הלכות צניעות: לא לנשים בלבד

בתולדות ספרות ההלכה, במשך שנים רבות לא נכתב ספר מקיף על הלכות צניעות; כתיבה המבקשת לפנות אל קהל רחב, המהלכת בין הפסיקה ההלכתית ובין עולם ההגות, ובמידה רבה מבקשת לעצב את השיח על אודות גדרי הצניעות הראויים. חיבור פורץ דרך, הראשון בתולדותיה של הציונות הדתית, היה ספרו של הרב שמואל כ"ץ "קדושים תהיו" (1980). הוא שיקף את השינויים שחלו בחברה הדתית־לאומית החל משנות השבעים המאוחרות, ובה בעת תרם רבות להטמעתם. עשרים שנה לאחר מכן פורסמה אסופת המאמרים "כותנות אור" (2000), שקיבצה אליה כותבים וכותבות מכל קשת ההנהגה הדתית במגזר הדתי־לאומי, והתמקדה בהיבטיה הרעיוניים של הצניעות הגופנית. ושוב בפעימת זמן של עשרים שנה, התפרסם לאחרונה ספרם של הרבנים דוד ואברהם סתיו, "אבוא ביתך – צניעות וקרבה בין גברים לנשים".

ספרם של הרבנים סתיו עוסק בשיטתיות ובהרחבה בסוגיות האופייניות לכתיבה על אודות הלכות צניעות, דוגמת דין לבישת מכנסיים על ידי נשים, דיני חברה מעורבת וכן איסור "קול באישה ערווה". לצד אלה מופיעים נושאים שטרם לובנו לעומק, כגון מגע בין המינים במסגרות טיפוליות, איסורי ייחוד לבעלי נטייה חד־מינית וחובת צניעות החלה על גברים. בכל אחד מפרקי הספר מובאים בפני הקוראים והקוראות שלל המקורות הנוגעים לנושא, החל מספרות חז"ל וכלה באחרוני האחרונים בני זמננו. לצד דיון יסודי זה מופיע בסיומו של כל סעיף סיכום עיקרי הדברים, המקל על הבנת התמונה השלמה העולה מתוך ההתייחסות היורדת לפרטי הפרטים. ימים יגידו האם ספרם של הרבנים דוד ואברהם סתיו יזכה למעמד המשפיע שהיה לקודמיו, אולם כמה הערות חשובות בנוגע לתוכן צריכות להיאמר.

חוסר סימטריה

פרק המבוא לדיני צניעות מחזיק בשני אמצעים רטוריים, ומשקף היטב את גישת הכותבים בספר כולו. מצד אחד, הציר התיאולוגי – כאן נמצא הנמקות להלכות צניעות דוגמת מידת הענווה או הביישנות,וכן כריכת הצניעות האנושית במידותיו של הקב"ה. לצדו מצוי הציר המיני – הבנת חובת כיסוי הגוף כשאיפה להתרחק מן ההחפצה ההופכת את האדם לאובייקט מיני, והגורמת, על פי המחברים, לשלילת צלם האנוש שבו. בראשית הפרק יש אמנם ניסיון להסביר כיצד שני צירים אלה ארוגים האחד בשני, אולם טענתי היא שלא זו בלבד שמדובר בשני הגיונות מובחנים, אלא שהבסיס המיני להצדקת הלכות צניעות – הוא למעשה כלי רב עוצמה בפני עצמו להחפצתו של הסובייקט, במקרה זה הסובייקט הנשי.

ההנמקה התיאולוגית וההנמקה המינית שונות זו מזו באופנים רבים. ניתן לציין בהקשר זה את החלוקה בין רוחניות וגשמיות, או בין כבוד הנובע מבריאה בצלם, לעומת כבוד הנובע מיחסים בין בני אדם. לענייננו, ההבדל המכריע בין שני ההגיונות הוא סוגיית השוויון. בעוד שהנמקה תיאולוגית איננה מבחינה בין גברים ונשים, הרי שההנמקה המינית עושה זאת היטב. ולא זו בלבד, אלא שחוסר הסימטריה בהתייחסות לצניעות גברית ונשית מייצר תסכול, כך על פי טענתם המפורשת של הרבנים סתיו: "דרישה זו (להימנע מלהסתכל במבט מיני; ת"ר) נעשית מתוך הכרה במחיר הכואב (הכרוך לעיתים באי־נוחות פיזית) שאותו נדרשות נשים לשלם…" (עמ' 136).

בעניין זה יש להעיר על הפער העמוק בין ההצהרה החוזרת לאורך הספר כולו, ובין הפרטים העולים מבין פרקיו השונים. ברובד הדקלרטיבי, מבקשים המחברים להתייחס באופן א־מגדרי לחובת צניעות הגוף, ובכלל זה לאיסור להתלבש בצורה המחצינה את המיניות וגורמת להנכחתה. ואכן, נאמנים לגישה זו בחרו הרבנים סתיו להקדיש בספרם פרק שלם להלכות צניעות לגברים. אלא שאליה וקוץ בה. עיון בגוף הדברים מעלה את השפה המסויגת בכל הקשור לכיסוי הגוף הגברי (ראו לדוגמה בסיכום לפרק שכותרתו "הלכות צניעות לגברים": "אין חובה גמורה…", "חשיפה לא הולמת… עשויה לעורר מבוכה ואי נעימות" וכן "גדרי הצניעות של הגבר גמישים ומותאמים לכל מקרה לגופו"; עמ' 190), זאת בניגוד לאמירות נחרצות בדבר העוררות המינית שאברי גופן של נשים מייצרים.

יתרה מכך, כבחיבורים אחרים רבים העוסקים בגדרי הצניעות, גם כאן נמצא את המעבר החד משדה הקדושה והטהרה הדן באופן א־מגדרי בצניעות הגוף, לציטוטי המקורות ופרטי ההלכות הממוקדים כולם בצניעות נשית. בהקשר זה אפשר להצביע על העמודים המעטים המוקדשים לצניעות הגברית, לעומת רוחב יריעתה של ההתייחסות לאיסורים ולהיתרים הנוגעים ללבוש ולכיסוי הראש של נשים.

חישוב מסלול מחדש

כאמור, ההנמקה המינית איננה חוטאת לרצון לייצר שיח א־מגדרי בלבד, אלא היא כלי מרכזי בכינונו של שיח התשוקה והיצר, שבעשורים האחרונים הלך ותפס ממדים אדירים בפרשנות לצניעות הגוף. בדומה לכתיבה האופיינית להלכות צניעות בימינו, גם ספרם של הרבנים סתיו מדגים היטב את התיאוריה הפוקויאנית על אודות ה"שידול אלי שיח". מדובר בעיסוק ממוסד במיניות, המניח אותה באור הזרקורים של תשומת הלב ובעיקר איננו מאפשר לה לרדת מסדר היום.

למרבה הצער, שיח הצניעות הנוכחי, הפורט את רעיון הצניעות הגופנית (בעיקר הנשית) להסתעפויות רבות הקשורות לאורך הבגדים, לסוג האריג או לצבעו, למבט, למחוות הגופניות, וכן לסיטואציות שונות תלויות זמן ומקום, עונה היטב למונח שטבע פוקו. עוד מציין פוקו את "ההתפרצות השיחנית" המתקיימת, החל מן המאה ה־18 בכל הקשור למיניות. זו מוצגת עדיין כטאבו או כסוד, אולם הוצאה ממקום מחבואה והפכה לשחקנית מרכזית בשדות שיח מגוונים המבקשים לנתח, למשטר ולתעל אותה, ולהפוך אותה לגורם משמעותי בכינון מערכות היחסים בין גברים ונשים.

בהתאמה לכך מעידים הרבנים סתיו כי "ההלכה מנסה דווקא להפוך את המיניות ללא־רלבנטית ברשות הרבים ולאפשר לאישה להופיע בה כסובייקט חף מקונוטציה מינית" (עמ' 142). ברם, הנחת היסוד של הכותבים היא כי מדובר ביצר החזק ביותר, שהבקשה לרסנו כרוכה לא רק בירידה לפרטי פרטיהם של האיסורים (כדרכה של ההלכה), אלא מצדיקה את ההידרשות הבלתי נלאית לנושאים הקשורים לגופניות נשית, שטוב להם להיות נידונים בבמות מוצנעות יותר, ובוודאי באופן מפורט הרבה פחות. ראוי להביא כאן את דבריו של הרב יהודה ברנדס, המלמדים על הלך רוח שונה בתכלית מגישתם של הרבנים דוד ואברהם סתיו: "החומות המתגבהות מיועדות כביכול להגן מפני הפריצות, אולם הן משיגות את ההיפך, הן מאשרות את התודעה הזימתית, שבאמת כל מפגש בין גבר לאשה אין בו אלא חשק וחמדה" (וראו בהקשר זה דבריהם של הרבנים סתיו: "הבנת הפוטנציאל הנפיץ הטמון במפגש בין גברים ונשים, בעקבות נוכחותו של יצר המין, מובילה לגישות שונות ביחס לשאלה כיצד למנוע פיתוח אינטימיות בין גבר ואישה שאינם עתידים לחיות במסגרת זוגית"; עמ' 129).

שחרור מתודעת הסכנה

האם אפשר להתייחס להלכות צניעות באופן שונה? התשובה המעודדת היא שאלטרנטיבה סדורה ומנומקת היטב קיימת בספרות הענפה שהשאיר אחריו הרב יהודה הרצל הנקין ז"ל. בארבעת הכרכים של שו"ת בני בנים, כמו גם במאמרים תורניים ופופולריים שחיבר, הניח הרב הנקין תשתית למסכת רעיונית חדשה המלווה את הלכות הצניעות. את חידושיו בתחום זה אפשר לצמצם לעיקרון מארגן אחד, והוא ההימנעות מייחוס ממד מאיים לחוסר צניעות. נשים שאינן לבושות באופן צנוע אינן מהוות סכנה, ובהתאמה לכך, יצר המין איננו בבחינת אחד האתגרים הגדולים של טבע האדם.

לאור זאת מגלה הרב הנקין גמישות גדולה כלפי שינויי המקום והזמן. הוא איננו מניח כי עננת הפיתוי היצרי מרחפת מעל כל מפגש בין גברים ונשים, גם כזה המתקיים בשעת לימוד תורה או תפילה, והוא חותר תחת ההנמקה המינית. כך למשל, בטענתו כי נשים המוציאות ממון רב על בגדים או מתקשטות יתר על המידה הן בבחינת "נבל ברשות התורה", בגין חוסר הצניעות המהותי שהן מפגינות, או בהבנתו כי החשש מפני ניוול או ביזוי, שאינם כרוכים בהרהורי עבירה, משמש כסיבה לחובת כיסוי הצניעות.

אחד החידושים המפליגים של הרב הנקין הוא הניתוק המוחלט בין חובת שמירת העיניים המוטלת על גברים, ובין הלכות צניעות המכוונות בעיקר כלפי נשים. בתשובה הלכתית שכותרתה "עוד הערות בדיני צניעות" (בני בנים ג, כו) מוכיח הרב הנקין באמצעות ניתוח ענייני של סוגיית "לפני עיוור לא תיתן מכשול", כי לבוש פרוץ משמש כספק מכשול בלבד, שאיננו אסור על פי חלק מן הפוסקים ואיננו מתייחס לכלל המקרים. עוד מוסיף הרב הנקין כי גם אישה הלובשת בכוונה "בגדי צבעונין" במטרה למשוך את תשומת ליבם של הגברים, איננה עוברת עבירה, שכן האיסור במקרה זה חל על הגברים בלבד.

במידה רבה ניתן לומר כי הרב הנקין פינה את הזירה משיח המיניות. הוא אמנם איננו מתכחש לקיום הפיתוי, אולם מסרב להעניק לו מעמד של שחקן מרכזי בזירה. לדבריו, ישנם הגיונות נוספים העשויים לשמש כהנמקה להלכות צניעות, כך למשל קלות הראש, הביזיון או חוסר הכבוד. גישתו של הרב הנקין משחררת את שיח הצניעות מהמעמד החריג שניתן לו. לא עוד הלכות שמטרתן להגן מפני היצר המאיים בכל עת, מפני תרבות המערב או מפני ערעור יסודות המשפחה, אלא חלק מתרי"ג מצוות שקיומן המוטל על גברים ונשים כאחד עשוי להוביל אותם לחיים של קדושה.

השיח המיני, המודגם היטב בספרם של הרבנים דוד ואברהם סתיו, דורש חישוב מסלול מחודש. ההצעה להחיל את חובת הצניעות על גברים ונשים מרעננת, ויש בה בשורה גדולה שעשויה לפרק כעסים והתנגדויות שאנו מוצאים ביחס להלכות צניעות. אלא שהאופן לעשות זאת איננו באמצעות האדרת ההיגיון המיני. די לנו בצרות ששיח מסוג זה מייצר בכל הקשור לצניעות נשית, ואין צורך להעמיס אותו כעת גם על מקבילתו הגברית. טוב וראוי להניח למיניות כגורם המחולל את חובת כיסוי הגוף, ולהפנות את אלומת האור להנמקה הנוכחת אבל כל כך נפקדת בדיבור על אודות צניעות, היא ההנמקה התיאולוגית. זו תייצר שוויון של אמת בין גברים ונשים, ובה בעת תאפשר להתפרצות השיחנית שאנו חווים מזה מספר עשורים להירגע.

אבוא ביתך

צניעות וקרבה בין גברים לנשים

הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו

מגיד, 2020, כרך ב', 462 עמ'