מקומם של יוצרים דתיים נפוץ כיום בתחומים שונים של התרבות והאמנות, אולם לא כך היו פני הדברים בארץ ובחו"ל בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. אחד מפורצי הדרך בתחום הזה היה יוצר דתי בשם שמעון וינסלברג, שתפס מקום דווקא בהוליווד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הרווחת ביושר את מנוחת העולמים": העולם סופד לאדלסון
– שאיפות סולטניות: ארדואן שובר את הקרח עם המפרץ
– "עדות לחוסן יהודי": מוזיאון שואה ראשון ייחנך בפורטוגל
וינסלברג נולד בעיר קיל בגרמניה בשנת 1924. משפחתו נמלטה מגרמניה הנאצית לארה"ב בשלהי שנות השלושים. את כישוריו כסופר חשף בשנת 1953, כשפרסם את הסיפור הקצר הראשון שכתב. מכאן ואילך החל לסלול את דרכו גם כמחזאי וכתסריטאי מוכר. בהמשך דרכו זכה בפרס אדגר לתסריט־הטלוויזיה הטוב ביותר.
כך היה וינסלברג לתסריטאי היהודי הדתי הראשון בהוליווד, ושימש מורה דרך ומקור השראה ליהודים דתיים אחרים. וינסלברג היה מחברם של 25 תסריטי מערבונים שהוקרנו בטלוויזיה והיו לסדרה מצליחה. הוא שיבץ בהם דמויות ומוטיבים יהודיים. הוא גם כתב כמה ספרים עם אשתו אניטה, שהייתה גם היא סופרת.
גולת הכותרת של יצירותיו היה המחזה "קאטאקי" (אויב, ביפנית), שנכתב בשנת 1959, תורגם לעברית בידי דן אלמגור, והוצג בארץ בתיאטרון גיורא גודיק בכיכובם של שני שחקנים: אילי גורליצקי וד' אישומוטו. המחזה האנטי־מלחמתי הוצג בזמנו בברודוויי, בסיועו של דן אלמגור, שבעת שהותו בלוס־אנג'לס התיידד עם וינסלברג. אלמגור הוא שיצר קשר עם השחקן היפני אישומוטו וניהל איתו משא ומתן על בואו לארץ.
"קאטאקי" מתאר מפגש בלתי צפוי בין קצין יפני שנקלע לאי בודד באוקיינוס השקט, לחייל אמריקני שניצל ממטוס שהתרסק בים. יחסיהם מתחילים באיבה ומשטמה, אך לאחר שהם נוכחים לדעת כי לא יוכלו להתקיים אלא אם ישתפו פעולה, הם מתיידדים. מוסר ההשכל היה כי המלחמה והשנאה בין בני אדם ובין עמים, עשויות להיעלם נוכח כוחות גדולים יותר הכופים חיי שלום ושיתוף בצוותא.
כיוון ששני גיבורי המחזה אינם דוברי שפה משותפת, הם נאלצים לשוחח באמצעות תנועות ידיים והברות קטועות. היחיד שמדבר למעשה הוא החייל האמריקני; היפני כמעט אינו פוצה את פיו. מלאכת ההסבר לקהל הוטלה על החייל האמריקני, המתאר את המתרחש. כאשר המחזה הוצג בישראל, דן אלמגור ויוסי כרמון הוסיפו לו קטעי קישור בקולו של קריין, שליווה את ההתרחשויות.
ב־29 בינואר 1971, כתב ב"מעריב" משה בן־שאול: "קצת במאוחר ראיתי את מחזהו של שמעון וינסלברג 'קאטאקי' בתיאטרונו של גודיק. אין זה מחזה גדול, אך הוא מעלה בעיה חינוכית רצינית ומעניינת בעימות של שני חיילים שנקלעו לאי שומם במלחמת העולם השנייה – אמריקני ויפאני, מה היחסים ביניהם? כיצד הם מדברים ביניהם – מה המשותף ומה המפריד ביניהם? כל זאת מובע בדיאלוג שהוא, בעצם, מונולוג של האמריקאי עם 'תשובות יפניות' – בטקסט שוטף המתורגם כהלכה, ובביצוע כמעט וירטואוזי של אילי גורליצקי והשחקן היפאני אישימוטו. ביומו של יוסף כרמון הוא קורקטי. זו הצגה שווה לכל נפש בהחלט".
וינסלברג היה קשור גם למופע המוזיקלי המפורסם "איש חסיד היה", שנחל הצלחה רבה בישראל ובשנת 1971 הועלה גם בברודווי, בתרגומו לאנגלית של וינסלברג.
ההומור היהודי באופנה
מחזה אחר של וינסלברג היה "חתול בגטו", שעלה על הבימה בברודוויי ותוכנן להפוך גם לסרט הוליוודי. בישראל הוא עלה בתיאטרון חיפה, בבכורה עולמית. "חתול בגטו" עוסק בחיי גטו לודז' על פי סיפור מאת הסופר היידי ירחמיאל בריקס. את המחזה ביים יוסף מילוא ותרגם לעברית דן אלמגור. הבכורה האמריקנית של המחזה הוצגה בברודווי בשם "מחנה 67".
תוכן המחזה עוסק בחתול שנתפס בגטו לודז', בתקופה שבה התרבו העכברים במחסני האספקה של הגטו, והוכרז על פרס – כיכר לחם – לכל מי שיביא חתול לצורך המאבק בהם. בהמשך שוזר המחבר את הרפתקאותיהם של שניים שצדו חתול במשותף, ומספר על חייהם העלובים של היהודים בגטו.
זהותו הדתית של וינסלברג מוזכרת בידיעה ב"מעריב" מ־7 בדצמבר 1965, שבה הוא מתואר כ"יהודי דתי מארה"ב, אשר נמנה היום עם טובי התסריטאים". שלושה ימים לאחר מכן, ב־10 בדצמבר 1965, מדווח "מעריב" על העלאתו הצפויה של המחזה "חתול בגטו" בברודוויי, ומספר גם על דחייה שקיבל המחזאי שלוש שנים קודם לכן. על פי הכתבה, לאחר ששלח וינסלברג את המחזה לתיאטרון בעיר מגוריו לוס־אנג'לס, "חברי ועדת הרפרטואר ציינו את התפעלותם והתרגשותם למקרא המחזה, והודו שהוא עולה על מרבית המחזות שהוצגו על ידי תיאטרונם. זהו מחזה מקורי ומרתק, כתבו, אחד החשובים ביותר שנכתבו באמריקה לאחרונה". עם זאת, המשיכו, "מסיבות מובנות לא נוכל להציגו אצלנו".
מהן אותן "סיבות מובנות"? על פי הכתבה ב"מעריב", הסיבה לכך היא דווקא זהותם היהודית של אנשי התיאטרון: "כמו במרבית הגופים הציבוריים בחיי התרבות והתיאטרון בארה"ב, הייתה גם רשימה זו מורכבת בעיקרה משמות יהודיים. ודווקא בשל יהדותם חששו חברי הוועדה להמליץ על הצגת מחזה יהודי בתיאטרונם".
אלא שמאז אותה דחייה, ממשיך הכתב ומתאר, חל שינוי בארה"ב, והעניין בנושאים יהודיים הולך וגובר. כדי להמחיש זאת מונה הכתב שורה של מחזות העוסקים בנושאים יהודיים ואף בשואה, שעלו באותה תקופה על הבמות. ובכלל, "ספרי ההומור והפארודיה היהודיים הפכו לאופנה גם בקרב האיאנטליגנציה הלא יהודית". לפיכך, מדווחת הכתבה, בימים אלה "קיבל וינסלברג מכתב שני מהנהלת תיאטרון האוניברסיטה, בו הוא מתבקש להתיר את הצגת מחזהו 'חלונות הרקיע' ('חתול בגיטו') בעונה הקרובה. אותו מחזה עצמו, שנפסל לפני כשלוש שנים 'מסיבות מובנות', נעשה לפתע מחזה מבוקש וכשר למהדרין… זהו המחזה הטוב ביותר שנכתב עד כה על תקופת השואה".
ביולי 1970 ביקר וינסלברג בישראל. כתב "מעריב" שרגא הר־גיל פגש אותו ותיאר את רשמיו תחת הכותרת "כיצד להיות תסריטן מצליח ויהודי ירא שמים כאחד". על פי הכתבה, "וינסלברג, החובש כיפה, נראה יותר כסוחר שומר מצוות מתסריטאי מצליח בהוליווד". עוד מספר הר־גיל: "תסריטאי תמיד רצה שמעון וינסלברג להיות. והנה כשהגיע זמנו לנסוע להוליווד פנתה אמו לרבי מסאטמר וביקשה את הצעתו. אמר הרבי המחמיר… 'אין דבר, תני לו לנסוע, אולי קצת יתקלקל, אבל יהודי שומר מצוות יישאר', וכך באמת היה… שמעון וינסלברג בן ה־46, הוא איש מנומס וחייכני… אגב, וינסלברג רוצה להשתקע בארץ, ממילא אין מספיק עבודה בתעשיית הסרטים של הוליווד, וכך ינדוד בין אירופה לאמריקה ובינתיים ישב פה".
את רצונו להשתקע בארץ לא הגשים וינסלברג. הוא נפטר בשנת 2004 ונקבר בלוס־אנג'לס. על מצבתו נחרטו בין השאר שתי מילים בעברית: "שמח בחלקו".
