הציונות הפוליטית הצליחה להגשים את מטרותיה טוב יותר מכל תנועה לאומית אחרת במאה השנים האחרונות. במונחים אובייקטיביים, מדידים, מדינת ישראל היא הצלחה מסחררת. ובכל זאת, הישראלים רחוקים מלהיות שבעי רצון באשר להתנהלות החיים הלאומיים. חמיצות מתמשכת מלווה את חיינו. מקור הקושי – כוס התרעלה שאנו שותים ביומיום – הוא בתחושה שאנו מצויים בעיצומה של מלחמת תרבות בין השבטים המרכזיים שמהם מורכבת החברה הישראלית: החילונים, הערבים, החרדים והדתיים.
הורדת הכפפות במלחמת התרבות הישראלית באה לידי ביטוי ברור במדדים השונים שנכללים בהערכה השנתית שהמכון למדיניות העם היהודי מגיש בימים אלו, כמדי שנה, לממשלת ישראל. המחלוקת הישראלית נוגעת להיבטים מגוונים של היומיום הישראלי, אך בשורשה עומדת אי ההסכמה בין השבטים באשר ליעדי העל של המדינה, ובאשר לפרשנות הראויה של המהלך הציוני כולו.
הציונות החילונית רואה בהקמת המדינה, בייסוד ריבונות יהודית, מהפכה היסטורית בגורל היהודי, התנערות מהגלות ושיבה אל ההיסטוריה. דוד בן־גוריון, הארכיטקט של המדינה, ראה בזהות המסורתית־דתית, ששמרה על הייחוד היהודי בגלות, משקולת על צווארה של הציונות וסבר כי יש להחליפה בזהות לאומית. מנגד, החרדים אינם מייחסים חשיבות לציונות המדינית. הם לא מבקשים מהפכה שתנתק אותנו מהעבר, אלא ההפך: המשכיות. עבור החזון איש, המנהיג החרדי הגדול בשנות החמישים, מדינת ישראל ועצמאות היהודים אינן מטרה אלא מכשיר בלבד לבנייה מחדש של הציוויליזציה התורנית שהושמדה בשואת היהודים. מדינת ישראל איננה נושאת בשורה כלשהי באשר לזהות היהודית עצמה.
הציונות הדתית, מצידה, מייחסת ערך דתי להקמת המדינה. עבור הראי”ה קוק, נושא החזון המרכזי של קבוצה זו, שיבת ציון איננה המשך הגלות בארץ ישראל, כעמדת החרדים, ואין היא התחלה חדשה מנותקת מהמסורת, כעמדת החילוניות האידיאולוגית, אלא קומה חדשה מעל לקיום היהודי בגולה, שהיא שלב ראשון בתהליך גאולי. הקהילה הרביעית, הערבים אזרחי ישראל, מעדיפה שהמדינה תישא אופי אוניברסלי, “דמוקרטי שוויוני”, שיחליף את ההגדרה הנוכחית שלה – “יהודית ודמוקרטית”.
אף שעיקר ענייננו כאן בחברה הישראלית, חשוב להדגיש את קיומה של קבוצה חמישית, הלא הם בני העם היהודי שאמנם אינם חלק מהחברה הישראלית, אך הם חלק מהמשפחה, עובדה הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהם בעלי זכות, על פי חוק השבות, לעלות ארצה, ומדינת ישראל אף קיבלה על עצמה התחייבויות שונות כלפיהם, כעולה מחוק יסוד “מדינת ישראל: מדינת הלאום של העם היהודי”. הללו חלוקים בינם לבין עצמם באשר למשמעות שיש לייחס למדינת הלאום היהודית, שהם אינם אזרחיה. דעותיהם מתפרסות על פני המנעד של כל בני ארבע קבוצות הזהות הישראליות.
המרד החילוני מאחורינו
השבטיות גובה מאיתנו מחיר כבד: היא מרופפת את הסולידריות בין חלקי החברה, מחלישה את האיתנות הפנימית ופוגעת בחוסן הלאומי. סכנה זו מקבלת משנה תוקף כאשר הלגיטימיות של הציונות עצמה, כתנועה לאומית, מותקפת בחלקים שונים של העולם. מדאיג לגלות את התנופה שבה עמדות אנטי־ציוניות מתקבלות כברורות מאליהן בחלקים פרוגרסיביים של החברה האמריקנית. עצוב שבעתיים כשמתברר שקבוצות משמעותיות של דור העתיד של היהודים האמריקנים, בשר מבשרנו, רואות בציונות תופעה לא לגיטימית. יש להכיר בכך ש”הציונות” הופכת למילת גנאי בקמפוסים היוקרתיים של צפון אמריקה, ובחלק (אמנם קטן) של הקהילות היהודיות שמעבר לים. כתגובה, חובה עלינו להתעשת ולהתרומם מעבר למחלוקות האידיאולוגיות, לשם גיבוש מכנה משותף שימשיך, בגאון, את המהפכה הציונית אל הדור הבא.
אכן, המחלוקת החזונית היא עובדה שאין לטשטש, אך אסור שהיא תהפוך להיות הסיפור המרכזי. תחת זאת עלינו לפעול לחיזוק המכנה המשותף בינינו בשני מישורים: האחד, “לכידות ישראלית”, שעניינה ייצוב הסכמות לאומיות בין כלל אזרחי ישראל, גם בנושאים שבמחלוקת, תוך מחויבות לסובלנות הדדית; קרי, ויתור של כל אחד מאיתנו על עמדת המקסימום שלו, וכיבוד ציפור הנפש של הזולת. המישור השני הוא “לכידות יהודית”, שעניינה ייצוב הגשר המחבר בין מדינת ישראל ובין יהדות התפוצות, תוך הרחבת סדר היום של העמיות המשותפת, המבוססת על שותפות זהותית, על אף המחלוקות הנקודתיות בנושאים קונקרטיים. ואולם, האם הדבר אפשרי?
הנתונים מלמדים כי הולכים ומתמלאים התנאים שיאפשרו לנו לשנות את התפיסה העצמית שלנו באשר ל”אנחנו” המשותף, ולהחליף את שיח השבטיות ההרסני בשיח הלכידות. עדיין, בחלל הישראלי הדחוס רועשים מונולוגים נפרדים שמתקשים להקשיב אחד לשני. ובכל זאת, שיאה של המחלוקת הישראלית מאחורינו, וניכרות התחלות מבטיחות של גישושים לקראת שותפות כלל־ישראלית. אף אחת מהקבוצות איננה מוותרת על חזונה, אך החיים בצוותא מרככים את עוקצי המחלוקת, והטוב המשותף הופך להיות ברור יותר לרבים מהישראלים. אכן, עצם האפשרות לקיומה של הקואליציה הנוכחית, מהימין ועד לשמאל, כולל מפלגה ערבית, היא חידוש חיובי במובן של הדגמה מעשית של תפיסה בוגרת הרואה בפשרה ובשיתוף פעולה בין תנועות ואישים בעלי חזון שונה הן ערך פרקטי והן ערך מוסרי. זוהי תחילתו של הליך התקרבות בין השבטים, שעתידו לפניו.
כך, המאבק של החילוניות נגד המסורת היהודית עבר זה מכבר את שיאו. רבים מהחילונים מרגישים אי־נחת ואף מועקה מהניתוק המלאכותי מהעבר היהודי, ומבקשים לעשות שימוש עכשווי באוצרות הניסיון, הזיכרון והמשמעות של הקיום היהודי לדורותיו. רוב היהודים בישראל מאמצים בשמחה פרקטיקות שונות של המסורת – ריטואלים יהודיים, לוח שנה יהודי, סמלים יהודיים ועוד. קשה לאתר בכבישי ישראל רכב נוסע ביום הכיפורים; כמעט כולם חוגגים את ליל הסדר בפסח; כ־80% מהיהודים בישראל מדווחים כי הם מאמינים בקיומו של האל. עובדות אלו ורבות נוספות אינן מלמדות על שיבה אל הדת, אלא על סיומו של המרד נגד המסורת ועל כך שהחילונים מרגישים "בבית" בחיבור למנהגי הדורות הקודמים, אשר חשובים לגיבוש זהותם כיהודים – כפרטים וכקבוצה. נוצרת כאן "יהדות ישראלית" (כמתואר בספרם של שמואל רוזנר וקמיל פוקס).
ככלל, מתרחבת והולכת ההבנה בקרב הציבור החילוני בישראל כי אם החברה הישראלית תתקיים כנטולת עבר יהודי, מרוששת מתרבות הדורות הקודמים, היא גם תהיה נטולת עתיד. את הזיהוי של יהדות עם דת, שהחילונים אינם מקבלים, מחליף זיהוי של היהדות עם מקור תרבותי, שבלעדיו הזהות הייחודית היהודית עלולה להימוג.
חברת הלומדים והעובדים
השינוי ניכר גם בקרב הקבוצה החרדית. אומנם הרטוריקה החרדית נשארת קיצונית; שואפת להתבדלות ומבקשת לשמר קיום חרדי נפרד ונבדל "מעבר לחומות של קדושה". רוב הגברים עדיין נעדרים השכלה כללית בסיסית ומבקשים ללמוד תורה כעיסוק מרכזי, ואף בלבדי, כל חייהם. הם עדיין אינם נוטלים חלק משמעותי במשא המדינה – צבא, חברה, כלכלה – ומקיימים יחסי אהבה־שנאה עם הפרויקט הציוני. אבל מתחת לפני השטח רוחשים שינויים טקטוניים, שמסמלים את תחילת ההתחברות של החברה החרדית לישראליות עצמה בכל החזיתות.
בתעסוקה, כמחצית הגברים החרדים ויותר משני שליש מהנשים יוצאים לעבוד. מי שנחשבו ל”חברת לומדים” הופכים בשנים האחרונות ל”חברת הלומדים והעובדים”. על אף זעקות הרבנים כי השכלה גבוהה היא שואה רוחנית “גרועה מאושוויץ”, החרדים באלפיהם, גברים ונשים, לומדים במוסדות אקדמיים. הם אמנם רחוקים מהפנמה של ערכים ליברליים, אבל הרוביקון נחצה: החרדים, ברובם, שותפים לקבלת ההחלטות הלאומית ומזדהים דה־פקטו עם המפעל הציוני. למרות התנגדות הרבנים, הם משתמשים באינטרנט, אוטוסטרדת המידע, ובכך פותחים בפני עצמם אפשרויות לא נודעות של בחירה, שמובילות לדמוקרטיזציה של חייהם, אף אם מוגבלת בשלב זה. התחלות אלו מסמנות פוטנציאל להתמשכותו של השינוי, שיאפשר לקול החרדי להשתלב בצורה הרמונית יותר במרחב הזהויות הישראלי. אין לצפות לתרכובת בינם לבין הישראלים – “חומות הקדושה” לא תקרוסנה – אך תערובת תתקיים.
ובאשר לציונות הדתית: מלחמת ששת הימים, שאפשרה חזרה של יהודים לשטחים של מלכות בית דוד המיתולוגית, נתפסה על ידי בני הקבוצה כהוכחה ברורה לכך שדורנו הוא דור הגאולה. בני הציונות הדתית ציפו להליך גאולי, ופנו למימושו באמצעות אנרגיה משיחית רבת עוצמה. זה היה מנוע ההפעלה האידיאולוגי שהוביל את הציונות הדתית להתיישב בשטחי יהודה ושומרון, ליטול עמדות הנהגה במערכות הציבוריות בישראל ולהפוך לשאור המתסיס של החברה הישראלית.
ואולם, אף שמפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון נמשך עד היום, דומה שהמוטיבציה המרכזית מאחוריו שוב איננה דתית־משיחית כבעבר, אלא לאומית, ביטחונית וכלכלית. האיום הגלום בסדר יום גאולי שאיננו מתבונן להיסטוריה ולמציאות בעיניים, פחת מאוד בשנים האחרונות. ככלל, ניתן לקבוע כי אף שהקבוצה הציונית־דתית מחזיקה ברובה הגדול בהשקפת עולם ימנית אחידה, היא גוזרת את השקפותיה והעדפותיה מניתוח המציאות הריאלית, על פי תפיסת עולמה, כמו כל קבוצה אחרת. בכך מתאפשר שיח “נורמלי”, גם אם מתוך מחלוקת בהבנת המציאות, בינה ובין שאר הישראלים.
ולסיום, ערבים אזרחי ישראל: אף ששלושה רבעים מהם אינם מסכימים כי לישראל יש זכות להיות מוגדרת כמדינת העם היהודי, ניכרת בקרבם מגמה של השתלבות מבטיחה בחברה הישראלית. רוב מכריע מבני הקבוצה אופטימיים או די אופטימיים לגבי עתידה של ישראל, ורובם גם גאים או די גאים בהיותם ישראלים. השתלבותם במעגלי השכלה ותעסוקה היא תהליך מתעצם והולך. מעניין לציין כי כמעט כל ערביי ישראל תומכים בעמדה שאם תקום מדינת לאום פלסטינית לצד ישראל, ראוי להכיר בישראל כבית לאומי של העם היהודי.
מי שיהיה מוכן לעמעם את עוצמת קולות הקצה שהשתלטו על תיבת התהודה הישראלית, ולהאזין לקולות המרכזיים שמאפיינים כל אחד מארבעת המגזרים המהווים את החברה הישראלית, יגלה סיבות לאופטימיות בנוגע לעתיד הישראלי המשותף. העובדות מלמדות שתחושת השבר החברתי והזהותי איננה מוצדקת. אדרבה, הכיוון הכללי הנוכחי הוא של ריכוך המחלוקת הישראלית. השיח הפנימי בכל אחד מהמגזרים עובר תהליך של התמרכזות. הסחרור של הצנטריפוגות המרחיקות את הישראלים אלו מאלו, מאט מפעולתו ההרסנית. אמנם לא מסתמן באופק פתרון כלשהו שישחרר אותנו מהמחלוקת על השטחים; זהו ענן כבד שמרחף בשמינו הלאומיים, ללא ייתכנות ראלית ליישובו בטווח הנראה לעין. אך אסור לשעבד לעניין זה את כל האנרגיות הישראליות.
סיפור מסגרת חדש
לכידות פנים־ישראלית היא, קרוב לוודאי, התרופה הטובה ביותר שבידינו להציע לקירוב לבבות עם אחינו שמעבר לים. הקושי המתעצם ביחסים בין ישראל לתפוצות קשור גם הוא למחלוקת אידיאולוגית. אבל כשם שהלכידות הישראלית יכולה להתבסס על השותפות המוצלחת בינינו במציאות החיים, גם בהיעדר הסכמה על חזון, כך גם ניתן לבסס לכידות יהודית על שותפות בהשגת מטרות ריאליות מול אותם חלקים ביהדות התפוצות שהינם ביקורתיים כלפינו מנקודת ראות אידיאולוגית. כאמור, אין כאן כוונה לעמעם את חשיבות המחלוקת החזונית בתוך ישראל ומחוצה לה, אך יש כאן קריאה להימנע מלבסס את היחסים בינינו אך ורק על היעדר ההסכמות. השותפות בחיים המעשיים חשובה לא פחות, לפעמים אף יותר, מהורדת הידיים הרעיונית.
תהליכי ההתמרכזות והפשרה הם עובדה שיש רבים – בפוליטיקה המגזרית, בתקשורת ובעולם הרעיונות – הטורחים להסתיר אותה. נדרשת מנהיגות שתשנה את התודעה העצמית שלנו; את הסיפור המרכזי שאנחנו חיים לאורו. עליה לחשוף את הקולות המרכזיים בכל אחד מהמגזרים, ולחגוג את הפוטנציאל המשתף הגלום בהם.
בנאום השבטים המפורסם שנשא בתחילת כהונתו, שאל נשיא המדינה הקודם ראובן ריבלין: “האם יש לנו שפה אזרחית משותפת, אתוס משותף?”. נדרש כעת מכולנו מאמץ לקידום מהלך חברתי־תרבותי שמטרתו להפוך את סימן השאלה לסימן קריאה מהדהד. חילופי הגברי במשכן הנשיא וכניסתו של יצחק הרצוג אל התפקיד הייצוגי הנכבד, היא הזדמנות ראויה לחשוב מחדש על סיפור המסגרת של חיינו הלאומיים. אישיותו, דרכו ומעמדו של הנשיא החדש מציבים אותו בעמדה היסטורית נדירה להוביל את מלאכת איחוי השסעים שנפערו בינינו. לו יהי.
