כשברקע החוק הפולני מעורר המהומה ביחס לזיכרון השואה והתרבות הדיונים במדינות צפון-אירופיות ביחס לחוקיות ברית המילה והשחיטה הכשרה, התכנסו בשבוע שעבר כחמישים רבנים ורבניות המכהנים בקהילות באירופה מטעם מכון שטראוס-עמיאל לסמינר דיונים והעשרה בבניין הקהילה היהודית בציריך. הרבנים שהגיעו מחמש-עשרה מדינות, מאנגליה במערב ועד לתורכיה במזרח, התכנסו להעלאת שאלות אסטרטגיות, דיונים בשאלות עכשוויות ויצירת שיתופי פעולה פורים ביניהם.
אירופה היהודית מחולקת למעשה לשלושה אבות טיפוס קהילתיים שונים: קהילות חרדיות ותיקות, קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, וקהילות מסורתיות המונהגות בידי רבנים מזרמים שונים, דתיים-לאומיים, חרדים או חב"ד. אך בניגוד לקהילות צפון-אמריקה שבהן החלוקה בין הקהילות הרפורמיות לאלו המסורתיות ברורה, הרי שבאירופה לא פעם מדובר על אותו קהל יעד. כיצד, דנו המשתתפים, הופכים את הקהילה המסורתית, ואת ההנהגה הרבנית שבראשה, למשמעותית, רלוונטית ומזמינה, לכזו שרבים מוצאים בה תחושת ביתיות ושייכות. וכיצד ניתן ליצור תחושה מעין זו דווקא בעידן שבו אנשים מעדיפים קהילה וירטואלית על פני זו הממשית וממעטים לצאת מהבית.
היחס לקרליבך
בשנת 2010 פרסם רוברט פאטנם מאוניברסיטת הארוורד מחקר ובו טען כי אנשים הפוקדים בצורה סדירה בית תפילה, מכל דת שהיא, ומשתייכים לקהילה דרך קבע נוטים לתת כסף לצדקה יותר מאחרים, לעסוק בפעילות התנדבותית ולהיות שותפים פעילים יותר בסוגים רבים של עשייה חברתית ופילנתרופית. עוד טען פאטנם כי הגעה קבועה לבית תפילה היא המשתנה המנבא המדויק ביותר לאלטרואיזם, אף יותר מכל גורם אחר כגון מגדר, רמת השכלה והכנסה או מצב משפחתי וגיל. וזאת כנראה אחת הפונקציות החשובות ביותר של רבנים בקהילות האירופיות: יצירת קהילה והפחת חיים תמידית במרכז הרוחני-חברתי שחוזקו וחוסנו משפיעים על כל הבאים בשעריו.
בשל כך מובן מדוע תפס בית הכנסת מקום מרכזי בכנס: כיצד ניתן להפוך אותו למשמעותי לאנשים שהיום-יום שלהם רחוק ממנו? האם ניתן לערוך ימי הולדת, ימי נישואין ומסיבות משפחתיות בבית הכנסת? מה קורה כשישנה סתירה בין הציבור הרחב שמבקש לקיים פעילות תרבותית בבית הכנסת לבין המתחזקים בקהילה המתנגדים לכך? לפעמים מרוב שמירה על קדושת המקום – הסכנה לא פעם היא שכבר אין בו מקום לכולם, הדליק אחד הרבנים נורת-אזהרה בסרקזם פנימי וחד, וקרא שלא לשכוח כי תפקידו הבסיסי של בית הכנסת הוא לשמש בית פתוח ומזמין המקבל אליו את כל הבא בשעריו.
במושב שעסק ב"פסיקת הלכה בעולם לא הלכתי" עלתה השאלה כיצד ניתן לחנך למחויבות להלכה בעולם שבו עצם האפשרות למחויבות מצויה בנסיגה מתמדת, והאם עדיף להימנע מעיסוק בנושאים הלכתיים מאתגרים וכאלו שאינם קלים לעיכול, או שמא לדבר עליהם גם אם אינם נוחים. כך למשל כיצד ניתן לדבר על בישולי עכו"ם בקהילות אירופה, שהרי האיסור על אלו הוא בשל נישואי התערובת שנתפסים כיום בתודעה המערבית הרווחת כגזענות. ובכלל, בדור שבו כולם שווים וכולם אותו דבר, כיצד ניתן להסביר לצעיר יהודי בפריז או במדריד מדוע עליו להתחתן דווקא עם יהודייה. נקודת הפתיחה לכל השאלות האלו הייתה המחויבות להלכה, אך עם דגש חזק על מה אפשר, כדאי ורצוי לעשות בקהילות אלו בימינו, כשמנגד עומדים ההתבוללות, החילון והתרבות האירופית הקורצת מכל עבר.
נושא נוסף שעלה היה הרלוונטיות של תורות שונות ביחס לקהילות בחו"ל. רב מלונדון טען שיש לשאוף לראות ברב קוק מורה-דרך לקהילות בחו"ל. זאת משום שהרב קוק קידש את האמנות, דיבר בפתיחת האוניברסיטה העברית וקרא ללמד לימודי חול בישיבה. השילוב בין תרבות מערבית, זהות יהודית ומחויבות הלכתית יכול להוות השראה לחברי הקהילה ולמנהיגיה, הוסיף. דמות נוספת שהציפה דיון סוער הייתה דמותו של ר' שלמה קרליבך והשמועות על הטרדות מיניות מצדו. האם ראוי להציב אותו כמודל לחיקוי בקהילות היהודיות, האם מותר לראות בו מורה רוחני והאם בשל שמועות שלא התבררו בבית משפט יש להוציא אדם שפעל במסירות נפש בלתי מצויה משך עשרות שנים, ואת תרומתו המוזיקלית והרוחנית, מחוץ לזיכרון ההיסטוריה.
המוסלמים שרים התקווה
אבל רק ביום האחרון עלה הנושא הנפיץ והסוער ביותר: ההתבוללות ונישואי התערובת בקהילות. אחר הקרנת הסרט "נעלמים", שהפיק משרד התפוצות לפני כשנתיים והראה את אחוזי ההתבוללות המאמירים בתפוצות, היו מהרבנים שהביעו תרעומת על הדרמטיזציה וההפחדות הרבות ביחס לאחוזי ההתבוללות העולים, ועל השימוש הישראלי הרווח-מדי במונח "שואה שקטה" ביחס לתופעה. במקום לדבר על היהדות, בואו נדבר על היהודי, אמר מי מהם. במקום לראות את נישואי התערובת ככאלו שבהכרח יביאו להתבוללות ולהתנתקות מהעם היהודי ננסה להפריד בין השתיים; יש יהודים העוזבים את יהדותם ומתבוללים גם בלי להתחתן עם לא-יהודייה, ויש שמתחתנים בנישואי תערובת אך שומרים על זהותם היהודית הפעילה ורחוקים מאד מהתבוללות.
הרב יחיאל וסרמן, ראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, השותף לכנס הרבנים, הזכיר את דברי הנצי"ב מוולוז'ין על הפסוק "הן עם לבדד ישכון" שלפיהם מדובר על אתגר ולא על הבטחה. התמעטות העם היהודי רווחה גם בימי הביניים, ואינה תופעה חדשה. אבל העיקר, הוסיף, הוא לעזוב את התחזיות הכלליות הקודרות ומרפות הידיים ולהמשיך את הפעילות הרוחנית והקהילתית של הרבנים.
הרב ליאור קמינצקי, רב בבירמינגהם שבאנגליה, דיבר על שינוי פרדיגמה. במקום לראות את המצב היהודי כמצב שרידה נמשך ולזהות את הגוי כאחר האולטימטיבי, ורק שלא יפגע ביהודי, בואו ננסה להנהיג גם את הלא-יהודים. "אם נרחיב את ההשפעה שלנו גם לגויים הרבים המתעניינים ביהדות ובישראל, זה עצמו מה שיצליח לשכנע גם את היהודים ביהדותם".
הוא סיפר שבבית הספר בקהילתו, קינג דיוויד, רק רבע מהתלמידים הינם יהודים ומרביתם מהגרים מוסלמים מפקיסטן. הללו שולחים את ילדיהם דווקא לבית הספר היהודי משום שבו הם יכולים לאכול "חלאל" – אוכל הכשר למוסלמים. ביום העצמאות וביום ירושלים, הוסיף, רוקדים אותם ילדים לכבוד ימי החג הציוניים ושרים יחד את התקווה. הרב משה דוד הכהן ממאלמו שבשוודיה חיזק את דבריו וסיפר על בית המדרש היהודי-מוסלמי שפתח ובו עוסקים אחת לחודש בנושאים שיש בהם מן המשותף. "מעבר להורדת המתח שבין יהודים למוסלמים במיזם מעין זה, הרי שלפתע הדברים הופכים לרלוונטיים עבור היהודים, אלו שעד כה היו רחוקים מהם".
בניגוד לדבריהם טען רב קהילה במינכן כי יש להודות בפה מלא כי לרוב הקהילות הקטנות אין כל סיכוי מחוץ לישראל, "להחזיק את הקהילות לאורך שנים – לא נוכל. אנחנו מנסים להציל את המעט שניתן להציל". אך גם דבריו שלו גררו חוסר נחת. בתקופה שבה עלייה דרמטית ומקיפה לישראל ממרבית ארצות אירופה הפכה להיות זניחה, ומשפחות יהודיות עוברות ממקום למקום באירופה אך מוותרות על העלייה לישראל, יש לחזק את הקהילות בגולה ולא פעם אף לבנות אותן מחדש אך לא להתייאש מהן ולראות בעליה לישראל את חזות הכול ואת המדד היחיד להצלחה, היו שהגיבו לו.
בסיום סיפר הרב יצחק אסיאל, רבה של סרביה, על מפגש טלוויזיוני שבועי שהוא מקיים עם המופתי ועם הכומר האורתודוקסי בבלגרד מזה שלוש שנים. במפגשים אלו הם דנים בנושאים דוגמת ההתמודדות עם הטכנולוגיה והננו-טכנולוגיה, האלימות במשפחה, היחס הדתי לירושלים ולחברון, הישארות הנפש ומהות הבחירה החופשית. כן הוא מקיים פרויקט מעין "פסוקו של יום" שבו הוא מוסר בכל יום בטלוויזיה דבר חכמה ממקורות היהדות, לצד אימאמים וכמרים אורתודוקסים, וזאת כבר למעלה מעשור.
להיות יהודי בסופיה
אחת השאלות המרכזיות, כפי שהגדיר אותה בפתח הכנס הרב אליהו בירנבוים, ראש המכון הנמרץ המלווה את הרבנים בקהילותיהם ומוכר לקוראי מוסף זה ממדורו "רב עולמי", הייתה "כיצד לדאוג לעתידו ולזהותו של העם היהודי? יש לשאול תמיד מדוע להיות יהודי בלונדון ובפריז, בבלגרד ובסופיה, בוורשה ובאיסטנבול, ומהי משמעותה של אותה יהדות?". הדיונים במהלך הכנס ביקשו לגעת, כל אחד מכיוונו הוא, במענה לשאלה זו.
אל מול ריבוי המלל הרבני המביך שליווה אותנו כאן בחורף הזה, התפעלתי מהרלוונטיות של הרבנים באירופה, מהבנתם העמוקה את המורכבות של בני קהילתם ומהאכפתיות וממסירות הנפש שלהם כלפי העם היהודי. הימים שהחלו מוקדם והסתיימו בשעת לילה מאוחרת היו ניסיון משותף ודיאלוגי שלהם למענה משמעותי לשאלות הגדולות, כמו גם הקטנות, שעלו בכנס.
בסיום הכנס כל רב נסע לקהילתו, מביא באמתחתו מהרעיונות והכלים השונים שרכש לטובת העבודה היומיומית שלו. בדרך ארצה חשבתי על ההבדל העמוק בין ההתמודדות של מיעוט קטן החי בתוך מרחב לאומי השונה ממנו וכנובע מכך מאתגר אותו מעצם היותו, לבין ההתמודדות שלנו כאן, כשאנחנו הרוב והמיעוט הוא האחר האולטימטיבי. ועל ההכרח בענווה וביצירת חלונות של מפגש-אמת דווקא בסיטואציה מעין זו.
