אסתר אימנו: גבורת האישה היהודית בראי הדורות

נערה יתומה, בת לשושלת של מגורשים מירושלים, נקלעת לארמון של מעצמה זרה. אסתר, הדסה, עוברת תהליך עמוק של שינוי וצמיחה. למול עיניהם המשתאות של קוראי המגילה בחג המתקרב, הופכת הגיבורה המרכזית ממלכת יופי פסיבית וצייתנית למנהיגה מצווה, המביעה דעתה נחרצות, מתנה תנאים ומעצבת אסטרטגיה.

"וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (אסתר ה, א), מעיד הכתוב על השינוי. הגיבורה לובשת מלכות, תרתי משמע, ניצבת בפני המלך ואומרת את דברה. ודבריה נשמעים. מחלחלים. משפיעים. מצילים. משמעותיים. כה רבה הייתה חשיבות מעשיה, שעל פי המדרש "ערכה שולחנה בעולם הזה ובעולם הבא" (ילקוט שמעוני על ספר משלי). לאחר מכן היא הופכת למתעדת של המאורעות ואף למעצבת של זיכרון והשראה לדורות: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף" (ט, כט).

השנה, נשים ונערות רבות יעשו מעשה. ישנה התעוררות ניכרת בקרב בנות ישראל להתכנס לקריאת מגילה במנייני נשים. נשים רבות חשות שקריאה כזו מחזקת את השותפות שלהן בעבודת ה'. בשנים האחרונות, קריאת מגילה לנשים נוכחת ביותר ויותר קהילות, גם בכאלה שבעבר ניכרה בהן התנגדות לכך. כבר לקראת חג הפורים תשס"ט לימד הרב עובדיה יוסף שנשים יכולות לקרוא את מגילת אסתר בפני כל ציבור של מתפללים, ואף להוציא ידי חובה את הגברים המאזינים להן.

השינוי מתרחב גם בעקבות השפעת הנוכחות של יותר ויותר צעירות שלמדו לקרוא מגילה בבית מאבא או מסבא, ביוזמות קהילתיות, או שהן בוגרות מדרשות האוחזות בידע ובפרקטיקה. ישנם יותר ויותר גילויי הכלה והבנה בקהילות, שערות לשינוי החברתי ומאמצות את שנפסק בשולחן ערוך, שבו נקבע כי נשים יכולות להוציא נשים אחרות ידי חובתן כאשר הן קוראות עבורן.

לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יותר ימינה: סמוטריץ' דורש מקק"ל לא להנציח את הגושים ביו"ש
– קול גלגל: מסע תיעודי בעקבות הרוכבים על שניים
– מתקנים את דיסני: הלהט"בים עוד יקבלו מקום

באופן פרדוקסלי, המציאות שכפתה עלינו הקורונה הביאה בחודשים האחרונים יותר נערות ונשים ללמוד את טעמי המקרא, ולקחת על עצמן להשתתף בקריאה. האיסור על התכנסויות ועל מנייני תפילה קהילתיים מחייב קיום של מניינים קטנים, מה שמצריך יותר בעלי ובעלות קריאה.

אך התרחבות התופעה קשורה גם לתוכן המגילה ולגיבורה שבמרכזה: אישה לקחה אחריות אישית וציבורית, והובילה לשינוי. יש להכיר בכך שזהו מסר יהודי עמוק המעוגן בתנ"ך. אסתר נלחמה מתוך מעמד פגיע כפול: כאישה וכיהודייה.

מודל לאנוסות

במסעות ההתחקות שלי אחר עקבות הנשים היהודיות הבחנתי בכך שהמסר הזה חוזר אצלן במיוחד בתקופות משבר של זהות ושייכות לאורך ההיסטוריה. לאורך הדרך מתקיימת התכתבות בין־דורית ועל־זמנית של נשים יהודיות בהשראת אסתר המלכה. "קבעוני לדורות" – ראתה אסתר שעתידות עוד נשים להיות במצבה, וביקשה להציב את עצמה כמודל "להצלת נפשות בישראל".

במהלך עבודת ההמשך על הספרים "תפילת נשים" ו"מנהג נשים", אני נוכחת לדעת מעדויות ומתפילות של נשים אנוסות מספרד ומפורטוגל, שדמותה של אסתר המלכה שימשה להן כמודל חיקוי. הן אימצו את הנרטיב של הצלתה, וקיוו שכך יהיה גם גורלן: "לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד". דמותה של אסתר המלכה, שחיה אלפיים שנה לפני האסון שניחת עליהן, מזוהה עם הצורך להסתיר את יהדותה. הזרה, האחרת, שהסתירה את מוצאה ובכל זאת נשארה נאמנה לאמונתה, שימשה דמות השראה ברבות מתפילות הנשים האנוסות.

פרשת אנוסי ספרד ופורטוגל היא מן המרתקות והקשות בתולדות העם היהודי. אנשי האצולה היהודית של טרום הגירוש מספרד בשלהי המאה ה־15, ובעקבותיהם רוב כמעט מוחלט של יהדות פורטוגל, שנאלצו לבחור בין גירוש להמרת הדת בראשית המאה ה־16, קיבלו עליהם לכאורה את עול הנצרות, אבל בסתר המשיכו לקיים את מצוות היהדות. בקהילות האנוסים בלט מעמד הנשים. קיום המצוות נדחק והוסתר. נשים שמרו על הגחלת היהודית ומילאו תפקיד ייחודי בהעברת המסורת לדורות הבאים. שמירת השבת הצטמצמה להדלקת נרות שבת מאחורי תריסים מוגפים. הייתה זו מלאכתן של נשים ונערות.

הנשים האנוסות הסתכנו מאוד, ורבות שילמו בחייהן. האינקוויזיציה חקרה אותן לעיתים קרובות. מעדויות שנגבו באיומים ובכוח על ידי חוקרי האינקוויזיציה, בלטו מנהגים של נשים שאינם מוכרים בתפוצות אחרות. כך, למשל, מעמדה של אסתר המלכה, שהפכה למודל חיקוי בקרב האנוסות. החשוב במועדי ישראל בקרב האנוסות היה תענית אסתר, שאותה שמרו שלושה ימים תמימים וייחסו לה חשיבות דומה לזו של יום הכיפורים. חומרה זו, שנטלו עליהן האנוסות, ושאינה ידועה במסורת היהודית – עלתה להן לא פעם בחייהן. נשים מתו בעלומיהן בגלל צום ממושך זה.

גם כאשר שבו ליהדות בספרד החדשה, הלא היא מקסיקו, הוסיפו הנערות לשמור על מרכזיותה של תענית אסתר, מתוך אמונה שבזכות הצום תזכינה להתחתן במהרה. יש עדויות שלפיהן דודים היוו מצווים על אחייניותיהם לצום שלושה ימים כדי לקרב את הגאולה, כשם שהמלכה אסתר עשתה זאת בעצת מרדכי דודה, וכדי שיזכו במזל טוב ובבניית ביתן בקרוב.

הנה למשל מתפילותיה של האנוסה בריטש אנריקש:

אַעְתִּיר עַתָּה לַאֲדוֹן שְׁמֵי הַמְּרוֹמִים

שֶׁיַּאֲזִין לִי, לִתְפִלּוֹתַי, וּלְבַקָּשָׁתִי,

וְכָל טוּב הָאָרֶץ אוֹתוֹ אֲבַקֵּשׁ

יְהֵא מְחֻזָּק בַּשָּׁמַיִם,

מַלְאֲכֵי הַשָּׁמַיִם יַעֲנוּ אָמֵן,

שֶׁבַח יִתְּנוּ לָאָדוֹן.

…

הַצִּילֵנִי מִשִּׁלְטוֹן הַמִּשְׁפָּט וּמֵעֵדוּיוֹת הַשֶּׁקֶר…

הַצִּילֵנִי הָאָדוֹן, כְּשֵׁם שֶׁהִצַּלְתָּ אֶת נֹחַ מִמֵּי הַמַּבּוּל,

אֶת יוֹנָה מִמְּעֵי הַדָּג,

אֶת עַבְדְּךָ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ,

אֶת דָּנִיֵּאל מִגֹּב הָאֲרָיוֹת,

אֶת יְהוּדִית מֵהוֹלוֹפֶרְנֶס,

אֶת דָּוִד מֵחוֹתְנוֹ שָׁאוּל,

אֶת אֶסְתֵּר הַקְּדוֹשָׁה מִיָּדָיו הַחַמְדָּנִיּוֹת שֶׁל הָמָן…

כולן היו בנותיה

רוחה של אסתר ליוותה לימים גם את הנרייטה סאלד – דמות משמעותית בתנועה הציונית. הנרייטה ביקרה לראשונה בארץ ישראל בשנת 1909, ומצבה הירוד של הארץ זעזע אותה. חברים שהיו איתה באותו טיול חדלו להיות ציונים כתוצאה מן הביקור, אבל לא הנרייטה. היא, שהצטרפה לתנועה הציונית עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון, שבה מהביקור לארה"ב בהחלטה שיש למגר את העוני, המחלות וההזנחה שפגשה.

ב־1912 הקימה סאלד את ארגון נשים ציוניות באמריקה, שמייסודו שילב פעולה בשתי הקהילות, ופעל גם לרווחת התושבים בארץ ישראל וגם לעידוד הציונות באמריקה. ההתכנסות של 38 המייסדות התקיימה בניו־יורק סמוך לחג הפורים, והן הציעו לקרוא לארגון "הדסה", על שם גיבורת המגילה, "הדסה היא אסתר". בעידודה של סאלד התלכדו נשים בארה"ב, שחלקן התרחקו מהיהדות ולא הגדירו עצמן ציוניות כלל – סביב הרעיון שביטאה אסתר, שהביאה תשועה לעמה.

מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה ארגנה הנרייטה משלחת לארץ ישראל, מעין בית חולים נייד, מצויד במיטב השכלולים הרפואיים, ואיתו רופאים ואחיות. המשלחת של "הדסה" הקימה מרפאות בכל הערים הגדולות בארץ ישראל.

לאחר עליית היטלר לשלטון נרתמה סאלד לעמוד בראשות עליית הנוער. היא הצליחה להביא ארצה ערב הקמת המדינה עשרות אלפי ילדים ובני נוער שנמלטו מאימת המשטר הנאצי באירופה, וכן ילדים מטורקיה, תימן, עיראק, סוריה ומדינות ערביות נוספות. היא דאגה לרווחתם, הוסיפה ללוותם גם כשבגרו וסיפקה אוזן קשבת ומשענת הכרחית לאלה שנפרדו מהוריהם לתמיד. היא הייתה באה לנמל לקבל את פני כל אחת מהקבוצות, וכך פגשה את כל הנערות והנערים, ואת כולם זכרה.

הקו המקשר בין נשים בפרס, ספרד ופורטוגל, ארה"ב ובתקופת היישוב העברי בארץ ישראל, מקבל בדור הבנות בתקופתנו עיבוי מקומי משמעותי וראוי לעידוד, שכן הרוח היא אותה הרוח, מסורת שעוברת מדור לדור, ותמציתה: להנהיג, להציל ולהנציח.

 

לזכרה של אלכסנדרה לביא שנקטפה בדמי ימיה