האם התורה שבעל פה היא ידע שעובר במסורת מסיני או, ברובה, יצירה של רבותינו שבכל הדורות? מה היה אמור להיות מלכתחילה, מה היה האידיאל – תורה א־לוהית באופן מוחלט, שרק עוברת במסורת מדור לדור, או שהקב"ה נתן לחכמים מקום ליצירה פרשנית שתפרש את תורתו? ומה קרה בפועל? מה מקומן של הדרשות ומה תפקידן – לסמוך לפסוקים דינים קיימים או שהדרשות יצרו את הדינים? שאלות מרתקות אלה ניצבות במוקד שני הכרכים הראשונים (צפויים כשישה כרכים) בסדרת "נטע בתוכנו" על יסודות התורה שבעל פה מאת הרב שמואל אריאל, העוסקים בעיקר בדרשות חז"ל.
שאלות אלה מובילות כמובן לשאלות יסודיות נוספות, כגון שאלת מקום המחלוקת: מה גרם למחלוקת ומה יצר אותה? האם המחלוקת היא תאונה ותוצאה של שכחת התורה או תופעה טבעית של הסובייקטיביות האנושית? וכן: מה התוקף של הדינים שנלמדים מהדרשות – דרבנן או דאורייתא? מה היחס בין פשט הכתוב ובין הדינים שנלמדים מהדרשות? האם יש לפשט מקום, משמעות וערך גם לאחר הדרשה? כיצד ניתן להבין את המרחק בין הפשט לדרש? האם וכיצד סברת החכם משפיעה על הדרשה? האם הדרשות הן תהליך של הפעלת מערכת קודים וכללים שיכולה לחשוף את סודות המקרא או שהדרשה מושפעת מסברת החכם? ומה היחס בין השאלה הזו ובין הפסיקה ש"לא דרשינן טעמא דקרא"? אלו רק חלק מהשאלות שמרחפות בחלל החיבור המרתק הזה, לצד סוגיות נוספות שנידונות בהרחבה, כמו הכלל "אין אדם דן גזרה שווה מעצמו" – שהיא אולי הסוגיה המחודשת ביותר בספר.
המשך הדיון
אנסה לאפיין את המתודה שבה דן הספר בשאלות אלה, מתודה ייחודית בעיניי ביכולתה להביא לידי ביטוי בצורה מלאה מגמות שלצערנו לעיתים קרובות סותרות. יש כאן מצד אחד סקירה מלאה וקשובה של הגישות השונות בדברי רבותינו שבכל הדורות. סקירה שלא מנסה להגיע להרמוניה ולאחדות, אלא להפך, לא נרתעת מהעמקת המחלוקות והפער העיוני והמחשבתי בין השיטות. סקירה עצמאית מקיפה גם של העולה מדברי חז"ל, תנאים ואמוראים, וגם כאן – הקשבה דרוכה לעולה מפשטות הדברים, כשהאפשרות למחלוקת בשאלות הגדולות ביותר קיימת ונוכחת כל הזמן.
ומצד שני, כתיבה שהיא חלק מהדיון, שנקראת כהמשך של הדיון של רבותינו הקודמים בשאלות האלו; כחלק מהדיון של הראשונים והאחרונים והחוקרים, ולא רק סיכום וסקירה מבחוץ. וכחלק מתודעת המשך הדיון, כמעט בכל הסוגיות יש עמדה ברורה שהכותב מגיע אליה מתוך הצבעה על הקשיים בעמדות האחרות ומתוך דיונים יסודיים ומקיפים.
נחזור לשאלות ונסכם בקיצור רב את האמירות המרכזיות: ליצירה האנושית מקום מרכזי ומכריע בתורה שבעל פה לכתחילה, על מנת כן ניתנה תורה לישראל. הדרשות יוצרות את הדין, מדרש יוצר (לגישת "המדרש המקיים" מקדיש המחבר נספח שלם, שבו הוא מאריך לדחות אותה לחלוטין). לדרשות תוקף של דאורייתא, גם לשיטת הרמב"ם (כשיטת הרשב"ץ, והמחבר מאריך להוכיח ולבסס עמדה זו ברמב"ם בדיון מופתי). המחלוקת היא תופעה טבעית ומוכרחת – בדרשות יש גם צד סובייקטיבי שמושפע מנפשו הייחודית של החכם, מצורת קריאתו והבנתו את התורה, וממילא ודאי שיהיו מחלוקות. ה"תאונה" היא חוסר ההכרעה של המחלוקות שהיו אמורות להיות מוכרעות בבית דין הגדול. לפשט הכתוב יש משמעות גם לאחר הדרשה – יש לו אמירה מהותית שמבטאת את יסוד הדין. מידות הדרש מבוססות ביסודן על יסודות פשטיים פרשניים. גם הדרשות שרחוקות מהפשט מבוססות ביסודן על יסוד פרשני פשטי, שמשתלשל אמנם לעיתים למקומות פחות פשטיים. הדרשות פעמים רבות אינן עומדות כשלעצמן, אלא בנויות על דרשות וסברות נוספות. הדרשה כפי שהיא מגיעה לפנינו אינה משקפת בהכרח את כל התהליך.
אלו הן חלק מהאמירות שהחיבור מבסס, מתוך המשך הדיון הבית מדרשי וכחלק ממנו, ומתוך טענות וראיות רבות. כאמור, זהו שילוב ייחודי, שכן בדרך כלל הדברים באים אחד על חשבון השני. בעולם המחקר התורני המקובל בימינו בציונות הדתית, במכוני המחקר, בדרך כלל הדיונים יתאפיינו בסיכום וסקירה של הדיון ולא ביצירת המשך לו (זאת מלבד ההבדל בבחירת הנושאים – ההתמקדות בדיון הלכתי מעשי ביישום ההלכה בימינו, ולא דיון עיוני קלאסי ביסודות התורה).
תורת ארץ ישראל
גם בתחום החיבור לאגדה, להיבטים המחשבתיים והאמוניים שלה, נמצאת המתודה של הספר עקבית וחשובה. הדיונים עצמם נעשים מתוך מודעות לשאלות היסוד המחשבתיות שמרחפות בחלל בית המדרש, שמכוונות את המודעות וההתבוננות וממקדות אותה. אך יש הפרדה בין הרבדים של הדיון, וברוב המקרים ההיבטים המחשבתיים והאמוניים מוצגים בסוף הדיון העיוני־למדני, כחלק נוסף, הכולל את המשמעויות ההשקפתיות של הדברים, תוך שימוש במקורות מספרי החסידות. ההפרדה חשובה כדי להציל את הדיון מספקולטיביות יתרה, ולהוביל לכתיבה שממשיכה את הדיון העיוני במלוא עוצמתו מבפנים. ומה שעשו הראשונים והאחרונים שדנו והקשו זה על זה, עושה גם הרב אריאל. הדגשנו את ההפרדה, אך היא אינה סותרת את החיבור של הלמדנות למחשבה, חיבור שמגשים את חזונה של תורת ארץ ישראל.
נראה אפוא שהספר יכול וצריך לשמש כסמל לאידיאל שאליו אלינו לשאוף בכתיבתנו ולימודנו. הסקירה הנדירה בהיקפה הייחודי, כשבמהלך בירור הנושאים נידונים בעומק אלפי סוגיות ודיונים של ראשונים ואחרונים שמפוזרים במאות מקומות, וניכר שהמחבר לא הניח מאמר או ספר שנכתב בנושא, הן מחכמי התורה שבעל פה וספרות הכללים והן מחכמי המחקר שמוזכרים בהרחבה; הבהירות הגדולה, שמושגת גם על ידי ההפרדה בין גוף הספר להערות השוליים הרבות הארוכות; והשותפות בדיוני הראשונים והאחרונים – כל אלה כמדומני הם מההישגים הלמדניים העיוניים הגדולים ביותר עד כה של דור הרבנים הדתיים לאומיים שגדלו בישיבות הדתיות לאומיות. כאשר זוכרים שזו רק התחלה של סדרת ספרים, שימשיכו לעסוק בנושאים הגדולים ביותר של התורה שבעל פה, מתמלאים בשמחה ובתפילה להשלמת זה הבניין.
נטע בתוכנו, פרקים ביסודות תורה שבעל פה, חלק א – מסורת ויצירה; חלק ב – דרישת התורה לדורותיה, שמואל אריאל, גילוי, תשע"ח, 412 עמ'; 405 עמ'
