת סוטניקוב, "במשפחה שלי מנסים לכבד אותי עד כמה שאפשר, אבל לפעמים ההורים שלי כוננים בבית החולים ואני נשארת איתו לבד בשבת. ואז אני צריכה לומר לו שאני לא יכולה להדליק לו טלוויזיה, והוא מתחיל לבכות ואני אומרת לו שהטלוויזיה הלכה לישון, או כשהוא מבקש ממני לחמם לו אוכל ולפעמים אין לי ברירה. אלו עניינים לא פשוטים. בין סמינר א' ל־ב' היו פעמיים שהייתי צריכה לחלל שבת בגלל אחי הקטן. אני מקווה שכשיגדל הוא יבין".
"לא מדברים על זה מספיק אבל אנחנו נורא מתביישים", מגלה קוגן, "זה הכי מביך בעולם לבוא לבית כנסת, לדבר עם הגבאי ולומר לו 'היי, אני צריכה מישהו שיהיה מוכן לארח אותי בשבתות ולעבור איתי את התהליך'. יש אנשי קשר מהצבא שנותנים מענה ומקשרים אותנו לקהילות, ועדיין, אתה בא לאנשים שזרים לך בהתחלה".
מרבית המשפחות שנרתמות ללוות מתגיירים ולארח אותם הן משפחות שמתגוררות ביישובים קהילתיים. אולם חלק גדול מהמתגיירים כלל לא מתגוררים ביו"ש אלא בערים הגדולות ובפריפריה. שם הם מגלים להפתעתם שלא כל הקהילות ששות לפתוח בפניהם את הדלת וחלק גדול מהם מתקשים למצוא משפחה מלווה. תתארו לעצמם – עד שנער או נערה צעירים מצליחים להכיל את העובדה שהם אינם מוכרים כיהודים למרות שכל חייהם הם חוו את עצמם כישראלים וכיהודים לכל דבר, כעת הם נדרשים גם לכתת רגליהם בין משפחות שונות שאינן גרות באזור מגוריהם כדי להתנסות בקיום אורח חיים יהודי.
רגע לפני שכולנו מקבלים שוב את התורה, הסתכלו סביב על אלו שצריכים לבחור בה מחדש. לא קל להם ולא פשוט. והם משוועים למשפחות מלוות, בעיקר בערים הגדולות. פתחו להם את הדלת, עזרו להם לחסות בצילה של תורה.
