מסורתיות אשכנזית – יש דבר כזה

הכינוי "חניוק" נאמר לא פעם בילדותי אצל בני המשפחה, ואף פעם לא בהערכה. המשמעות המילולית של הביטוי ביידיש היא "בטלן", אבל המילה קיבלה משמעות אחרת – משהו שבין חסיד שוטה לקפדן מוגזם בענייני מצוות. כי צריך יהדות, אבל לא צריך להגזים. זה היה המוטו: אנחנו יהודים ועושים עם זה כל מיני דברים, אבל לא צריך להגזים.

היידיש החכמה והסלחנית

הקביעה הרווחת טוענת כי יום אחד הופיעה החילוניות באירופה והמוני בית ישראל הפכו לחילונים. כולם התרשמו עמוקות משפינוזה, מההומניזם ומהנאורות. עיירות אירופה התמלאו בהוגי דעות חילונים שהיו בני פלוגתא מרים לישיבות. המהדרין יוסיפו בהתפייטות את מילותיו של ח"נ ביאליק – "כולם סחף האור". כולם עמדו להם על סף בית המדרש וברחו החוצה, אל האור המפתה של החילוניות.

קביעה זו נכונה ולא נכונה. נכון שהיו כאלה שזנחו לגמרי את המורשת הדתית ובזו לה. תנועת הפועלים היידישאית הגדולה "הבונד" ערכה כינוסי פועלים דווקא ביום כיפור ושלומי אמוני ישראל כינו זאת בתרעומת "להכעיס". אבל זה לא כל הסיפור. זה לא כל הסיפור אפילו במערב אירופה ובמרכזה, וכמובן לא במזרח אירופה.

היו כמובן בונדיסטים וקומוניסטים ואתיאיסטים למיניהם, אבל גם היו עמך ישראל, חלקם דתיים של ממש. חלק שמרו באדיקות על המסורת החסידית או המתנגדית של אבותיהם, אך העולם השתנה: הופיעו תנועות פועלים, גני ילדים "תרבות" אף בכפרים נידחים בליטא, גימנסיות עבריות ומועדוני נוער ציוניים בעיירות פולין. כל זה גרם להמוני בית ישראל להיות לא לגמרי דתיים כמו בבית אבא אבל גם לא ממש חילונים.

בתצלומים משפחתיים מרחבי מזרח אירופה מופיעה שוב ושוב אותה תמונה: אבא עם זקן, כיפה ופאות, אמא עטויה שביס וילדים בדרגות כאלה ואחרות של התמערבות: נשים ללא כיסוי ראש, שרוולים קצרים, בנים מגולחים וללא כיפה. האם הם חילונים? לא. האם הם דתיים? חלקם כן, אבל בשונה מהוריהם. חלקם בערך.

חלק גדול מהם היה מה שנקרא היום "מסורתיים". אני מכירה את זה מקרוב: סבא וסבתא שלי משני הצדדים שמרו כמעט על אותו "שולחן ערוך" מסורתי, והם לא היו היחידים. הם היו מתחלחלים אם היו מכנים אותם "חילונים". הם היו צאצאים למשפחות חסידיות שורשיות. כל אחת מהמשפחות שמרה על דברים מסוימים, אבל לא צריך להגזים. זה היה כאמור המוטו. הילדים נשלחו לחינוך דתי־ציוני כי ברור שזה יותר מתאים, אבל היה פער בין החינוך הזה לבין מה שקרה בבית מכל כך הרבה בחינות.

ראשית, ביחס למצוות. בעוד בבתים זה היה משהו טבעי, שלומדים מאורחות החיים, בבית הספר היו אלו מקצועות לימוד שנבחנים עליהם. מבחינה זו החינוך הדתי ממשיך לא לתת אמון באורחות החיים המשפחתיים ורואה בפרטי הלכות חיסון מתאים לחיים. מבחינת האקלים האנטי־חניוקי של הבית, לא נמצאה לחיסון הזה כמעט כל תועלת.

דבר נוסף הוא הרצינות הדתית החמורה. חינוך דתי מתייחס לדתיות שלו מאוד ברצינות. קשה להעלות על הדעת גליציאנר [=יוצא/ת גליציה] שמתייחס למשהו לגמרי ברצינות, ובכלל, ההומור היידישאי מעגל פינות שהעבריות לא מבינה. הוא רואה הומור איפה שהאידיאולוגיה העברית לא רואה בעיניים. בבית שני הוריי שפת הבית הייתה היידיש החכמה והסלחנית. שפת ניסיון החיים שכבר ראתה הכול ויודעת משהו על צחוק עצוב וצחוק שמח, על מצודות שקרסו וגבירים שנדדו וחכמים שנותרו בבלי דעת. העברית היפה והעשירה הייתה חסרה את העושר הקורץ, החד והחומל הזה, והיא עודנה חסרה אותו. ההבדל בין החינוך העברי והתנועה העברית והבית היה הבדל גדול, שכן הטון הוא שעושה את המוזיקה.

עוד הבדל היה השואה. השואה של המשפחות שלי ושל השכנים הייתה שונה מהשואה של בית הספר והתנועה. בשואה של השכונה חיו נשים שבכל יום־טוב הניחו מפית תחרה על הראש והלכו לבית הכנסת בסגנון אשכנז, להגיד "יזכור" על המשפחה שאיננה. רבות ורבים מהם שרדו כי היו צעירים דיים ועבדו במפעלי תעשייה גרמניים. גם סיפורי בורות המוות או הסתתרות במערב אירופה היו בסיפור המשפחתי העיקר. בשואה של בית הספר, לכל זה לא ניתן מספיק דגש.

השכנים שלנו היו חילונים כנראה, במדד הישראליות. בוודאי ילדיהם. אבל היה חשוב להם נורא ה"יזכור". וגם החגים וליל הסדר עם חברים במקום משפחה ועם המאכלים והמסורות מבית. חלקם איבדו את א־לוהים בשואה. כולם איבדו את עולמם ורובם ציינו חלק מהמסורת. חילונים? דתיים? מסורתיים? בעיקר יהודים שהכי חשוב בעיניהם היה להיות "מענטש". בן אדם.

דתיות אינסטינקטיבית

במאמרו "יהדות ללא אידיאולוגיה – אגרת לבני הצעיר" (אקדמות ט"ו) כתב פרופ' משה קופל על התופעה שציינתי למעלה. הוא מתאר את הפער בין היהדות של הבית לבין מוסדות הלימוד החרדי והמודרני־אורתודוקסי שבהם למד. בשניהם היה חסר את הדבר שהוא מצא בבית הסבים והסבות, ניצולי שואה, יהודים של יהדות אינסטינקטיבית. הם תמכו במדינה ללא אידיאולוגיות סטריאוטיפיות. אתחלתא דגאולה כן או לא? למי היה זמן וכוח לדקדוקי העניות האלה? לתפיסתם, אשרינו שליהודים יש מדינה ודי לבלבל את המוח עם ה"נאַרישקייַט" (בלבולי שכל).

קופל מוסיף וכותב כי לא מדובר באנשים יוצאי דופן:

יהדות מלומדת, מלאת דקויות, אנושית ואותנטית. זהו סוג היהדות שאני רוצה להנחיל לך. לא תוכל לרכוש אותה בשום מוסד […] קניית "יידישקייט" והפנמתו חייבת לנבוע מהתמסרות למשפחה או לקהילה, ויש לחיות אותו באינסטינקטיביות. ערכים מופנמים שחיים אותם באינסטינקטיביות לעולם לא יהיו "דרך" מוגמרת.

קופל מתעכב על המושג האהוב "מענטשלכקייט", מלשון "מענטש". וזו הרי התורה על רגל אחת. המושג היה חשוב אצל הסבים והסבות, שלו כשלי, ובעולמם של רבים, גם הלא מלומדים שביניהם – עמך ישראל. משהו שהוא היגיון בריא של חיים שיש להכריע בהם מתוך לב טוב, רגליים שנטועות היטב בקרקע וזמן דוחק של אנשים שחייבים להתפרנס ולפרנס. וכמובן הומור – הכלי שמפרק את כל המילים הגבוהות מדי.

כשקראתי לראשונה את המאמר של קופל אמרתי לעצמי שהנה זה, סוף סוף מישהו נותן מקום למציאות המושתקת הזו; מציאות שחיה בבתים ונחשבה נחותה בתנועת הנוער, בבית הספר ובישיבה. מציאות שאין לה אידיאולוגיה מסודרת אבל היא הייתה הוויה חיה וארוגה במארג החיים.

רבים מתומכיה של הדרך הזו כלו בעשן או נקברו בבורות המוות; לחיים שמעמידים במרכז את ה"מענטשלכקייט" לא הייתה תקומה. ישראל הצעירה הייתה אידיאולוגית מדי וחסרת סובלנות מדי כלפיה וראתה בדרך הזו איזו חלשלושיות, נרפות גלותית שיש לסלק מהעולם. לדאבון הלב, גם רבים מהילדים והילדות שנולדו למשפחות "כאלה" התביישו ביידיש ובסגנון הפשרני של הוריהם. את חכמת החיים הם לא ראו. לפעמים הבינו כשבגרו. לפעמים רק כשהיה כבר מאוחר מדי. לפעמים כלל לא.

האם כל אלה היו מסורתיים? סביר להניח שזהו המושג הקרוב ביותר לתיאור התופעה הזו, שכמעט נעלמה. בניגוד למסורתיות של יוצאי ארצות האסלאם, הלכה המסורתיות האשכנזית ונטמעה. למרות הבוז וההתעלמות מניצולי השואה בהגיעם ארצה, קליטתם הייתה קלה יותר משל בני ארצות האסלאם. כך ילדיהם התערו בישראליות ביתר קלות: מי בדתיות החמורה, ה"ליטאית", של הישיבות התיכוניות, ומי בתיכון החילוני המסור לְדת העברי החדש. ההורים נתפסו פשרנים דתית ואידיאולוגית בחברה שחינכה את ילדיהם לאידיאולוגיה חמורה.

לכך התווספו הבדידות ואיסוף השברים. המשפחה הגרעינית והמורחבת כמעט נעלמה מעולמם של המסורתיים האשכנזים; המשפחה הגרעינית החדשה התמודדה לבדה, בתמיכת חברים ובני העיירה לשעבר. משהו נשבר וכבה גם אצל אלה שהקפידו לנסות ולשמר מה שהיה "שם". "מי שראה מה שאנחנו ראינו, לא כל כך חשוב לו מצווה כזאת או אחרת", אמרה סבתא שלי, שלהיות "מענטש" היה הדת שלה, להלכה ולמעשה.

הרצף תמיד היה

שנים לקח לי להבין מי אני. ידעתי מה אני לא, אבל היה קשה מאוד להסביר מה אני כן. אני לא עונה לקטגוריות המקובלות, אבל ברור לי שאני כן שייכת לקטגוריה כלשהי. לפעמים פגשתי אדם שמשהו מהקטגוריה הנסתרת שלי הופיע בו, והייתה מין שמחה של חברים למחתרת כמעט. משהו שזר לא יבין.

והזר, כנראה באמת לא מבין, אבל מי שהוא "כזה" מבין היטב: דומני שהמסורתיות היא חידה רק בעיני כל מי שאינו מסורתי. המסורתיים לסוגיהם כל־כך התרגלו שהממסד מתעלם מהם, עד שהם למדו לחיות עם זה ולמצוא להם נתיבים משלהם. הם גם מבינים את המסורתיות שלהם היטב והיא טבעית להם. היא חיה ויש לה תעדוף ערכי ברור – כאז כן עתה – בלי לשאול רב, בלי להתפלפל. חיים את הזהות לא כאילו הייתה לבוש, אלא כפי שראוי לה – כעור שעל הגוף.

אז כנראה זה מה שאני – מסורתית אשכנזייה. המסורתיות שלי חזקה יותר מאורחות חיי, היא השקפת עולמי. זו השקפה שגורמת לי לא־פעם לפעור פה בתדהמה מול דיונים הלכתיים. למרות שגדלתי בחינוך הדתי ואורח החיים בביתנו הוא דתי, אני חשה זרות כלפי דיונים הלכתיים כי אני מ"בית מדרש" אחר. עקבתי אחר "פולמוס" המסמסים בשבת בשעשוע נדהם: הפן ההלכתי ברור לי. יחד עם זאת, אין בין הדיונים הללו לשבת שלי ולא כלום: השבת שלי היא יום בלי תקשורת ובלי עבודה. תהא העבודה חזנות בבר מצווה בשבת או יהיה הסמס מותר הלכתית – זה בכלל לא הסיפור. הסיפור אינו תולדות של אבות מלאכה, היתר ואיסור – הסיפור הוא השבת שלי ושל אמותיי ואבותיי – שבת של משפחה ומנוחה. שבת מסורתית. שבת אינטואיטיבית.

השנה שודרה בערוץ 10 הסדרה של עקיבא נוביק  שמציגה את בוגרי המגזר הדתי שבחרו לצאת ממנו או להיות על הרצף. ובכן, הרצף תמיד היה. היום הוא אולי מתוקשר יותר, אולי מתחיל בגיל צעיר יותר ואולי פחות מוסתר ומבויש, אבל הרצף היה מאז היוולדה של המודרנה. ח"נ ביאליק הוא גדול הדתל"שים והאיש שהיטיב, בעיניי, מכולם להבין את הצורך בתרבות עברית שיש בה גם פן מעשי, מסורתי. כזה שמערב ידע, שכל ולב.

הרצף הדתי לא מפחיד אותי, הוא לא מאיים עליי ולא חדש לי. במידה רבה הוא הדבר הכי קרוב למשפחות המוצא שלי. אני מבינה את החרדה של הורים דתיים שרוצים שילדיהם יהיו דתיים כמוהם, אבל בעולם שלי יש חרדות אחרות. האינטואיציה המסורתית שלי סבורה שיש צרות גדולות מאלה בגידול ילדים. בחינוך לכניסה לעולם המהיר והמבלבל שבו אנו חיים, אחת החרדות המרכזיות היא חרדת המסורתיות: הרצון שהילדים שלי יהיו בוגרים שילכו בדרך ה"מענטשלכקייט". שיֵדעו להבדיל בין עיקר לתפל. שיהיו יהודים טובים כפי שהדורות שקדמו לנו הבינו את המושג הזה. שיהיו יהודים אינסטינקטיביים. שיהיו "מענטשן".