SWIM הם ראשי התיבות של "מישהו שאיננו אני", ביטוי המציין ברשתות החברתיות "זה אני, אבל בואו נגיד שלא" – כדי שלא לשאת באחריות משפטית לנאמר, בדרך כלל בענייני שימוש בסמים. ואכן, בספרו החדש SWIM מספר גון בן־ארי על חוויותיו האמיתיות, בפרט חוויות מיסטיות ופסיכדליות, והוא עושה זאת בגוף ראשון ובלי להשאיר מקום לטעות באשר לזהותו – אך, במעין משחק, הוא מפצל את עצמו לדמויות הכותבות זו את סיפורה של זו, שיכולי אותיות של שמו: גיא נברון, בני אונגר, וכן, בתפקיד אורח, איָן ג'וברן.
כמסופר ברומן, וגם בכתבות עיתונאיות, גון בן־ארי הוא יליד נהלל 1985, בן לשבט דיין־גפן. הוא פרסם רומנים בהוצאות מכובדות כבר מגיל עשרים, ובמהרה התבסס מעמדו ככתב ועורך בתחום המוזיקה ב"ידיעות אחרונות". ובכל זאת, מעט לפני שסוגיית יוקר המחיה של צעירים בתל־אביב התפרצה לכותרות ולרחובות, הוא שקע בחובות כספיים כבדים – על אותו רקע: התעקשות על מקום מגורים מסוים ועל אורחות חיים וחומרי עישון ההולמים כנראה את הציפיות החברתיות שלו וממנו.
אך דווקא מן המצר הזה הוא קרא יה. כלומר יה קרא לו. כך הרגיש. שכן בדמדומי הייאוש תקף אותו פרץ נבואי קדחתני שתוכנו גילויים הנוגעים לאותיות העבריות, למיקומן ולצורתן ולהשפעתן על המילים העשויות מהן. זהו, מתברר, המשך לעבודתם של מקובלים כגון סב־סבו שם־טוב גפן ור' אברהם אבולעפיה. בלב נבואתו נמצא הגילוי כי האותיות א עד י מבטאות את האינסופי, האותיות מ עד ת (מת!) את הסופי, ואותיות כ ו־ל שבאמצע, אותיות ה"כל" וה"לך לך", שכמילות יחס מבטאות את הדמיון ואת השאיפה, קשורות לתווך שבין הסופי לאינסופי. זהו הבסיס לשלל מהלכים מדרשיים פלאיים. בשלב מאוחר בספר, המחבר, הפונה לערוצים מיסטיים אחרים, נוכריים, מסלפי תודעה, יתכחש להם.
לערוצים אלה מוקדשים החלקים הבאים בספר: פרשיות מוזרות שחווה בן־ארי בעת שהות בארה"ב; חוויות קצה מטיפול מוגזם במוהַל קקטוס רעיל שערך לעצמו ולחברו, ואולי בטעות גם לסבו הזקן מאוד; והזיות בעת סדנה שאמאנית עם חומרים פסיכדליים. "התקרה נקרעה ואפשר היה לראות את השמיים דרכה", פותח קטע אופייני מהחלק הזה. "דרך פתח השמיים התחילו להישפך לחדר חיות אוויר, דומות לגלגלי שיניים עם ידיים תמנוניות ועיניים עשויות סיבים של אוויר, עשן חי בצבעים, עיניים בכל מקום. האינטלקט ריצד לרגע בקקופוניה של רעש לבן ואז נכבה לגמרי" (עמ' 380).
חוויות אלו משובצות בתוך סיפור, ההולך ומאבד כיוון, ולצידן באות גם תובנות העולות בעקבותיהן. באלו יש לעיתים עניין רב. כגון זו שתחילתה במשפט "ככה מתים: מגיעים לעולם שבו אין הבדל בין מילים" (עמ' 254).
תובנות אחרות בספר, מקורן באזורי ההשקה שבין עבודתו של בן־ארי כעיתונאי מראיין ובין פתיחותו אל המופלא. עם אחת מהן הוא מתעמת. "למען האמת, המקום היחיד, לדעתנו, שבו אין לאירועים משמעות – הוא המציאות. בניגוד לחלומות, ספרים, סרטים, ספורט, פוליטיקה, האירועים במציאות קורים – לדעתנו – באופן שרירותי, סתם" (עמ' 300). בן־ארי יוכיח שלא כך הוא, בעזרת סיפורים מחייו ומחיי מרואיינים שלו המלמדים ש"צירופי מקרים" בחיים דווקא נושאים משמעות. אבל תובנה זו נוגעת לחסרונו העיקרי של הספר שלפנינו. ההיצמדות של העלילה אל המציאות מוסיפה כמובן משקל לדברים, אך גורעת ממשמעותם: הרומן כמכלול, כמהלך, למרות תחכום מבני רב המשוקע בו, אינו מוביל לשום מקום. כי בחיים כמו בחיים: אדם חושב כך וכך, חווה כך וכך, קורה לו זה וזה – וזה לאו דווקא סיפור.
