לפני שבועיים תיארתי בפניי קוראיי את הניסיון הכושל שלי לעבור את הגבול מאנטקיה בדרום תורכיה לחלב אשר בסוריה. הפעם אמשיך לתאר בפניכם את המסע בין בתי הכנסת והקהילות הקטנות בתורכיה. עברתי בין בתי הכנסת בצ'ולו, בקירקלרלי, בצ'אנקלה ובאדירנה, שהיתי שבת מיוחדת בקהילה בבורסה ומשם חזרה לאיסטנבול ולארץ ישראל.
בית הכנסת בעיר צ'ולו הוא בית כנסת שהפך למסגד. כיום אין יהודים בצ'ולו, ובית הכנסת נשאר כאנדרטת זיכרון ליהודים שהיו ועזבו את העיר מסיבות שונות בעשרות השנים האחרונות. בצ'ולו הייתה תמיד קהילה יהודית קטנה ובבית הכנסת התקיימו תפילות קבועות. מבנה בית הכנסת נשמר כפי שהיה מבחוץ ומפנים, ארון הקודש נשאר במקומו וקישוטי התקרה והעמודים נותרו כפי שהיו. רק הצריח של המואזין אשר התווסף למבנה בית הכנסת מלמד על שינוי ייעודו של הבניין.
כאשר שמעתי על מצבו של בית הכנסת, ביקשתי לבקר במקום. התעצבתי לשמוע על אשר עלה בגורלו של מקדש המעט והתרגשתי להיכנס למקום ולהתפלל בו תפילת שחרית. האם נכנסתי לבית כנסת או למסגד? האם יש לדון את הבניין בזכות מה שהיה בו או על פי מה שהוא עכשיו? מי קובע את הייעוד של המקום – מי שבנה אותו והתפלל בו במשך דורות או מי שמתפלל בו כיום? אין לי תשובה לדילמות אלו אבל הן עלו בליבי ובמחשבתי לאורך הביקור.
המוסלמים שומרים
ביום רביעי בבוקר הגעתי לבית הכנסת לשעבר. פניתי לשומר הפתח וביקשתי ממנו להיכנס ואף להתפלל במקום. למרות שהמראה שלי לא היה דומה באותו יום למתפללים המוסלמים הנוהגים לפקוד את המקום, הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות והזמין אותי להיכנס. לאחר הורדת הנעליים כמקובל במסגדים, צעדתי לתוך האולם המרכזי והתרגשתי למראה ארון הקודש של בית הכנסת אשר עומד בשיממונו ולידו נמצא המקום לתפילת האימאם.
המסגד היה ריק אבל בית הכנסת היה מלא בקולם של המתפללים שהיו בו ואינם. תפילתי בבית הכנסת שהפך למסגד הייתה אחת התפילות היפות בחיי. הרגשתי שאני מתפלל לא רק עבור עצמי, אלא עבור היהודים שישבו בספסלים של בית הכנסת אשר כיום שטיח מקיר לקיר ממלא את מקומם. הרגשתי גאווה יהודית לעמוד במסגד ולהתפלל "שמע ישראל" עטוף בטלית ומעוטר בתפילין.
כידוע יש דיון בפוסקים בדבר תפילה במקום של עבודה וזרה ובמסגד. רוב פוסקי זמננו שוללים את הגדרת דת האסלאם כעבודה זרה ומכאן נובע ההיתר להיכנס למסגדים. הרמב"ם כותב דברים ברורים כתשובה לשאלתו של עובדיה הגר: "אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל והם מייחדים לא־ל יתברך יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי…" (תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, ס' שס"ט), ולכן המסגדים אינם נחשבים כבתי עבודה זרה ומותר מעיקר הדין להיכנס אליהם.
הרב עובדיה יוסף מתיר גם הוא להיכנס למסגד ואף להתפלל בו: "ואם כן במסגד של ערבים שאין שם עבודה זרה, ותפילתם להשי"ת ביחוד שאין בו דופי, אין שום איסור להתפלל שם וכן ראיתי לכמה גאונים וצדיקים שהיו מתפללים בתוך המסגד של מערת המכפלה …" (שו"ת יביע אומר ח"ג, יו"ד סימן ט"ו). וכן כתב הרב חיים דוד הלוי: "אבל במסגדי הישמעאלים אין חל עליהם האיסור כל שאין הם עובדי עבודה זרה" (עשה לך רב חלק א' שאלה נ"ט).
בביקורי בעיר קירקלרלי פגשתי את היהודי האחרון שנותר בעיר ולמרות שהוא איש עסקים חלק מתפקידו הוא לשמור על בית הכנסת העומד בבדידותו. יש כיום סטטוס ייחודי של "היהודי האחרון" בעיר או היהודי המחזיק את מפתחות בית הכנסת. היהודי האחרון בקירקלרלי מוכר לכל אנשי המקום כיהודי. הוא אינו מסתיר את זהותו ואמונתו. מאידך הוא סיפר לי שהדבר מקשה עליו במציאת בת זוג ממשפחה מוסלמית. האבות של הנשים שהוא יצא איתן פנו אליו ואמרו לו: "לדעתנו אתם לא תהיו מאושרים אם תתחתנו וכל אחד ישמור על דת אחרת… וכמובן הבת שלנו לא תתגייר ולא תהיה יהודייה….ולכן אין טעם שתתחתנו…". מעניין שדווקא המוסלמים הם הדואגים לכך שהוא לא יתחתן עם בת זוג לא יהודייה.
זוכרים את הגירוש
על פי מקורות עבריים קדומים, יהודים רומניוטים חיו בעיר הביזנטית בורסה בצפון מערב תורכיה כבר בשנת 820. סביב המחצית השנייה של המאה השש עשרה החלו יהודים ספרדים להגיע ולהתיישב בבורסה. כזכור, יהודים מספרד הוזמנו לאימפריה העות'מאנית ופתחו עבורם את דלתות האימפריה.
אבל לא רק הסולטאן העות'מאני באיזיט השני הזמין את היהודים לממלכתו, אלא גם הרב הראשי של אדירנה, בשנות החמישים של המאה ה־15. הרב יצחק צרפתי, מצאצאי רש"י, כתב מכתב ליהודי אירופה והזמין אותם לבוא ולגור בתורכיה: "שמעתי על הייסורים הנוראים ממוות שנפלו על אחינו, על החוקים העריצים, ההטבלות באונס לנצרות והגירושים… תורכיה היא ארץ שלא חסרה דבר, ואם תחפצו הכל יתהפך לכם לטובה. האם לא ייטב לכם לחיות תחת שלטון מוסלמי מאשר נוצרי? כאן כל אדם יושב לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו… עורו ישראל, מדוע תנומו? עזבו ארץ ארורה זו לנצח!" (בערך בשנת 1454).
המהגרים הספרדים והפורטוגזים שהיגרו לארצות עות'מאניות התקבצו בקהילות שבדרך כלל חולקו ל"קהלים" על פי שמות האזורים או הערים שמהם הגיעו. כל אחד מקהלים הללו היה עצמאי והיה לו בית כנסת משלו, עם רבנים, מורים, בתי ספר, מוסדות דתיים ומוסדות חסד, ולעיתים קרובות גם בתי דין.
בית הכנסת "גירוש" נבנה לפני כ־400 שנה, תחת שלטונו של סולטן סלים השני. בבית הכנסת יש תיבה עליונה לחזן בצורת גלריה, ואליה ניתן להגיע בעזרת שני גרמי מדרגות לולייניים משני צדי הכניסה. זוהי תיבה יוצאת דופן, שכמוה ניתן למצוא בעיר קוצ'ין בהודו. כאשר החזן עומד על תיבה זו הוא נמצא בגובה עזרת הנשים ויותר קרוב לנשים מאשר לגברים.
השבת בבורסה הייתה שבת נפלאה. למרות שיש במקום רק כשלושים יהודים (כולל נשים), היה מניין בליל שבת ובשבת בבוקר. אחד הדברים שמשכו את תשומת לבי הוא שם בית הכנסת: "גירוש". יהודי בורסה בתורכיה עדיין זוכרים את גירוש ספרד. למרות שעברו מאות שנים מהגירוש ומאז הגיעו יהודים לאימפריה העות'מאנית, הגירוש עדיין נוכח. הם רואים בהיסטוריה של גירוש ספרד חלק מההיסטוריה האישית והקהילתית שלהם. נשיא הקהילה מר לאון אלנקווה הוא נצר למשפחות ספרדיות שהגיעו מספרד לבורסה לאחר גירוש ספרד. הוא ממשיך לדבר לאדינו ולספר על קורות משפחתו.
מעניין עד כמה קהילות יהודיות ויהודים ממשיכים לחיות את הזיכרון היסטורי וממשיכים להרגיש מחוברים לעבר, כך שבית הכנסת "גירוש" עדיין מציין אירוע היסטורי שהוא גם זיכרון אישי.
